תולדות עבודת ה' במזבחות | 110 | איסור הבמות | 86

לאחר שסקרנו בשיעור הקודם באופן כללי ותמציתי את עיקרי מלכותו של עוזיהו ברצונו להתבונן במשמעותה. על מנת להבין את התהליכים שגרמו בסופו של דבר לרעש הגדול ולבוא מלך אשור נעיין בפרקים ב'-ו' בנבואות ישעיהו המכוונים לדעתנו לימי עוזיהו.

על פי חשבונם של חז"ל, עוזיהו שימש בפועל במלכות בחמש עשרה השנים האחרונות של אביו אמציה. באופן מעשי הוא חיזק מאד את הממלכה בכל המובנים. הצבא גדל מאוד; ההתיישבות החקלאית התפתחה; הביצורים והבטחון בירושלים ובכל הממלכה גדלו; הכלכלה שגשגה; היקף הבניה בירושלים ומחוצה לה הגיע בימיו למימדים עצומים, כולל ככל הנראה גם סלילת דרך אל עציון גבר בדרום.

גם ממלכת ישראל השכנה שגשגה בהנהגתו של ירבעם בן יהואש שמלך מעל ארבעים שנה. התיאום בין עוזיהו מלך יהודה לבין ירבעם מלך ישראל איפשר ליהודה לכבוש את אדום בדרום ואת ארץ פלשתים במערב, ואילו ממלכת ישראל כבשה את ארם עד דמשק וכן חלק משטחי עמון ומואב.

עוצמה זאת הביאה את עוזיהו לגבהות לב ולתחושת שכרון כח. במובנים רבים מלכות עוזיהו מנסה להידמות למלכות שלמה. זוהי המציאות בממלכת יהודה כשישעיהו הנביא מתחיל להינבא. בהתאם לטענתנו לעיל, ברצוננו בכוונתנו לבחון את יחס הנביא ישעיהו למלכות עוזיהו בפרקים ב'-ו'.[1]

 

תחילת פרק ב' הינו חזון על יהודה וירושלים באחרית הימים:

"הַדָּבָר אֲשֶׁר חָזָה יְשַׁעְיָהוּ בֶּן אָמוֹץ עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה"   (ישעיהו ב', א'-ד').

בחזון זה כל אומות העולם מגיעות אל ירושלים אל בית ה'. הם מכירים באדנותו במלכותו המוחלטת של הקב"ה, מכירים בתורתו ובמצוותיו. ישנו כאן מתן תורה מחודש בהר המוריה בבית ה' לכל העולם השונה ממתן תורה המקורי לעם ישראל בהר סיני. בעקבותיו ה' שופט בין הגויים ומגיעים למציאות של שלום בין כל אומות העולם המכירים לראשונה במלכותו המוחלטת של הקב"ה.

סביר מאד להניח כי חזון עולמי חדש זה המציב באופן מובהק כערך נעלה ביותר את מלכות הקב"ה הבלעדית על כל אומות העולם, משמעותו היא סוג של ייאוש מן המלכות הארצית, ממלכות בשר ודם. המפגש עם העוצמה האדירה של מלכות עוזיהו על כל המפעלים הגדולים והחזקים בה ולצד זה על כל הגאווה וההתנשאות שבה מביאה את הנביא לחזון אדיר בו כל אומות העולם מכירים בכפיפותם המוחלטת למלכות ה' תוך הגעה לבית ה' בירושלים וקבלת תורה ומצוות "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

יש מקום להתייחס למשמעות הביטוי: "נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת". ניתן להבין – וכך הרד"ק על אתר – כי כל הגויים יתייחסו בכבוד גדול אל הר בית ה'. וכך דבריו:

"בראש ההרים שיהא נכון ונשא ונעלה מכל שאר הר וגבעה שכל הגויים יכבדוהו וינשאוהו ויבאו לעבוד בו לשם ה', וזכר הרים לפי שהגויים היו עובדים את אלהיהם על ההרים הרמים"   (רד"ק ישעיהו ב', ב').

בפשטות מדובר על התייחסות נעלה למקום והליכה אליו. אך ניתן להסביר הבנה שונה והיא כי הר ה' הוא נישא, בניגוד למציאות הטופוגרפית בה נמצא הר בית ה' במקום שאינו גבוה, כשממזרח לו הר הזיתים הגבוה ממנו וממערב לו הגבעה המערבית (ובתוכה המקום הקרוי הרובע היהודי) הגבוהה ממנו, וגם מצפון מערב גבעת האנטוניה הגבוהה מהר הבית. לכן, באחרית הימים יתרחש שינוי עצום והר בית ה' יהיה גם טופוגרפית בראש ההרים. ייתכן שחזון זה יהיה כרוך ברעידת אדמה ובשינויים טקטוניים וטופוגרפיים משמעותיים בירושלים ובהר הבית.[2]

המציאות העכשווית הינה שאומות העולם עובדים את אלוהיהם על ההרים הרמים, ואילו הר המוריה ובית ה' אינם במקום הגבוה ביותר, הן מצד ענוונותו של הקב"ה,[3] והן מצד שהקב"ה מתגלה בכל מקום, במקום גבוה ובמקום נמוך.[4] על כן במציאות הנוכחית, גם מצב רוחני עליון יכול להתגלות בעולם במקום נמוך. בחזיונו של ישעיהו המציאות משתנה ותהיה בעקבות רעידת אדמה התאמה מלאה בין הגילוי הא-לוהי העליון של כל אומות העולם המקבלים את מלכותו של הקב"ה לבין העובדה שהר בית ה' יהיה בראש ההרים ונישא מגבעות.

בוודאי הנביא רואה פער עצום בין העוצמה הצבאית, המדינית, הכלכלית של מלכות עוזיהו לבין התוכן הפנימי שלה במצב של גאווה, התנשאות ושכרון כח. על כן, נבואה זו באה לבטא את העצמת מלכות ה' המוחלטת על כל העולם כולו, ללא שום ביטוי מעשי למלכות בשר ודם. וייתכן כי זו משמעות נבואה זו, הבאה לבטא בעקבות מלכות עוזיהו האכזבה העמוקה והייאוש הנבואי ממלכות בשר ודם.

אחד הביטויים של תובנה זאת בהמשך פרק ב' הינו ההתייחסות לאופן שעוזיהו מתנהג בממלכתו תוך הפרה בוטה של הלאווים בהם נאסר על המלך להרבות כסף וזהב וסוסים, ותוך עבודת עבודה זרה:

"בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנֵלְכָה בְּאוֹר ה': כִּי נָטַשְׁתָּה עַמְּךָ בֵּית יַעֲקֹב כִּי מָלְאוּ מִקֶּדֶם וְעֹנְנִים כַּפְּלִשְׁתִּים וּבְיַלְדֵי נָכְרִים יַשְׂפִּיקוּ: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ כֶּסֶף וְזָהָב וְאֵין קֵצֶה לְאֹצְרֹתָיו וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ סוּסִים וְאֵין קֵצֶה לְמַרְכְּבֹתָיו: וַתִּמָּלֵא אַרְצוֹ אֱלִילִים לְמַעֲשֵׂה יָדָיו יִשְׁתַּחֲווּ לַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו: וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְאַל תִּשָּׂא לָהֶם: בּוֹא בַצּוּר וְהִטָּמֵן בֶּעָפָר מִפְּנֵי פַּחַד ה' וּמֵהֲדַר גְּאֹנוֹ: עֵינֵי גַּבְהוּת אָדָם שָׁפֵל וְשַׁח רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא"  (ישעיהו ב', ה'-י"א).

באופן מעשי, מעבר לריבוי הסוסים, ריבוי הכסף והזהב, דבר שהתורה אוסרת בפרשת המלך הפסוק המסכם את הפרשה ביחס למלך הוא:

"לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל"   (דברים י"ז, כ').

ריבוי הסוסים, הכסף והזהב והנשים מביא באופן טבעי לגאווה בתחום הצבאי, בתחום הכלכלי ובתחום החברתי, ועל כן הם ניגוד מובהק למגמה של המצוות המוטלות על המלך.

אצל המלך עוזיהו ריבוי הסוסים, ריבוי הכסף ועבודת האלילים הם ביטוי של "כחזקתו גבה לבו" והנביא ישעיהו רואה את הפער העצום בין המציאות חיצונית (כיבושו הצבאי של עוזיהו, המציאות הכלכלית הפורחת, הביצורים ביהודה ובירושלים, ההתיישבות החקלאית הפורחת) לבין גבהות הלב, הבטחון העצמי המופרז, שכרון הכח. הוא רואה לנגד עיניו את מלכות ה' בה נשגב ה' לבדו ללא מלכות בשר ודם כלל ועל כן בהמשך הפרק הוא מתאר את בוא יום ה' בו בעצם כל מפעליו הגדולים והגבוהים של עוזיהו הולכים ונאבדים:

"כִּי יוֹם לַה' צְבָאוֹ-ת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם וְעַל כָּל נִשָּׂא וְשָׁפֵל: וְעַל כָּל אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן.... וְשַׁח גַּבְהוּת הָאָדָם וְשָׁפֵל רוּם אֲנָשִׁים וְנִשְׂגַּב ה' לְבַדּוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף... בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לוֹ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַחְפֹּר פֵּרוֹת וְלָעֲטַלֵּפִים... חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא"   (ישעיהו ב', י"ב-כ"ב).

המסקנה בדבריו מאד חדה: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. התגובה האנושית המתוארת היא להתחבא במערות מפני פחד ה'.

בפרק ג' הנביא ממשיך לתאר את התוצאה של הנפילה בעקבות השפע הגבוה והכח:

"כִּי הִנֵּה הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹת מֵסִיר מִירוּשָׁלִַם וּמִיהוּדָה מַשְׁעֵן וּמַשְׁעֵנָה כֹּל מִשְׁעַן לֶחֶם וְכֹל מִשְׁעַן מָיִם: גִּבּוֹר וְאִישׁ מִלְחָמָה שׁוֹפֵט וְנָבִיא וְקֹסֵם וְזָקֵן... כִּי יִתְפֹּשׂ אִישׁ בְּאָחִיו בֵּית אָבִיו שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ וְהַמַּכְשֵׁלָה הַזֹּאת תַּחַת יָדֶךָ: יִשָּׂא בַיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לֹא אֶהְיֶה חֹבֵשׁ וּבְבֵיתִי אֵין לֶחֶם וְאֵין שִׂמְלָה לֹא תְשִׂימֻנִי קְצִין עָם: כִּי כָשְׁלָה יְרוּשָׁלִַם וִיהוּדָה נָפָל כִּי לְשׁוֹנָם וּמַעַלְלֵיהֶם אֶל ה' לַמְרוֹת עֵנֵי כְבוֹדוֹ...

"ה' בְּמִשְׁפָּט יָבוֹא עִם זִקְנֵי עַמּוֹ וְשָׂרָיו וְאַתֶּם בִּעַרְתֶּם הַכֶּרֶם גְּזֵלַת הֶעָנִי בְּבָתֵּיכֶם: מַה לָּכֶם תְּדַכְּאוּ עַמִּי וּפְנֵי עֲנִיִּים תִּטְחָנוּ נְאֻם אֲדֹנָי ה' צְבָאוֹת: וַיֹּאמֶר ה' יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה: וְשִׂפַּח אֲ-דֹנָי קָדְקֹד בְּנוֹת צִיּוֹן וַה' פָּתְהֵן יְעָרֶה: בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים..."   (ישעיהו ג').

"מְתַיִךְ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וּגְבוּרָתֵךְ בַּמִּלְחָמָה: וְאָנוּ וְאָבְלוּ פְּתָחֶיהָ וְנִקָּתָה לָאָרֶץ תֵּשֵׁב: וְהֶחֱזִיקוּ שֶׁבַע נָשִׁים בְּאִישׁ אֶחָד בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר לַחְמֵנוּ נֹאכֵל וְשִׂמְלָתֵנוּ נִלְבָּשׁ רַק יִקָּרֵא שִׁמְךָ עָלֵינוּ אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה צֶמַח ה' לִצְבִי וּלְכָבוֹד וּפְרִי הָאָרֶץ לְגָאוֹן וּלְתִפְאֶרֶת לִפְלֵיטַת יִשְׂרָאֵל: וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לוֹ כָּל הַכָּתוּב לַחַיִּים בִּירוּשָׁלִָם: אִם רָחַץ אֲ-דֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן וְאֶת דְּמֵי יְרוּשָׁלִַם יָדִיחַ מִקִּרְבָּהּ בְּרוּחַ מִשְׁפָּט וּבְרוּחַ בָּעֵר"   (ישעיהו ד', א'-ד').

התוצאה של הגבהות היא נפילה. אין מי שינהיג את העם אלא נערים ותעלולים. אין על מי להישען. המציאות החברתית עגומה, העניים נגזלים. על רקע הפער החברתי צורמת הופעתן של בנות ציון המתפארות בתכשיטהן ובגופן. בסופו של דבר כל הפאר המנקר הזה יוחלף בבגדים פשוטים של עניים.

להשלמת הנבואה הנביא חוזר אל החזון של גילוי מלכות שמים:

"וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה: וְסֻכָּה תִּהְיֶה לְצֵל יוֹמָם מֵחֹרֶב וּלְמַחְסֶה וּלְמִסְתּוֹר מִזֶּרֶם וּמִמָּטָר"   (ישעיהו ד', ה'-ו').

החזון העתידי מתאר הופעה של ענן כבוד על הר ציון יחד עם תיאור הסוכה שתהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ממטר. ישנה כאן מעין חזרה למציאות של השראת השכינה במדבר, רק שהדבר מתרחש בירושלים על כל מכון הר ציון.

בשיעור הבא נעסוק בעיון בפרקי ישעיהו ה'-ו' המבארים את המציאות בימי עוזיהו.