תולדות עבודת ה' במזבחות | 154 | איסור הבמות | 130

בשיעור זה ברצוננו להתבונן במלכות יהויקים מתוך נבואות ירמיהו.

פרק כ"ו מתוארך לראשית מלכות יהויקים. הנביא מצטווה לומר את דבריו במקדש. פרק זה מקביל בהרבה פנים לנבואה בפרק ז', א'-כ'. אמנם בפרק ז' לא מצוין זמנה של הנבואה, אך סביר להניח שגם היא מתרחשת בראשית מלכות יהויקים.

בשתי הנבואות מתואר כי בני ממלכת יהודה נמצאים במקדש. ייתכן כי עלו באותה שעה לרגל או שבאו למקדש מפני צום שגזר המלך בגלל צרה שנתרגשה עליהם. לכאורה דבר זה מפורש בכתוב: "וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ" (ירמיהו ז', י') וככל הנראה כן האמינו בני יהודה כי כניסתם למקדש והשתחוויתם שם לה' ותפילתם אלו יצילו אותם מאסון ועל רקע זה באה נבואת ירמיהו.

פרק כ"ו נראה קיצור של פרק ז' בו הנביא מפרט את חטאי העם. על מנת לקבל תמונה כוללת נעיין בשתי הנבואות במלואן ואז נתאר בקצרה את תוכנן:

נתחיל בפרק ז':

"הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר: עֲמֹד בְּשַׁעַר בֵּית ה' וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְאָמַרְתָּ שִׁמְעוּ דְבַר ה' כָּל יְהוּדָה הַבָּאִים בַּשְּׁעָרִים הָאֵלֶּה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה': כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה: אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה: כִּי אִם הֵיטֵיב תֵּיטִיבוּ אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֶת מַעַלְלֵיכֶם אִם עָשׂוֹ תַעֲשׂוּ מִשְׁפָּט בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ: גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה לֹא תַעֲשֹׁקוּ וְדָם נָקִי אַל תִּשְׁפְּכוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תֵלְכוּ לְרַע לָכֶם: וְשִׁכַּנְתִּי אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם לְמִן עוֹלָם וְעַד עוֹלָם: הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם ה':

"כִּי לְכוּ נָא אֶל מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל: וְעַתָּה יַעַן עֲשׂוֹתְכֶם אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה נְאֻם ה' וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם וָאֶקְרָא אֶתְכֶם וְלֹא עֲנִיתֶם: וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ: וְהִשְׁלַכְתִּי אֶתְכֶם מֵעַל פָּנָי כַּאֲשֶׁר הִשְׁלַכְתִּי אֶת כָּל אֲחֵיכֶם אֵת כָּל זֶרַע אֶפְרָיִם:

"וְאַתָּה אַל תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה וְאַל תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה וְאַל תִּפְגַּע בִּי כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ אֹתָךְ: הַאֵינְךָ רֹאֶה מָה הֵמָּה עֹשִׂים בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצוֹת יְרוּשָׁלִָם: הַבָּנִים מְלַקְּטִים עֵצִים וְהָאָבוֹת מְבַעֲרִים אֶת הָאֵשׁ וְהַנָּשִׁים לָשׁוֹת בָּצֵק לַעֲשׂוֹת כַּוָּנִים לִמְלֶכֶת הַשָּׁמַיִם וְהַסֵּךְ נְסָכִים לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִסֵנִי: הַאֹתִי הֵם מַכְעִסִים נְאֻם ה' הֲלוֹא אֹתָם לְמַעַן בֹּשֶׁת פְּנֵיהֶם:

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנֵּה אַפִּי וַחֲמָתִי נִתֶּכֶת אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל עֵץ הַשָּׂדֶה וְעַל פְּרִי הָאֲדָמָה וּבָעֲרָה וְלֹא תִכְבֶּה"   (ירמיהו ז').

ועתה לפרק כ"ו:

"בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה' אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר: אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם: לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם: וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הזאתה הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

"וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית ה': וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת: מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה': וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ:

"וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם:

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר ה' שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם: וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹהֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם: וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם: אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי ה' עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

"וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ: וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר: מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ: וְגַם אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ: וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וְכָל גִּבּוֹרָיו וְכָל הַשָּׂרִים אֶת דְּבָרָיו וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם אֵת אֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל מִצְרָיִם: וַיּוֹצִיאוּ אֶת אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם: אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ"   (ירמיהו כ"ו).[1]

נתחיל בעיון בפרק ז':

הנביא פונה אל כל יהודה הבאים בשערים אלה של בית ה' להשתחוות לה' ואומר להם כי הטבת דרכיהם (עשיית משפט בין איש ובין רעהו, לא לעשוק גר ויתום ואלמנה, לא לשפוך דם נקי במקום הזה ולא ללכת אחרי אלוהים אחרים) הינה תנאי לכך שתשרה שכינה.

הנביא מדגיש פעמיים בדברים אלו "וַאֲשַׁכְּנָה אֶתְכֶם בַּמָּקוֹם הַזֶּה". הוא מבקש מן העולים לבית ה' לא לסמוך על דברי נביאי השקר המבטיחים כי היכל ה' לא ייחרב לעולם, אלא על מנת שה' יוכל לשכון במקום הזה הם חייבים לתקן את דרכיהם הן בהתנהגותם בין אדם לחברו והן בין אדם למקום. הם בוטחים על כך שבית המקדש הזה הוא זה שיגן עליהם ודברי השקר הללו לא יועילו להם.

בהמשך הנבואה הוא מפנה את העם ללכת אל משכן שילה המכונה כאן: "אֲשֶׁר בְּשִׁילוֹ אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל", והוא ניבא כך "וְעָשִׂיתִי לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו אֲשֶׁר אַתֶּם בֹּטְחִים בּוֹ וְלַמָּקוֹם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבוֹתֵיכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ".

 

משמעות אזכרת חורבן שילה

מדוע מפנה אותם הנביא דווקא לשילה? נראה לנו כי לא במקרה מפנה הנביא את בני ממלכת יהודה הבאים להשתחוות בית ה' אל שילה. זה לא רק שלפני בית ה' עמד על תילו המשכן 369 שנה (על פי בעל סדר עולם רבה), ולכן הוא המבנה המשמעותי שקדם לבית ה'. ברצוננו להציע כי ההפניה לחורבן שילה מכוונת.

הכתוב בשמואל א ד' מתאר את יחסם של חופני ופנחס אל ארון ה'. לאחר שבמערכה הראשונה במלחמת אבן העזר ניגף ישראל והוכו כארבעת אלפים איש, מציעים זקני ישראל לקחת אל המערכה משילה את ארון ברית ה' – "וְיָבֹא בְקִרְבֵּנוּ וְיֹשִׁעֵנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ" (שמואל א ד', ג'). ואכן חופני ופנחס לוקחים את ארון בית ה' ומביאים אותו אל המחנה. ההשקפה העומדת ביסוד הבאת הארון היא כי יש להם 'נשק סודי' והוא סוג של 'תעודת ביטוח'. זהו ארון ברית ה'. הם האמינו שעצם הבאת ארון ה' למחנה תאפשר להם להכריע את המערכה ולנצח.

את האמון העיוור הם נתנו בכלי עצמו מתוך ציפייה שהארון יביא את הישועה. לא הייתה שום הבנה כי הסיבה לכך שהם ניגפו היא ההתנהגות שלהם.

כעת, בראשית מלכות יהויקים עומד הנביא ירמיהו ומפנה אותם לחורבן שילה על מנת לומר להם כי הם חוטאים באותו החטא עצמו. האמונה שהפיצו נביאי השקר כי "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה" משמעותה היא כי בית המקדש נתפס בעיניהם כסוג של תעודת ביטוח, של אמונה עיוורת בשעת סכנה. בניין המקדש הוא שיגן עליהם כי משמעות קיומו היא שה' איתם.

יתרה מכך, אותם בני ממלכת יהודה המשתחווים לה' בבית ה' מאמינים גם הם שאין שום קשר בין מעשיהם הרעים לבין השכנת השכינה בבית. ובדיוק כנגד תפיסה זאת יוצא הנביא ירמיהו – לא ניתן להפוך את בית ה' למערת פריצים ולהמשיך להאמין כי ה' ישכון בתוכו.

בנוסף לאמונה העיוורת הזאת, ייתכן כי הנביא ירמיהו הפנה אותם אל "מקום ה' בשילה" מפני שבהתנהגותם של בני עלי במשכן עצמו נעשו עבירות חמורות הן בין אדם למקום ובעיקר בין אדם לחברו, ועתה בימי יהויקים בני ממלכת יהודה נעשים חטאים דומים לאלו שהביאו לחורבן המשכן.

מה הביא את בני ממלכת יהודה בדורו של ירמיהו להתייחס אל בית ה' כסוג של תעודת ביטוח? האם ייתכן כי דברי שלמה המלך עם בניין הבית – "בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים" (מלכים א ח', י"ג)? אמנם ה' התגלה לשלמה וניבא אליו: "אִם שׁוֹב תְּשֻׁבוּן אַתֶּם וּבְנֵיכֶם מֵאַחֲרַי וְלֹא תִשְׁמְרוּ מִצְוֹתַי חֻקֹּתַי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם וַהֲלַכְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְהִכְרַתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם וְאֶת הַבַּיִת אֲשֶׁר הִקְדַּשְׁתִּי לִשְׁמִי אֲשַׁלַּח מֵעַל פָּנָי וְהָיָה יִשְׂרָאֵל לְמָשָׁל וְלִשְׁנִינָה בְּכָל הָעַמִּים" (מלכים א ט', ו'-ז'), אך להתגלות זאת לא התייחסו.

האם ייתכן כי לאחר איומי סנחריב ורבשקה על ירושלים בימי חזקיהו תשובת הנביא ישעיהו: "וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" (מלכים ב י"ט, ד'; ישעיהו ל"ז, ל"ה) נתנה לעם תחושה וביטחון כי מה שלא יקרה ה' יגן על ירושלים? האם הם חשבו שנבואת ישעיהו עדיין בתוקף בימיהם?

מעניין כי מתוך נבואת ירמיהו ניתן ללמוד על עצם חורבנה של שילה. חורבן שילה אינו מוזכר כלל בספר שמואל. ייתכן כי הסיבה העמוקה להיעדר ציון חורבנה הינה העובדה כי לכל אורך תקופת השופטים שילה אינה ממלאת תפקיד רוחני משמעותי כלל. פסל מיכה הנמצא קרוב ביותר למשכן שילה הוא המקום אליו כולם מגיעים, ואף לאחר חורבנה של שילה הכתוב אינו מציין בצורה מסודרת את העברת המשכן לנב ואחר כך לבמה הגדולה אשר בגבעון.

חורבן שילה מוכח באופן מובהק בחפירות בתל שילה, בה ניתן להצביע על שכבת שריפה התואמת את פרק הזמן בו נחרבה העיר. פרט לנבואת ירמיהו, חורבן שילה מוזכר גם בתהלים:

"וַיִּתֵּן לַשְּׁבִי עֻזּוֹ וְתִפְאַרְתּוֹ בְיַד צָר: וַיַּסְגֵּר לַחֶרֶב עַמּוֹ וּבְנַחֲלָתוֹ הִתְעַבָּר: בַּחוּרָיו אָכְלָה אֵשׁ וּבְתוּלֹתָיו לֹא הוּלָּלוּ: כֹּהֲנָיו בַּחֶרֶב נָפָלוּ וְאַלְמְנֹתָיו לֹא תִבְכֶּינָה"   (תהילים ע"ח, ס'-ס"ד).

מעניין הכינוי של שילו "אֲשֶׁר שִׁכַּנְתִּי שְׁמִי שָׁם בָּרִאשׁוֹנָה". לכאורה לשון זאת מכוונת אל לשונה של התורה – "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'" המוזכרת בספר דברים פעמים רבות. על פי הקבלה זאת, ניתן לומר כי שילה מוגדרת כמקום אשר יבחר ה'.

בפשטי הפסוקים אין שום ציון לבחירתה הא-לוהית של שילה. הפסוק ביהושע י"ח מתאר את הליכת יהושע ובני ישראל לשילה ללא שאילה באורים ותומים, ללא נבואה, ללא כל התגלות, אלא הליכה לשילה מתוך שיקולים לחבר את מקום השראת שכינה באותו זמן אל נחלת המנהיג באותה התקופה, נחלת אפרים. לכן לשון הנביא: "וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה וַיַּשְׁכִּינוּ שָׁם אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָאָרֶץ נִכְבְּשָׁה לִפְנֵיהֶם" (יהושע י"ח, א'). ישנה כאן הליכה לשילה ללא כל התייחסות לאיזו שהיא בחירה א-לוהית של המקום.

אמנם חז"ל התייחסו כן לשילה כ"המקום אשר יבחר ה'". ייתכן להסביר כי בזמן ששרתה שכינה בשילה הכתוב לא התייחס אליה כמקום אותו בחר ה'. לאחר חורבנה, הן הנביא ירמיהו והן ספר תהלים מתייחסים אליה במשמעות זאת. ייתכן וכוונת הדברים היא כי למרות שלא צוינה הבחירה הא-לוהית במקום באופן מפורש, עצם השראת השכינה במקום במשך 369 שנה מלמדת על בחירה א-לוהית בה.

 

מידות מתוקנות – תנאי לקיום הבית

נחזור לדברי ירמיהו, לקביעת הנביא כי: "הִנֵּה אַתֶּם בֹּטְחִים לָכֶם עַל דִּבְרֵי הַשָּׁקֶר לְבִלְתִּי הוֹעִיל: הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה". הנביא מתאר איך כל התופעות החמורות הללו, גניבה, רצח, ניאוף, הישבע לשקר, קטר לבעל הליכה אחרי אלוהים אחרים הם הגורמים הישירים לסילוק שכינה.

ה' אינו מעוניין לשכן את שמו במקום בו עושים את כל התועבות הללו. כאן באה לידי ביטוי התפיסה הנבואית לפיה עצם הקיום של בית ה' הינו תוצאה ישירה של עשיית רצון ה' והקפדה על קיום תורתו ומצוותיו.

בשיעור הבא בעזרת ה' נבחן את העיקרון שראינו בירמיהו אצל שאר הנביאים.