תולדות עבודת ה' במזבחות| 155 | איסור הבמות | 131

בשיעור הקודם הסברנו מהי המשמעות הרוחנית לכך שהנביא ירמיהו כשבא לבשר נבואת חורבן על ירושלים מפנה את בני ממלכת יהודה אל שילה.

כמו כן, הראנו איך בנבואתו בפרק ז', ככל הנראה מראשית מלכות יהויקים, הנביא מסביר את הקשר הישיר בין תיקון המידות של בני ממלכת יהודה לבין אפשרות קיום הברית.

בשיעור זה בכוונתנו לבחון איך תפיסתו של הנביא ירמיהו מעוגנת בהסתכלות הנבואית לאורך הדורות.

 

שמואל

נתחיל מנבואת הנביא שמואל לאחר חטא שמואל בעמלק:

"וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה' הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים: כִּי חַטַּאת קֶסֶם מֶרִי וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר יַעַן מָאַסְתָּ אֶת דְּבַר ה' וַיִּמְאָסְךָ מִמֶּלֶךְ"   (שמואל א ט"ו, כ"ב-כ"ג).

הנביא מעמיד זה לעומת זה, עולות וזבחים והשמיעה בקול ה'. הוא מסביר כי השמיעה בקול ה' יותר חשובה ויקרה מלהביא לקב"ה קרבן – "הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב". כדי להבין את המשמעות העמוקה נתייחס למבנה המקדש.

המזבח – מקום הקרבת הקרבנות – הוא בעזרה, בחצר החיצונה. מספר פעמים בתורה, בהתגלות ה' למשה, מתואר כי שמיעת קול ה' הינה מבין שני הכרובים בקודש הקודשים. כפי שמתואר לדוגמה בפרשת נשא: "וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" (במדבר ז', פ"ט). השמיעה בקול ה' נעשית בחדר הפנימי ביותר של המקדש במקום המקודש ביותר בו נמצא כביכול כסא המלכות של מלך מלכי המלכים.

שני המרכיבים כאחד, השמיעה בקול ה' והקרבת הקרבנות הינם ביטויים שונים וראויים של עבודת ה'. השמיעה בקול ה' פנימית יותר ועבודת הקרבנות הינה חיצונית יותר.

בנוסף, עבודת הקרבנות הינה חלק מעבודת האדם את ה', מלמטה למעלה ואילו שמיעת קול ה' מתייחסת להתגלות האלוקית הבאה מלמעלה למטה. גם בנקודה זאת היתרון והמעלה של שמיעה בקול ה' על פני הקרבת הקרבנות.

 

ישעיהו

הנבואה הבאה המתייחסת לנושא הינה בתחילת ספר ישעיהו:

"שִׁמְעוּ דְבַר ה' קְצִינֵי סְדֹם הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱ-לֹהֵינוּ עַם עֲמֹרָה: לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ: רַחֲצוּ הִזַּכּוּ הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי חִדְלוּ הָרֵעַ: לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה"   (ישעיהו א', י'-י"ז).

הנביא מביע שאט נפש מן הסתירה החיצונית והעמוקה בין שפיכות דמים מחד לבין הבאת קרבנות למקדש מאידך גיסא. במציאות שהידיים שלכם מלאות דם עצם בואכם למקדש במצב זה הינה רמיסת חצרי. הבאת קטורת ומנחה הינה תועבה. שנאה נפשו של הקב"ה בחודשים ובמועדים ואין מוכנות לשמוע את התפילה.

התביעה המובהקת היא להתנקות, להסיר את הרוע, לדרוש משפט, לשפוט יתום ואלמנה. סביר להניח כי זמנה של נבואה זאת הוא ימי חזקיהו והיא מקבילה בזמנה לנבואת הנביא מיכה בפרק ג' בהמשך השיעור.

הנביא מתאר את השחיתות השלטונית בירושלים:

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים: כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹא יָבוֹא אֲלֵיהֶם:

"לָכֵן נְאֻם הָאָדוֹן ה' צְבָאוֹ-ת אֲבִיר יִשְׂרָאֵל הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי: וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ וְאָסִירָה כָּל בְּדִילָיִךְ: וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה: צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה: וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים יַחְדָּו וְעֹזְבֵי ה' יִכְלוּ: כִּי יֵבֹשׁוּ מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם וְתַחְפְּרוּ מֵהַגַּנּוֹת אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם: כִּי תִהְיוּ כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ וּכְגַנָּה אֲשֶׁר מַיִם אֵין לָהּ: וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו וְאֵין מְכַבֶּה"   (ישעיהו א', כ"א-לא).

מקום ששמו צדק, היא ירושלים, הופך להיות מקום של זנות. יש בעיר מרצחים. השרים סוררים, גנבים, אוהבי שוחד ורודפי שלמונים. לא מתייחסים כראוי ליתום ולאלמנה. הנביא ניבא כי התיקון יהיה בהשבת הצדק והמשפט לעיר.

 

מיכה

אף הנביא מיכה מתייחס לסוגייתנו. הנבואה הראשונה שנתייחס אליה הינה נבואת החורבן הראשונה שלו על ירושלים ובית ה' כאחד. ישנו תאריך מפורש לנבואה זאת, בירמיהו כ"ו, י"ח ואילך מצוטטת נבואת מיכה והיא מתקופת חזקיהו, וכך דבריו:

"שִׁמְעוּ נָא זֹאת רָאשֵׁי בֵּית יַעֲקֹב וּקְצִינֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמֲתַעֲבִים מִשְׁפָּט וְאֵת כָּל הַיְשָׁרָה יְעַקֵּשׁוּ: בֹּנֶה צִיּוֹן בְּדָמִים וִירוּשָׁלִַם בְּעַוְלָה: רָאשֶׁיהָ בְּשֹׁחַד יִשְׁפֹּטוּ וְכֹהֲנֶיהָ בִּמְחִיר יוֹרוּ וּנְבִיאֶיהָ בְּכֶסֶף יִקְסֹמוּ וְעַל ה' יִשָּׁעֵנוּ לֵאמֹר הֲלוֹא ה' בְּקִרְבֵּנוּ לֹא תָבוֹא עָלֵינוּ רָעָה: לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר"   (מיכה ג', ט'-י"ב)

הנביא מתייחס כאן לזרועות השלטון השונות וטוען שהן כולן מושחתות. הראשים והקצינים מנהיגי העם מתעבים משפט. הראשים לוקחים שוחד, הכהנים מורים הוראה תמורת תשלום והנביאים ניבאים את קסמיהם השקריים בכסף.

אך בנוסף לכל אחת מן הרעות הללו, הם נשענים על הקב"ה ובוטחים בו ולא מאמינים שתבוא עליהם רעה.

גם כאן מצד אחד כל זרועות השלטון מעוותות את הדין, את ההנהגה ואת ההוראה, ומצד שני יש להם ביטחון כי ה' איתם. הכתוב אינו מציין מהו מקור הביטחון הזה. האם זה עצם קיומו של בית ה' בתוכו, או העובדה שישנם נביאי אמת בתוכם (אפשרות זו פחות סבירה). אבל לצד השחיתות קיימת תפיסה רוחנית כי אין זיקה ישירה בין השחיתות לבין הביטחון שלהם שלא יקרה כלום והממלכה תמשיך להתקיים בבטחה.

הנביא אומר כי המציאות שתוארה לעיל היא סיבת החורבן של ירושלים והמקדש. לראשונה בא נביא ומבשר על חורבן הבית בתקופת חזקיהו. הוא מנמק את החורבן לא מסיבות דתיות פולחניות כעבודה זרה ודומיה אלא על נימוק מרכזי אחד והוא עיוות הצדק השלטוני שתוצאתו הישירה היא החורבן הצפוי של ירושלים והר הבית.

הנבואה השנייה היא בפרק ו':

"שִׁמְעוּ נָא אֵת אֲשֶׁר ה' אֹמֵר קוּם רִיב אֶת הֶהָרִים וְתִשְׁמַעְנָה הַגְּבָעוֹת קוֹלֶךָ: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה' וְהָאֵתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ כִּי רִיב לַה' עִם עַמּוֹ וְעִם יִשְׂרָאֵל יִתְוַכָּח: עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי: כִּי הֶעֱלִתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּמִבֵּית עֲבָדִים פְּדִיתִיךָ וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת מֹשֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם: עַמִּי זְכָר נָא מַה יָּעַץ בָּלָק מֶלֶךְ מוֹאָב וּמֶה עָנָה אֹתוֹ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִן הַשִּׁטִּים עַד הַגִּלְגָּל לְמַעַן דַּעַת צִדְקוֹת ה': בַּמָּה אֲקַדֵּם ה' אִכַּף לֵא-לֹהֵי מָרוֹם הַאֲקַדְּמֶנּוּ בְעוֹלוֹת בַּעֲגָלִים בְּנֵי שָׁנָה: הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה ה' דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱ-לֹהֶיךָ"   (מיכה ו', א'-ח').

הנביא נותן סקירה היסטורית תמציתית בה הוא מתאר את יציאת מצרים בהנהגת משה, אהרון ומרים. הוא מתייחס לתשובת בלעם לבקשתו של בלק והוא מעמיד זה לעומת זה, הקרבת הקרבנות בכמויות – "הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים" לעומת עיוות משפט, אהבת חסד והצנע לכת עם א-לוהים.

חשוב להדגיש כי אין לנביאים התנגדות להקרבת הקרבנות עצמם, השאלה האם הקרבנות מהווים תחליף לצדק ולמשפט או מלווים צדק ומשפט. והנביא מדגיש כי במידה ומדובר על תחליף, עדיף בהרבה צדק ומשפט על פני הקרבת קרבנות.

 

עמוס

אף הנביא עמוס בפרק ה' מדגיש מאוד לעומת מקומות הפולחן (בית אל, גלגל ובאר שבע) את דרישת ה', משפט וצדקה, דרישות הטוב למען יחיו. שנאת רע ואהבת הטוב והצגת משפט בשער. בהמשך הפרק בהתייחסו למתאווים את יום ה', וכך דבריו:

"שָׂנֵאתִי מָאַסְתִּי חַגֵּיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּעַצְּרֹתֵיכֶם: כִּי אִם תַּעֲלוּ לִי עֹלוֹת וּמִנְחֹתֵיכֶם לֹא אֶרְצֶה וְשֶׁלֶם מְרִיאֵיכֶם לֹא אַבִּיט: הָסֵר מֵעָלַי הֲמוֹן שִׁרֶיךָ וְזִמְרַת נְבָלֶיךָ לֹא אֶשְׁמָע: וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן: הַזְּבָחִים וּמִנְחָה הִגַּשְׁתֶּם לִי בַמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה בֵּית יִשְׂרָאֵל"   (עמוס ה', כ"א-כ"ה).

הנביא מדגיש את היחס בין משפט וצדקה כנחל איתן לזבחים ומנחה שהעם לא הגיש לה' במדבר ארבעים שנה.

 

הושע

הנביא הושע בן זמנם של ישעיהו, מיכה ועמוס ניבא גם הוא בתקופה זאת והתייחס לסוגייתנו, וכך דבריו:

"לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה' כִּי הוּא טָרָף וְיִרְפָּאֵנוּ יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ: יְחַיֵּנוּ מִיֹּמָיִם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי יְקִמֵנוּ וְנִחְיֶה לְפָנָיו: וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' כְּשַׁחַר נָכוֹן מוֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ כְּמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה אָרֶץ: מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ: עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא: כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱ-לֹהִים מֵעֹלוֹת: וְהֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית שָׁם בָּגְדוּ בִי: גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם: וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים חֶבֶר כֹּהֲנִים דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה כִּי זִמָּה עָשׂוּ: בְּבֵית יִשְׂרָאֵל רָאִיתִי שעריריה שַׁעֲרוּרִיָּה שָׁם זְנוּת לְאֶפְרַיִם נִטְמָא יִשְׂרָאֵל: גַּם יְהוּדָה שָׁת קָצִיר לָךְ בְּשׁוּבִי שְׁבוּת עַמִּי"   (הושע ו', א'-י"א).

ה' נותן הזדמנות לישראל לשוב אליו בתשובה שלימה, אך ישראל ממשיכים לבגוד בה', שופכים דמים, שטופים בזימה ובכך משתתפים הכהנים. העם חוזר לחטוא.

בהקשר הזה אומר הנביא מפורשות: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא זָבַח וְדַעַת אֱ-לֹהִים מֵעֹלוֹת". לעומת חסד ודעת ישנם זבח ועולות, וה' חפץ בחסד ולא בזבח.

 

זכריה

אף בימי שיבת ציון הנביא זכריה מתייחס לסוגייתנו:

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם: וַיְמָאֲנוּ לְהַקְשִׁיב וַיִּתְּנוּ כָתֵף סֹרָרֶת וְאָזְנֵיהֶם הִכְבִּידוּ מִשְּׁמוֹעַ"   (זכריה ז', ח'-י"א).

וכך בפרק הבא:

"כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה'"   (זכריה ח', ט"ו-י"ז).

בשתי הנבואות הנביא עונה כתשובה לשאלה שנשאל אודות הצום בחודש החמישי כי הצדק הינו לשפוט משפט אמת, לעשות חסד ורחמים, לא לחשוב ברעת אחיו.

בהמשך הנביא חוזר על חשיבות דיבור אמת איש את רעהו, משפט שלום לשופט בשערים, לא לחשוב רעה איש אל רעהו ולא לאהוב שבועת שקר.

בסקירה קצרה זו ראינו קו עקבי בנבואה מימי שמואל הנביא דרך כל ימי הבית הראשון ועד ימי שיבת ציון. הנביאים כולם קובלים, כל אחד בתקופתו ובסגנונו, על כך שהקרבנות – שהם חשובים מאוד כשלעצמם – מהווים סוג של תחליף לתיקון המידות, ותפיסה זאת אינה מקובלת עליהם כלל. מבחינתם תיקון המידות בין אדם חברו הינו דבר הרבה יותר חיוני מאשר הקרבת הקרבנות.

במובן מסוים הרבה יותר קל להקריב קרבנות. זאת פעולה שאינה דורשת מן האדם תיקון פנימי לפי תפיסתם אלא רק להגיע למקדש ולהקריב.

הנביא דורש את תיקון הנפש. עשיית מעשים בבית ה' מצוות אנשים מלומדה לא נחשבת כתיקון.

בשיעור הבא נחזור לחלקה השני של נבואת ירמיהו בפרק ז', להשלמת התמונה.