תולדות עבודת ה' במזבחות (קמה) – איסור הבמות (קכא)

  • הרב יצחק לוי

כפי שהוזכר בסוף השיעור הקודם, התיאור של ספר מלכים את ביעור העבודה הזרה מבית ה', מכל חלקי ירושלים ומן המזבח שבבית אל, בא בעקבות מציאות ספר התורה וכריתת הברית. נביא את הקטע כולו:

"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל ה' אֵת כָּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׁרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל: וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלִָם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם: וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית ה' מִחוּץ לִירוּשָׁלִַם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם: וַיִּתֹּץ אֶת בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית ה' אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה: וַיָּבֵא אֶת כָּל הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר הָעִיר אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר: אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח ה' בִּירוּשָׁלִָם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם: וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶן הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ: וַיַּשְׁבֵּת אֶת הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית ה' אֶל לִשְׁכַּת נְתַן מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ: וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית ה' נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן: וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ: וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם: וְגַם אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה: וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת הַקְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת הָעֲצָמוֹת מִן הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית אֵל: וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל יָנַע עַצְמֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר בָּא מִשֹּׁמְרוֹן: וְגַם אֶת כָּל בָּתֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית אֵל: וַיִּזְבַּח אֶת כָּל כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר שָׁם עַל הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלִָם"   (מלכים ב כ"ג, ד'-כ').

תחילה היה צריך להוציא את כל העבודה הזרה והטומאה מן המקדש שנותרה שם מימי מנשה ואמון. על פי התיאור המפורש ניתן לעמוד על היקף ואופי העבודה הזרה שהתרחשה בבית ה' בימי מנשה ואמון. הוא מוצא כלים העשויים לבעל ולאשירה ולכל צבא השמיים (בנייתם מתוארת במלכים ב כ"א, ג').

עבודה לבעל כפי שהופיעה בממלכת ישראל בימי אחאב הופיעה לראשונה בממלכת יהודה ובבית ה' בימי המלך מנשה. עבודת צבא השמים הייתה מיוחדת לאשור ולבבל והאיסור עליה מפורש בדברים:

"וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים כֹּל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם"   (דברים ד', י"ט).

גם בעבודה זו היה מנשה המלך הראשון שעבד לכל צבא השמים.

הקדשים הינם גברים שהוקדשו לעבודה זרה שנעבדה במעשי זימה ובמשכב זכור. הקדשות הן נשים הזונות בסמוך למקומות פולחנן ומקדישות את אתננן לעבודה הזרה שלהן. בתי קדשים הם בעצם בתי זימה, שהכתוב מציין כי הם היו בבית ה', היינו באיזור חצרות בית ה' בהר המוריה (במה שייקרא הר הבית). ככל הנראה בבתים אלו נשים אורגות יריעות לכסות בהם את האשרה. וכך יוצא שבתחום בית ה' יש גם בתי זימה בהן מתרחשת זנות וגם פעילות הבאה לשרת באופן ישיר את העבודה הזרה. את העבודה הזאת יאשיהו מוציא מבית ה' אל נחל קדרון בשדמות קדרון.

מעבר לטיהור בית ה' עצמו מכל העבודה הזרה שדבקה בו, המלך מביא את כל הכהנים מערי יהודה ומטמא את הבמות אשר קיטרו שם, מגבע ועד באר שבע. המשמעות של הטימוא מגבע, הגבול הצפוני של ממלכת יהודה, ועד באר שבע, הקצה הדרומי של הממלכה, הוא להפוך את מקומות הפולחן לעבודה זרה למקומות טומאה. במות כאלו הוקמו לרבבות. יש לשער שטימוא כל הבמות הללו הינו מבצע אדיר הדורש מנגנון מאוד רחב ומקיף לעבור בצורה שיטתית בכל ממלכת יהודה.

 

במות השערים

בנוסף מתברר כי היו במות בצמוד לשערי העיר ירושלים שנקראו על שם שר העיר יהושע, הממונה ככל הנראה על מנהל ירושלים. הרד"ק מעיר על כך כי ייתכן שבמה זו הייתה גדולה במיוחד, ועל כן היא נזכרה באופן עצמאי ונפרד. אמנם כהני הבמות אכן נאסרו להקריב בגלל מעשיהם במזבח ה'. כלומר יאשיהו אוסר על אותם כהנים שהביא לירושלים לחזור לעבוד במקדש ולהקריב על גבי המזבח. הם יאכלו מן השיריים של המנחות שנאפו מצה אך לא יטלו חלק פעיל בעבודה. רש"י על אתר מצטט את דברי חז"ל במשנה במנחות לפיהם קנסם ועשאם "כבעלי מומין חולקין ואוכלין אבל לא מקריבין" (מנחות י"ג, י').

 

טימוא התופת

כחלק מן הביעור של העבודה הזרה בירושלים, המלך מטמא את התופת אשר בגיא בן הינם לבלתי להעביר אותו ואת בנו ואת בתו באשר למולך.

מהי משמעות המילה תופת?[1]

1. הגמרא בעירובין יט. דורשת את המילה מלשון פיתוי, שכל המתפתה ביצרו יפול שם.

2. רש"י ורד"ק קושרים את המילה תופת לדרישת השם, בזיקה לרעש שהיו משמיעים הילדים עם שריפתם באש. הבנה זו מתייחסת ללשון תוף שהכמרים היו מכים בתופים, על מנת להחריש את קולות הילדים שנשרפים.

3. יש הקושרים את הלשון עם הנחת הסיר על האש ומשמעותו מתקן המחזיק את הקרבן על האש, וכך נראה פירושו בישעיה: "כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה גַּם הוא הִיא לַמֶּלֶךְ הוּכָן הֶעְמִיק הִרְחִב מְדֻרָתָהּ אֵשׁ וְעֵצִים הַרְבֵּה" (ישעיהו ל', ל"ג).

4. יש המבארים את המילה מלשון יריקה.

המילה תופת מוזכרת פעם נוספת אצל הנביא ירמיהו בנבואת פורענות קשה ביותר, ככל הנראה מימי המלך יהויקים. הנביא מצטווה לצאת אל גיא בן הינום עם בקבוק יוצר חרס מזקני העם ומזקני הכהנים ולשבור אותו בגיא כשהוא מבאר:

"כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר: כֵּן אֶעֱשֶׂה לַמָּקוֹם הַזֶּה נְאֻם ה' וּלְיוֹשְׁבָיו וְלָתֵת אֶת הָעִיר הַזֹּאת כְּתֹפֶת: וְהָיוּ בָּתֵּי יְרוּשָׁלִַם וּבָתֵּי מַלְכֵי יְהוּדָה כִּמְקוֹם הַתֹּפֶת הַטְּמֵאִים לְכֹל הַבָּתִּים אֲשֶׁר קִטְּרוּ עַל גַּגֹּתֵיהֶם לְכֹל צְבָא הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים"   (ירמיהו י"ט, י"א- י"ג).

בנוסף, אומר הנביא:

"לָכֵן הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד הַתֹּפֶת וְגֵיא בֶן הִנֹּם כִּי אִם גֵּיא הַהֲרֵגָה וְקָבְרוּ בְתֹפֶת מֵאֵין מָקוֹם"   (ירמיהו ז', ל"ב).

כלומר, אמנם קראו למקום הזה בפועל תופת וגיא בן הינום, ובעתיד שם המקום יהיה גיא ההריגה, הרי מן הסתם כתוצאה מכך שעבודת המולך, אותו פולחן של הריגת הילדים ושריפתם באש היה בתוך גיא בן הינום, בעיני עובדי הפולחן הזה המקום היה קדוש.

הנביא מבשר כי בתופת יקברו מאין מקום לקבור, היינו שכמות האנשים שימותו תהיה כזאת גדולה שלא תהיה ברירה אלא לקבור במקום שבו התרחש הפולחן, בתופת, בגיא בן הינום. מקום פולחנם יהפוך להיות מקום קבורה, מקום טמא. משמעות דברי הנביא לתת את העיר הזאת כתופת, מתפרש על ידי רש"י כך: כשם שאתם הרגתם את הילדים בתופת למולך, כך אהרוג את כל תושבי ירושלים עד שתהיה כל העיר כולה מלאה הרוגים, והעיר כולה תימלא קברים מחוסר מקום, כמו התופת (על פי פירוש המהר"י קרא). ואותם בתים בעיר, עליהם קטרו על גגותיהם לצבא השמים ואף בתי מלכי יהודה, יקברו את החללים אפילו בתוך הבתים עצמם.

במקביל הנביא ירמיהו בפרק ז' אומר נבואה שנאמרת ככל הנראה אף היא בימי המלך יהויקים ומקבילה לנבואה בפרק י"ט, אומר:

"וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי"   (ירמיהו ז', ל"א).

ההקבלה בין במות התופת כאן בפרק ז' לבמות הבעל בפרק י"ט מאפשרת להבין כי התופת הינו שם אליל שנקרא בשלושה שמות – תופת, בעל ומולך. ועל שם האליל נקרא גם המקום עצמו, גיא בן הינום, תופת.[2]

הבאנו כאן את אזכור המילה תופת אצל הנביא ירמיהו בימי המלך יהויקים כדי להשלים את ביאור הביטוי תופת אותו המלך יאשיהו מטמא בעקבות ימי מנשה ואמון. ומתברר כי אותה עבודה למולך בתופת שהחל בה המלך אחז בגיא בן הינם, סביר להניח כי המלך חזקיהו ביער עבודה זו. הדברים אינם מפורשים בפסוקים. הכתוב בדברי הימים ב', ל', י"ד אומר:

"וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם וְאֵת כָּל הַמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן"   (דברי הימים ב ל', י"ד).

על פניו אין הכתוב מתייחס לעבודת המולך בכך, ואם כן, היה סביר שהכתוב יתייחס אליה באופן מפורש. לאחר ימי חזקיהו המלך מנשה מחדש את עבודת המולך בגיא בן הינום והמלך יאשיהו מטמא אותה כפי שראינו, וכמפורש בפסוקים. בהמשך המלך יהויקים יחדש עבודה זו בגיא בן הינום והנביא ירמיהו יינבא על חורבן ירושלים בשבירת בקבוק יוצר חרס בגיא בן הינום.

 

משמעות במות השערים

ברצוננו להתייחס כאן למושג במות השערים.[3]

השופטים נקראו א-להים, מפני שא-להים נמצא עמהם במשפט, כמבואר בתהילים:

"אֱ-לֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל בְּקֶרֶב אֱ-לֹהִים יִשְׁפֹּט"   (תהלים פ"ב, א').

כלומר אדון העולם ניצב בעדת נאמניו בלב השופטים והמשפט. על כן התפרש שם א-להים כמידת הדין שמתגלה גם בארץ בקרב השופטים הראויים לכך.

בפרשיות העבד והשומרים מתפרש השם אלוהים כמכוון לשופטים:

1. "וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ"א, ו').

2. "וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱ-לֹהִים" (שמות כ"ב, ז').

3. "עַד הָאֱ-לֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱ-לֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ" (שמות כ"ב, ח').

4. "אֱ-לֹהִים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כ"ב, כ"ז), המתפרש בחז"ל ורשי בעקבותיהם גם כאזהרה לברכת השם וגם כאזהרה לקללת דיין.

לאור זאת מהי משמעות האיסור "זֹבֵחַ לָאֱ-לֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ" (שמות כ"ב, י"ט)? האם הוא מכוון נגד הקרבת זבחים לאלילים או שמא נועד למנוע הקרבת זבח במקום המשפט אפילו אם הוא מוקדש לה'? בהקרבת זבחים בשערי המשפט ישנה סכנה של גלישה לעבודת אלילים או לפולחן אשרה או מצבה ועל כן הכתוב מדגיש 'בלתי לה' לבדו'. ספר דברים מרחיב ומחדד את העניין וכך דבריו:

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק... לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָּךְ: וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱ-לֹהֶיךָ"   (דברים ט"ז, י"ח-כ"ב).

הכתוב אוסר בשערי הערים והמשפט גם אשרה וכל עץ וגם מצבה לה'. מדובר במזבחות לגיטימיים ליד השופטים בכל שעריך, אלא שאסור לטעת שם אשרה, אסור להקים מצבה ואסור להקריב קרבן בעל מום על מזבח ה' אלוקיך אשר תעשה לך בשערי המשפט.

ההקרבה לה' בשערי המשפט כמקום גילוי בחירת ה' ומשפטו הייתה אפשרית לפני הקמת המקדש כבית הקבוע, רק בזמן היתר במות. כשם שהשופטים בשערים לאחר הקמת המקדש נעשו כפופים לסמכות השיפוט העליונה אליה היה צריך לעלות במקרה של ספק "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ" (דברים י"ז, ח').

 

הממצאים הארכיאולוגיים – חיר' קייאפה

בצפון עמק האלה נחפר אתר בחירבת קייאפה. ייתכן שיש לזהותה עם שערים המקראית. נחשפו שני שערים מרשימים וזהים יחד עם אבני מצבה, משמאל לכניסה לשער העיר. אחת המצבות גנוזה. בקרבת המצבה הגנוזה נמצא אוסטרקון בכתב פרוטו כנעני שתוכנו קשור למשפט.

מצבה נחשבה מקודשת למקימיה. הסרתה ממקומה והסתרתה במכוון בקיר משני זוקקת עיון. האם ייתכן כי כבר במאה ה-10 לפני ספירת הנוצרים התנהל ביהודה ויכוח הלכתי האם מותר להקים מצבה ליד מקום המשפט בשערי העיר? הרי אין שום עדות במקרא בימי בית ראשון על יוזמה ממלכתית נגד הבמות, לפני ימי חזקיהו ויאשיהו.

מצבות אחרות בתל נשארו באתרן.

מעניין כי בפסוק יאשיהו המלך מנתץ את "בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר הָעִיר אֲשֶׁר עַל שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר". ואכן המצבה בחיר' קייאפה גם היא נמצאת משמאל לשער העיר, אך מתוארכת כ-350 שנה לפני יאשיהו. בערים נוספות ישנם ממצאים המאשרים את משמעות הממצא בחירבת קייאפה.

 

תל שבע

בתל שבע נתגלה שער דומה עם אתר פולחן קטן. חדר הפולחן נמצא ריק. אבני מזבח מסותתות נמצאו גנוזות בבית מחסנים סמוך שהוקם בימי חזקיהו. הן נבנו גזית בניגוד לציווי התורה "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית" (שמות כ', כ"ב) ואף עיצבו קרניים יפות, דומות לקרני שור. הקרניים נשמרו בזכות גניזה זהירה.

 

תל לכיש

בתל לכיש נמצאה במת שער עם דביר פנימי, ובו שני מזבחות קרניים שנמצאו גדועים במכוון. זה מעיד על הריסת במות השערים בימי חזקיהו, לפני מסע סנחריב, בניגוד לפירוק המזבח בתל שבע וגניזתו.

ייתכן שהבדל זה מלמד על ויכוחים בממלכת יהודה אודות במות השערים, בין פקודות ההרס שהגיעו כנראה מירושלים, לבין הרצון העממי לגנוז מזבחות שנבנו לשם ה', גם אם באיסור, ולא להתייחס אליהם כאל מקדשי אלילים.

נמצאה גם אבן ששימשה כבית כיסא בתוך הדביר של במת השער. זה מעיד על חילול מכוון וקשה, שאנשי תל שבע באותה תקופה לא היו יכולים לקבל.

 

תל ערד

בתל ערד נמצא מזבח לא מסותת. המזבח בנוי מלבני אדמה אדומות ומידותיו כמעט זהות למידות מזבח העולה המוזכרות במשכן: "חָמֵשׁ אַמּוֹת אֹרֶךְ וְחָמֵשׁ אַמּוֹת רֹחַב רָבוּעַ יִהְיֶה הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁלֹשׁ אַמּוֹת קֹמָתוֹ" (שמות כ"ז, א').

ישנה מדריגה בתחתית המזבח בחזיתו והיא יסוד המזבח הנזכר בויקרא.

בוני המזבח הקפידו לא לסתת אבני מזבח על פי הציווי בספר שמות כ', כ"ב. כנראה שהם סברו שמותר להקריב במקדש הרחק מירושלים.

המזבח כולו נמצא גנוז בתוך הרצפה האחרונה באותו מקום. במקדש זה נמצאו גם דביר עם שני מזבחות קטנים ומסותתים ושתי מצבות. הדביר כולו נגנז מתחת לחומת הסוגרים האחרונה שנבנתה בימי יאשיהו.

 

הממצאים מחירבת קייאפה מימי דוד מן המאה העשירית לפנה"ס, מתל שבע ומתל לכיש מימי חזקיהו מסוף המאה השמינית לפני ספירת הנוצרים, ומתל ערד עד ימי יאשיהו מוכיחים שבמות השערים היו תופעה כללית ביהודה בכל תקופת הממלכה, ככל הנראה תוך כדי וויכוחים סוערים על גבולות המותר והאסור בעבודת ה' על פי חוקי התורה.

בשיעור הבא נמשיך לעסוק במלכות יאשיהו.

 
[1]   ההגדרות השונות למילה תופת לקוחות מפירושם של מאיר מדן, אהרון מירסקי ויהודה קיל בפירוש דעת מקרא על מלכים ב'.
[2]   כך מציע מנחם בולה בפירושו לפרק ז' בדעת מקרא על ספר ירמיהו.
[3]   נביא כאן את דברי הרב יואל בן נון בספרו מקראות משפטים בפרק משפט בשער – מזבח ומצבה – ממצאים ביהודה, ע' 382-389.