תולדות עבודת ה' במזבחות | 90 | איסור הבמות | 66

לאחר שבשיעור הקודם בחנו האם העגל במדבר נחשב כעבודה זרה או לא, בשיעור זה נחזור לעגלי ירבעם ונבחן ביחס אליהם את אותה השאלה.

 

העגלים שעשה ירבעם עבודה זרה

הכתוב במלכים מקשר באופן עקבי בין העגלים של ירבעם לעבודה זרה. תחילה בתיאור החג של ירבעם-

"וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה"     (מלכים א י"ב, ל"ב).

בהתגלות הנביא אחיה השילוני לאשת ירבעם היא מצטווה לומר לירבעם בין היתר את הדברים הבאים-

"וַתָּרַע לַעֲשׂוֹת מִכֹּל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמַסֵּכוֹת לְהַכְעִיסֵנִי וְאֹתִי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גַוֶּךָ"  (מלכים י"ד, י"ט).

ובתיאור הסיבות לחורבן ממלכת ישראל מונה הכתוב בין שאר החטאים-

"וַיַּעַזְבוּ אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה שְׁנֵי עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל"                                  (מלכים ב י"ז, ט"ז).

מגמה זאת נמשכת בדברי הימים-

"וַיֵּלְכוּ לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלִָם כִּי הִזְנִיחָם יָרָבְעָם וּבָנָיו מִכַּהֵן לַה': וַיַּעֲמֶד לוֹ כֹּהֲנִים לַבָּמוֹת וְלַשְּׂעִירִים וְלָעֲגָלִים"           (דברי הימים ב י"א, י"ד-ט"ו).

וכן בדברי אביה מעל להר צמרים לירבעם ולכלל ישראל-

"וְעַתָּה אַתֶּם אֹמְרִים לְהִתְחַזֵּק לִפְנֵי מַמְלֶכֶת ה' בְּיַד בְּנֵי דָוִיד וְאַתֶּם הָמוֹן רָב וְעִמָּכֶם עֶגְלֵי זָהָב אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יָרָבְעָם לֵאלֹהִים"                          (דברי הימים ב י"ג, ח').

 

השיפוט הנבואי ביחס לעגלי ירבעם – לא עבודה זרה ממש

בנבואות הושע בן אלה יש התייחסות לעבודה הזרה של העם עצמו. כך בפרק ח'-

"זָנַח עֶגְלֵךְ שֹׁמְרוֹן חָרָה אַפִּי בָּם עַד מָתַי לֹא יוּכְלוּ נִקָּיֹן: כִּי מִיִּשְׂרָאֵל וְהוּא חָרָשׁ עָשָׂהוּ וְלֹא אֱלֹהִים הוּא כִּי שְׁבָבִים יִהְיֶה עֵגֶל שֹׁמְרוֹן"                                                          (הושע ח', ה'-ו').

בפרק י'-

"לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ... וְנִשְׁמְדוּ בָּמוֹת אָוֶן חַטַּאת יִשְׂרָאֵל קוֹץ וְדַרְדַּר יַעֲלֶה עַל מִזְבְּחוֹתָם וְאָמְרוּ לֶהָרִים כַּסּוּנוּ וְלַגְּבָעוֹת נִפְלוּ עָלֵינוּ"         (הושע י', ה'-ח').

ואילו בפרק י"ג הוא אומר-

"וְעַתָּה יוֹסִפוּ לַחֲטֹא וַיַּעְשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה מִכַּסְפָּם כִּתְבוּנָם עֲצַבִּים מַעֲשֵׂה חָרָשִׁים כֻּלֹּה לָהֶם הֵם אֹמְרִים זֹבְחֵי אָדָם עֲגָלִים יִשָּׁקוּן"                                       (הושע י"ג, ב').

מהחלק האחרון לכאורה למדים כי כל ישראל תרמו מכספם לעגלים.

למרות הביטויים הרבים בהם הנביא אכן מגנה את העגלים, אין אפשרות מתוך פשטי הפסוקים להכריע האם מדובר באופן מפורש בעבודה זרה.

רבי יהודה הלוי מתייחס לעגלי ירבעם בספרו הכוזרי במאמר הרביעי-

"אשר לשתי הדתות, במידה שקרבו אלינו – בה במידה רחקו. ואל תתמה על הדבר, כי הלא ירבעם וסיעתו קרובים היו לנו יותר, והם בעינינו עובדי עבודה זרה. אם כי מישראל הם, נימולים, ושומרי השבת ושאר המצוות, פרט למועטות, אשר הכרח ההנהגה המדינית הביאם לעבור עליהן, והם הלא הודו בא-לוהי ישראל, המוציאם ממצרים, כדרך שהאמינו בו גם עושי העגל במדבר, שדיברנו עליהם למעלה.[1]

"אמנם יתרון להם לאנשי שתי הדתות בזה שהרחיקו את התמונות, אך הואיל ושינו ממקום הכיוון בתפילה וביקשו את העניין הא-לוהי במקום אשר לא יימצא בו, ובייחוד מפני שביטלו את רוב המצוות השמעיות, התרחקו מאתנו רחק רב. אך על צד האמת יש להבדיל הבדל מרובה בין סיעת ירבעם לסיעת אחאב, כי עובדי הבעל הם רק הם עובדי עבודה זרה...

"כי אנשי סיעת ירבעם- לה' א-להי ישראל היו כל מעשיהם ונביאיהם- נביאי ה' היו, ואלו נביאי אחאב נביאי הבעל היו: וכבר הקים הא-לוה את יהוא למחות את זכר אחאב, ויהוא, שהשתמש בתחבולות ערמה באמרו: "אַחְאָב עָבַד אֶת הַבַּעַל מְעָט יֵהוּא יַעַבְדֶנּוּ הַרְבֵּה" (מלכים ב י', י"ח) מחה כל זכר לעבודת הבעל אך בעגלים לא שלח ידו הרי שעובדי העגל הראשון ובעלי הבמות מסיעת ירבעם. ועובדי פסל מיכה לא כיונו בעבודתם כי אם לא-להי ישראל ובכל זאת עברו בזה עברה שחייבים עליה מיתה" (הכוזרי, מאמר ד', סעיף י"ג).

כאן רבי יהודה הלוי עושה הבחנה מאוד ברורה בין סיעת ירבעם לסיעת אחאב. סיעת אחאב הם עובדי הבעל ועובדי עבודה זרה, ועל זה אמר אליהו-

"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱ-לֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מלכים א י"ח, כ"א).

ישנן רק שתי אפשרויות – או ה', או עובדי הבעל.

לעומת נביאי הבעל של אחאב, כל מעשיהם של אנשי סיעת ירבעם היו לה' ונביאיהם היו נביאי ה'. אחת הראיות היא כשיהוא נשלח למחות את זכר אחאב הוא מחה כל זכר לעבודת הבעל אך בעגלים לא שלח ידו. עגלי ירבעם לא היו לעבודה זרה. הראיות העיקריות בדבריו הן כי הם הודו לא-להי ישראל שהוציאם ממצרים.

רבי יהודה הלוי מסכם וכולל בקבוצה אחת את עובדי העגל הראשון, בעלי הבמות מסיעת ירבעם ועובדי פסל מיכה, שכולם כיוונו בעבודתם לא-להי ישראל. אמנם הם עברו עברה שחייבים עליה מיתה אך אין זו עבודה זרה.

השאלה הגדולה היא מהי המשמעות רוחנית של עבודה זו?^[2]

עד כה כאמור ראינו גישות שונות אך אין הכרח בהגדרה כי גישות אלו סותרות. ניתן להתבונן בהן כגישות משלימות-

1. אם סך הכל 3000 איש נהרגו נראה כי זאת היתה כמות אלו שעבדו בפועל את העגל אבל כל שאר עם ישראל לא התייחס אליו כאל הא-ל עצמו.

2. ניתן להציע כיוון נוסף והוא כי בתחילה העגל לא שימש כלל ועיקר לעבודה זרה אלא דבר מוחשי שיאפשר לעבוד את ה', ועם הזמן הוא הפך למעין עבודה זרה. האמצעי הפך להיות מטרה בפני עצמה.

3. ניתן להבין כי העגל אינו מייצג את ה' אלא הוא מסמל ומשמש כמרכבה עליה שוכן כבוד האל.

בפולחן האלילי שהוא א-קוני באופיו הצביעו חזותית על פסלי האלים שניצבו על השוורים והראו בכך את נוכחות האלים במקדשים. אך בישראל כשאמרו "אלה אלוהי ישראל" לא התכוונו לעגל עצמו אלא לא-ל הבלתי-נראה שהעגל משמש לו כמרכבה. אולברייט מנסח עיקרון זה כך:

"מתוך ראקציה נגד דימוי ה' במקדש שלמה כא-ל בלתי נראה היושב מעל שני כרובים... תיאר ירבעם את ה' הבלתי-נראה... כעומד על עגל זהב... הכנענים הארמים והחתים מתארים כמעט תמיד את אלהיהם כעומדים על גבי חיה... אבל לא בדמות חיה ממש. לכן עגל הזהב לא היה אלא הכַן הנראה, שמעליו עמד ה' הבלתי נראה. מבחינת המושג, אין כמובן הבדל של ממש אם מתארים את הא-ל הלא נראה כיושב הכרובים או כעומד על פר(=עגל)... הרשות בידינו להניח, שגם העִברים מלפני משה נוהגים היו לדמות את אלוהיהם... כעומד על פר... אפשר מאוד שגם ירבעם, שעה שעשה את עגלי הזהב, לא היה אלא חוזר למנהג מקובל לפנים בישראל"            ('מתקופת האבן ועד הנצרות', אחיאסף, ירושלים, עמ' 178-179).

קאסוטו מאמץ הסבר זה לכוונת עשיית עגל הזהב-

"הכפורת שעל הארון, ובמיוחד כנפי הכרובים הפרושות עליה, היו מעין כיסא לא-לוהים יושב הכרובים, כיסא ריק לא-להות סמויה מעיניו של אדם. בדרך כלל רגילים היו עמי המזרח הקדמון לתאר את האלים כשהם עומדים או יושבים על גבי חיות או בהמות. כגון אריות או שוורים או בעלי חיים אחרים. על סמך זה הביעו חוקרים אחדים בזמן האחרון את הסברה, שעגלי הזהב, כלומר שוורי הזהב, גם זה שנעשה במדבר וגם שני עגליו של ירבעם לפי הסיפור שבמלכים א י"ב, לא היו נחשבים מעיקרם כאלים ממש, אלא נחשבו אף הם כמושב הא-להות הסמויה מן העין. וסברה זאת נראית קרובה, בייחוד כשאנו שמים לב לדבר, שמי שעשה את העגל במדבר היה אהרן, האיש שנועד להיות כהן לא-לוהי ישראל"            (שמות, מאגנס, ירושלים, עמ' 284-285).

המדרש אכן קושר בין המרכבה שבחזון יחזקאל ובין מעשה העגל במדבר, ושם את הדברים הבאים בפיו של הקב"ה, הצופה את מעשה העגל מראש, עוד במעמד הסנה-

""רָאֹה רָאִיתִי..." (שמות ג', ז') – אתה(=משה) רואה אותן עכשיו, ואני רואה אותן היאך מתבוננים בי [ש]אני יוצא בכרוכין(=במרכבה) שלי שאתן להם את התורה...^[3] והם שומטין אחד מן טטראמולין (מרכבה שרתומים לה ארבעה בעלי חיים) שלי, שכתוב "וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול" (יחזקאל א', י')"       (שמות רבה מג, ח).

ובכן, חטאם של ישראל במעשה העגל הינו עשיית דמות של מרכבת הא-ל, או של חלק ממנה.

בשיעור זה ניסינו לבחון את מהות עגלי ירבעם ואת זיקתם לעבודה זרה. הצענו בסוף דברינו לראות את עגלי ירבעם כחלק ממרכבה של שוורים שמתפקידה בעצם לשאת מעליהם את דמות השכינה. לפי גישה זו אין זהות בין העגלים לבין דמות הא-להים אלא רק מושב סמלי.

בשיעור הבא ננסה לבחון מה בסופו של דבר ההבדל המהותי בין עגל, עגלים ובין הכרובים, ומדוע אלו נאסרו ואלו הותרו.