תולדות עבודת ה' במזבחות (קעז) – איסור הבמות (קנג)

  • הרב יצחק לוי
לע"נ משה יהושע ב"ר זרח
 

לאחר שעסקנו בשיעור הקודם בחטאי ירושלים, פרק כ"ג ביחזקאל מתאר את תועבותיהן וזנותן של שתי האחיות יהודה וישראל – שומרון אהלה וירושלים אלהיבה.

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם שְׁתַּיִם נָשִׁים בְּנוֹת אֵם אַחַת הָיוּ: וַתִּזְנֶינָה בְמִצְרַיִם בִּנְעוּרֵיהֶן זָנוּ שָׁמָּה מֹעֲכוּ שְׁדֵיהֶן וְשָׁם עִשּׂוּ דַּדֵּי בְּתוּלֵיהֶן: וּשְׁמוֹתָן אָהֳלָה הַגְּדוֹלָה וְאָהֳלִיבָה אֲחוֹתָהּ וַתִּהְיֶינָה לִי וַתֵּלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּשְׁמוֹתָן שֹׁמְרוֹן אָהֳלָה וִירוּשָׁלִַם אָהֳלִיבָה: וַתִּזֶן אָהֳלָה תַּחְתָּי וַתַּעְגַּב עַל מְאַהֲבֶיהָ אֶל אַשּׁוּר קְרוֹבִים: לְבֻשֵׁי תְכֵלֶת פַּחוֹת וּסְגָנִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים: וַתִּתֵּן תַּזְנוּתֶיהָ עֲלֵיהֶם מִבְחַר בְּנֵי אַשּׁוּר כֻּלָּם וּבְכֹל אֲשֶׁר עָגְבָה בְּכָל גִּלּוּלֵיהֶם נִטְמָאָה: וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִמִּצְרַיִם לֹא עָזָבָה כִּי אוֹתָהּ שָׁכְבוּ בִנְעוּרֶיהָ וְהֵמָּה עִשּׂוּ דַּדֵּי בְתוּלֶיהָ וַיִּשְׁפְּכוּ תַזְנוּתָם עָלֶיהָ: לָכֵן נְתַתִּיהָ בְּיַד מְאַהֲבֶיהָ בְּיַד בְּנֵי אַשּׁוּר אֲשֶׁר עָגְבָה עֲלֵיהֶם: הֵמָּה גִּלּוּ עֶרְוָתָהּ בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ לָקָחוּ וְאוֹתָהּ בַּחֶרֶב הָרָגוּ וַתְּהִי שֵׁם לַנָּשִׁים וּשְׁפוּטִים עָשׂוּ בָהּ:

"וַתֵּרֶא אֲחוֹתָהּ אָהֳלִיבָה וַתַּשְׁחֵת עַגְבָתָהּ מִמֶּנָּה וְאֶת תַּזְנוּתֶיהָ מִזְּנוּנֵי אֲחוֹתָהּ: אֶל בְּנֵי אַשּׁוּר עָגָבָה פַּחוֹת וּסְגָנִים קְרֹבִים לְבֻשֵׁי מִכְלוֹל פָּרָשִׁים רֹכְבֵי סוּסִים בַּחוּרֵי חֶמֶד כֻּלָּם: וָאֵרֶא כִּי נִטְמָאָה דֶּרֶךְ אֶחָד לִשְׁתֵּיהֶן: וַתּוֹסֶף אֶל תַּזְנוּתֶיהָ...

"לָכֵן אָהֳלִיבָה כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי מֵעִיר אֶת מְאַהֲבַיִךְ עָלַיִךְ אֵת אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם וַהֲבֵאתִים עָלַיִךְ מִסָּבִיב: בְּנֵי בָבֶל וְכָל כַּשְׂדִּים פְּקוֹד וְשׁוֹעַ וְקוֹעַ כָּל בְּנֵי אַשּׁוּר אוֹתָם בַּחוּרֵי חֶמֶד פַּחוֹת וּסְגָנִים כֻּלָּם שָׁלִשִׁים וּקְרוּאִים רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם... וְנָתַתִּי קִנְאָתִי בָּךְ וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּחֵמָה אַפֵּךְ וְאָזְנַיִךְ יָסִירוּ וְאַחֲרִיתֵךְ בַּחֶרֶב תִּפּוֹל הֵמָּה בָּנַיִךְ וּבְנוֹתַיִךְ יִקָּחוּ וְאַחֲרִיתֵךְ תֵּאָכֵל בָּאֵשׁ: וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ וְלָקְחוּ כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ: וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּתֵךְ מִמֵּךְ וְאֶת זְנוּתֵךְ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִשְׂאִי עֵינַיִךְ אֲלֵיהֶם וּמִצְרַיִם לֹא תִזְכְּרִי עוֹד:

"כִּי כֹה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הִנְנִי נֹתְנָךְ בְּיַד אֲשֶׁר שָׂנֵאת בְּיַד אֲשֶׁר נָקְעָה נַפְשֵׁךְ מֵהֶם: וְעָשׂוּ אוֹתָךְ בְּשִׂנְאָה וְלָקְחוּ כָּל יְגִיעֵךְ וַעֲזָבוּךְ עֵירֹם וְעֶרְיָה וְנִגְלָה עֶרְוַת זְנוּנַיִךְ וְזִמָּתֵךְ וְתַזְנוּתָיִךְ: עָשֹׂה אֵלֶּה לָךְ בִּזְנוֹתֵךְ אַחֲרֵי גוֹיִם עַל אֲשֶׁר נִטְמֵאת בְּגִלּוּלֵיהֶם: בְּדֶרֶךְ אֲחוֹתֵךְ הָלָכְתְּ וְנָתַתִּי כוֹסָהּ בְּיָדֵךְ:

"כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' כּוֹס אֲחוֹתֵךְ תִּשְׁתִּי הָעֲמֻקָּה וְהָרְחָבָה תִּהְיֶה לִצְחֹק וּלְלַעַג מִרְבָּה לְהָכִיל: שִׁכָּרוֹן וְיָגוֹן תִּמָּלֵאִי כּוֹס שַׁמָּה וּשְׁמָמָה כּוֹס אֲחוֹתֵךְ שֹׁמְרוֹן: וְשָׁתִית אוֹתָהּ וּמָצִית וְאֶת חֲרָשֶׂיהָ תְּגָרֵמִי וְשָׁדַיִךְ תְּנַתֵּקִי כִּי אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה':

"לָכֵן כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' יַעַן שָׁכַחַתְּ אוֹתִי וַתַּשְׁלִיכִי אוֹתִי אַחֲרֵי גַוֵּךְ וְגַם אַתְּ שְׂאִי זִמָּתֵךְ וְאֶת תַּזְנוּתָיִךְ:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִשְׁפּוֹט אֶת אָהֳלָה וְאֶת אָהֳלִיבָה וְהַגֵּד לָהֶן אֵת תוֹעֲבוֹתֵיהֶן: כִּי נִאֵפוּ וְדָם בִּידֵיהֶן וְאֶת גִּלּוּלֵיהֶן נִאֵפוּ וְגַם אֶת בְּנֵיהֶן אֲשֶׁר יָלְדוּ לִי הֶעֱבִירוּ לָהֶם לְאָכְלָה: עוֹד זֹאת עָשׂוּ לִי טִמְּאוּ אֶת מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ: וּבְשַׁחֲטָם אֶת בְּנֵיהֶם לְגִלּוּלֵיהֶם וַיָּבֹאוּ אֶל מִקְדָּשִׁי בַּיּוֹם הַהוּא לְחַלְּלוֹ וְהִנֵּה כֹה עָשׂוּ בְּתוֹךְ בֵּיתִי: וְאַף כִּי תִשְׁלַחְנָה לַאֲנָשִׁים בָּאִים מִמֶּרְחָק אֲשֶׁר מַלְאָךְ שָׁלוּחַ אֲלֵיהֶם וְהִנֵּה בָאוּ לַאֲשֶׁר רָחַצְתְּ כָּחַלְתְּ עֵינַיִךְ וְעָדִית עֶדִי: וְיָשַׁבְתְּ עַל מִטָּה כְבוּדָּה וְשֻׁלְחָן עָרוּךְ לְפָנֶיהָ וּקְטָרְתִּי וְשַׁמְנִי שַׂמְתְּ עָלֶיהָ: וְקוֹל הָמוֹן שָׁלֵו בָהּ וְאֶל אֲנָשִׁים מֵרֹב אָדָם מוּבָאִים סָבָאִים מִמִּדְבָּר וַיִּתְּנוּ צְמִידִים אֶל יְדֵיהֶן וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת עַל רָאשֵׁיהֶן: וָאֹמַר לַבָּלָה נִאוּפִים עַתָּה יִזְנוּ תַזְנוּתֶהָ וָהִיא: וַיָּבוֹא אֵלֶיהָ כְּבוֹא אֶל אִשָּׁה זוֹנָה כֵּן בָּאוּ אֶל אָהֳלָה וְאֶל אָהֳלִיבָה אִשֹּׁת הַזִּמָּה: וַאֲנָשִׁים צַדִּיקִם הֵמָּה יִשְׁפְּטוּ אוֹתְהֶם מִשְׁפַּט נֹאֲפוֹת וּמִשְׁפַּט שֹׁפְכוֹת דָּם כִּי נֹאֲפֹת הֵנָּה וְדָם בִּידֵיהֶן:

"כִּי כֹּה אָמַר אֲ-דֹנָי ה' הַעֲלֵה עֲלֵיהֶם קָהָל וְנָתֹן אֶתְהֶן לְזַעֲוָה וְלָבַז: וְרָגְמוּ עֲלֵיהֶן אֶבֶן קָהָל וּבָרֵא אוֹתְהֶן בְּחַרְבוֹתָם בְּנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם יַהֲרֹגוּ וּבָתֵּיהֶן בָּאֵשׁ יִשְׂרֹפוּ: וְהִשְׁבַּתִּי זִמָּה מִן הָאָרֶץ וְנִוַּסְּרוּ כָּל הַנָּשִׁים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה כְּזִמַּתְכֶנָה: וְנָתְנוּ זִמַּתְכֶנָה עֲלֵיכֶן וַחֲטָאֵי גִלּוּלֵיכֶן תִּשֶּׂאינָה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲ-דֹנָי ה'"   (יחזקאל כ"ג).

 

השמות אהלה ואהליבה

על פניו מבחינת משמעות השמות, אהלה זהו האוהל שלה ואהליבה זהו האוהל שלי בה. רש"י ביחס להשתכרותו של נח[1] אומר כך: "אהלה כתיב רמז לעשרת שבטים שנקראו על שם שומרון שנקראת אהלה, שגלו על עסקי היין, שנאמר "הַשֹּׁתִים בְּמִזְרְקֵי יַיִן" (עמוס ו', ו')" (רש"י בראשית ט', כ"א).

לגבי השימוש בביטוי אוהל מצאנו במזמור ע"ח כך: "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר: וַיִּבְחַר אֶת שֵׁבֶט יְהוּדָה אֶת הַר צִיּוֹן אֲשֶׁר אָהֵב" (תהילים ע"ח, ס"ז-ס"ח). אהל יוסף הוא משכן שילה ואילו הר ציון רומז למקדש בירושלים. הפסוק מתייחס הן למאיסה הא-לוהית במשכן שילה עם חורבנו במלחמת אבן העזר (שמואל א ד') וכן למאיסה בשבט אפרים, ולעומתו הבחירה בירושלים ובשבט יהודה שיחליפו את שבט אפרים. מצד שני, אם הכוונה היא לממלכת שומרון, מקומות הפולחן שלה היו בדן ובבית אל, בגבולות הממלכה בעגלים ששם ירבעם בן נבט (מלכים א י"ב, כ"ט). בנוסף צריך עיון האם מקום המקדש הקבוע בירושלים הבנוי מבנה קבע של אבנים קרוי כאן אוהל. האם למרות הקביעות במבנה ייתכן כי הנביא מתייחס בבואו לתאר את הרקע לחורבן הבית אל המקדש בירושלים גם הוא כאל מקום זמני – כאל אוהל – למרות שהוא בנוי פיסית כמבנה קבע? צריך עיון בשאלה זאת.

מדובר על שתי נשים בנות אם אחת שזנו בנעוריהן כבר במצרים. זנות זאת כוונתה היא ככל הנראה עבודה זרה כפי שהנביא בעצמו מתאר קודם:

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם: וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר"   (יחזקאל כ', ז'-י').

 

משמעויות שונות לזנות

הנביא מתאר בפרוטרוט את זנותן המינית. ברור מעצם קריאת השמות שהוא מתייחס דווקא לתקופת התפלגות הממלכה. במקום לשמור אמונים לבעלה אליו הייתה מקודשת, בחרה אהלה שומרון לזנות עם ממלכת אשור. מעניין לראות כי ביטויי הזנות השונים משמשים כאן במספר משמעויות, גם לעבודה זרה.

התפיסה שעומדת מאחורי הביטוי הזה בהקשר המדיני היא כי כריתת ברית עם עם אחר היא בעומק התכחשות למחויבות לקשר עם הקב"ה. מי שפונה למעצמה אחרת בשביל עזרה בעצם מתכחש ושולל את הברית עם הקב"ה. ידועות דוגמאות רבות בהן הכפיפות המדינית היתה גם ביטוי לכפיפות רוחנית לאלהים אחרים.

ייתכן כי הכתוב מתכוון כאן למעשיו של מנחם בן גדי שמלך על ממלכת שומרון במקביל למלכותו של עוזיהו בממלכת יהודה ושילם מס למלך אשור:

"בָּא פוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ: וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ"   (מלכים ב ט"ו, י"ט-כ').

הנביא מתאר את מלבושיהם ויופיים של המאהבים בעלי השררה. מחד עבודת אלילים ובגידה מדינית בפניה אל אשור אך מאידך גיסא הזנות עם מצרים לא ננטשה. ייתכן כי הנביא כאן מתייחס למעשי המלך האחרון בממלכת שומרון, הושע בן אלה השולח שליחים לסוא מלך מצרים כמפורש במלכים:

"וַיִּמְצָא מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּהוֹשֵׁעַ קֶשֶׁר אֲשֶׁר שָׁלַח מַלְאָכִים אֶל סוֹא מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְלֹא הֶעֱלָה מִנְחָה לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר כְּשָׁנָה בְשָׁנָה וַיַּעַצְרֵהוּ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וַיַּאַסְרֵהוּ בֵּית כֶּלֶא: וַיַּעַל מֶלֶךְ אַשּׁוּר בְּכָל הָאָרֶץ וַיַּעַל שֹׁמְרוֹן וַיָּצַר עָלֶיהָ שָׁלֹשׁ שָׁנִים: בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיַּשֶׁב אֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי"   (מלכים ב י"ז, ד'-ו').

דבר שהביא בסופו של דבר לכיבוש האשורי של ממלכת שומרון והגלייתם לאשור, כפי שהנביא מתאר גם כאן בפרקנו בפסוק י'.

אף הנביא הושע ביקר קשרים מדינים אלו של אפרים: "וַיְהִי אֶפְרַיִם כְּיוֹנָה פוֹתָה אֵין לֵב מִצְרַיִם קָרָאוּ אַשּׁוּר הָלָכוּ" (הושע ז', י"א); ובהמשך: "אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל" (הושע י"ב, ב').

 

מעשי ממלכת יהודה – אהליבה (י"א-כ"א)

זנותה של ממלכת יהודה חמורה מזנות אחותה ממלכת ישראל. לא רק שלא למדה לקח ממה שקרה לממלכת שומרון, אלא שמעשי זנותה אף חמורים יותר. כבר בפרק ט"ז הנביא יחזקאל סקר חלק מן התקופות הקדומות של ישראל, ומודיע את תועבותיה של ירושלים. הוא משתמש במשל של תינוקת אסופית אותה אסף ה' ובא בברית נישואין עימה והיא בוגדת בה' עם כל עובר והיא נותנת מכל הטוב שה' נתן לה. מתוארת כאן הזנות אל בני מצרים וגם אל בני אשור אל ארץ כנען.

אחר כך, הנביא משווה את חטאיה לסדום מחד ולממלכת שומרון מאידך, וקובע כי השחיתה את מעשיה יותר מהן כפי שהנביא מתאר קודם:

"וַאֲחוֹתֵךְ הַגְּדוֹלָה שֹׁמְרוֹן הִיא וּבְנוֹתֶיהָ הַיּוֹשֶׁבֶת עַל שְׂמֹאולֵךְ וַאֲחוֹתֵךְ הַקְּטַנָּה מִמֵּךְ הַיּוֹשֶׁבֶת מִימִינֵךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ: וְלֹא בְדַרְכֵיהֶן הָלַכְתְּ וּכְתוֹעֲבוֹתֵיהֶן עָשִׂית כִּמְעַט קָט וַתַּשְׁחִתִי מֵהֵן בְּכָל דְּרָכָיִךְ: חַי אָנִי נְאֻם אֲ-דֹנָי ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ... וַתִּגְבְּהֶינָה וַתַּעֲשֶׂינָה תוֹעֵבָה לְפָנָי וָאָסִיר אֶתְהֶן כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי: וְשֹׁמְרוֹן כַּחֲצִי חַטֹּאתַיִךְ לֹא חָטָאָה וַתַּרְבִּי אֶת תּוֹעֲבוֹתַיִךְ מֵהֵנָּה וַתְּצַדְּקִי אֶת אֲחוֹתַיִךְ בְּכָל תּוֹעֲבוֹתַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית: גַּם אַתְּ שְׂאִי כְלִמָּתֵךְ אֲשֶׁר פִּלַּלְתְּ לַאֲחוֹתֵךְ בְּחַטֹּאתַיִךְ אֲשֶׁר הִתְעַבְתְּ מֵהֵן תִּצְדַּקְנָה מִמֵּךְ וְגַם אַתְּ בּוֹשִׁי וּשְׂאִי כְלִמָּתֵךְ בְּצַדֶּקְתֵּךְ אַחְיוֹתֵךְ"   (יחזקאל ט"ז, מ"ו-נ"ב).

גם הנביא ירמיהו מתאר את המציאות העגומה שהוא רואה בממלכת יהודה בתחילת נבואתו בימי יאשיהו:

"וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ הַמֶּלֶךְ הֲרָאִיתָ אֲשֶׁר עָשְׂתָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל הֹלְכָה הִיא עַל כָּל הַר גָּבֹהַּ וְאֶל תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן וַתִּזְנִי שָׁם: וָאֹמַר אַחֲרֵי עֲשׂוֹתָהּ אֶת כָּל אֵלֶּה אֵלַי תָּשׁוּב וְלֹא שָׁבָה וַתֵּרֶא בָּגוֹדָה אֲחוֹתָהּ יְהוּדָה: וָאֵרֶא כִּי עַל כָּל אֹדוֹת אֲשֶׁר נִאֲפָה מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל שִׁלַּחְתִּיהָ וָאֶתֵּן אֶת סֵפֶר כְּרִיתֻתֶיהָ אֵלֶיהָ וְלֹא יָרְאָה בֹּגֵדָה יְהוּדָה אֲחוֹתָהּ וַתֵּלֶךְ וַתִּזֶן גַּם הִיא... וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי צִדְּקָה נַפְשָׁהּ מְשֻׁבָה יִשְׂרָאֵל מִבֹּגֵדָה יְהוּדָה"   (ירמיהו ג', ו'-י"א).

הדגש בנבואת ירמיהו הוא בכך שממלכת יהודה ראתה את עונשה של ממלכת ישראל ועדיין הלכה בדרכה והרשיעה יותר ממנה. הנביא יחזקאל מדגיש כי ישראל שימשה ליהודה מודל לחיקוי, ועל כן אפשרות החטא הייתה יותר קלה.[2]

בהמשך הנביא מתאר איך צלמים החקוקים על הקיר הצבועים בצבעים יפים גורמים לאהליבה, לממלכת יהודה, לזנות אחרי ממלכות אליליות. התבליטים הם של לוחמים ונושאי שררה ולוחמים המגרים את תאוותה. מוזכרים בין השאר צלמי כשדים חקוקים בששר. הכוונה של מלכות בבל. הנביא מתאר דמויות של קצינים ששרתו על רכבי מלחמה ולהם חגורה במתניהם, מצנפת ארוכה בראשם.

 

עונשה של ממלכת יהודה אהליבה (כ"ב-ל"א)

הנביא מתאר את בואם של המאהבים בני בבל המקוריים, הכשדים, כל בני אשור ובני מדינות נוספות. כל אלו יתקהלו בציוד הצבאי המלא שלהם ויהיו בעצם השופטים של הממלכה. המשפטים שלהם הרבה יותר חמורים ממשפטי התורה. מתוך מגמה להפיל את אהליבה הם יקחו את בגדי הכהונה ואת כלי המקדש. הקב"ה ישבית את זנותה מארץ מצרים, ייתן אותה בידי משנאיה שיעזבו אותה ערום ועריה, ואהליבה תשתה את כוס החמה של אהלה. כשם שישנו דמיון בחטאים כך ישנו בעונשים. ועל כן גם סופה של ממלכת יהודה הוא גלות וחורבן.

 

התועבות במקדש, הזנות עם הרחוקים והעונש

הנביא מזכיר כאן גילוי עריות (ניאוף עם נשות רעיהם), שפיכות דמים ועבודה זרה, טומאת המקדש, וחילול שבת. בו ביום שבו אנשי ממלכת יהודה שרפו את בניהם למולך הם באו למקדש וחיללו אותו, וייתכן כי חלק מן העברות הם עשו בתוך המקדש עצמו. הנביא מתאר איך התקשטו אהלה ואהליבה למצוא חן בעיניי העמים הבאים אליהן וזנו עימם. השופטים שלהם צדיקים מהן, ויעשו את משפט הנואפות ושופכות הדם. הקהל ירגום אותן באבנים, יכרות אותן בחרבותן וישרפו את בתיהן באש. התוצאה תהיה השבתת הזימה מן הארץ.

הנבואה שבפרקנו היא מן החמורות בתיאור החד ומפורט של החטאים השונים שקדמו לחורבן. נראה כי ברצונו של הנביא יחזקאל לזעזע את קהל שומעיו שיתייחסו באופן אחראי ורציני לחומרת העבירות המתוארות וכן לחומרת העונש.

מיקומו של הפרק הוא לפני פרק כ"ד המתאר את המתרחש בעשרה בטבת בשנה התשיעית לצדקיהו, יום שימת המצור על ירושלים. הפרק מהווה במידה מסוימת סיום חלק זה של ספר יחזקאל המתאר בפרוטרוט את נבואות הזעם של הנביא לפני חורבן הבית; וסיכום של חלק מן הנבואות שנאמרו על ידו בפרקים הקודמים.

אם נתבונן בפרק זה כסיכום של הנביא הסוקר את תולדות ישראל, אנו מבינים כי החורבן הינו תוצאה של התקשרויות אסורות הן מבחינה מדינית והן מבחינה רוחנית. בריתות אסורות אלו גררו עבירות רבות, הן בתחום שבין אדם למקום והן בבין אדם לחברו. התיאור המפורט של הזנות במישורים השונים נועד על מנת שיילמד הלקח שיאפשר את התחלת התיקון והחיים החדשים, הראויים ונעלים לפני ה'.

העובדה שאהלה ואהליבה חטאו בגילוי עריות, בשפיכות דמים, בטומאת מקדש, בחילול שבת, בעבודה זרה, עונשם יהיה ליפול בידי נכרים, שייחשבו כצדיקים וישפטו אותן משפט של נשים נואפות ורוצחות בכל סוגי המיתות. הגויים יקחו מהן מוסר שלא לעשות כממלכת שומרון, ויכירו וידעו כי ה' הוא הא-לוהים.

בשיעור הבא נעיין בפרק כ"ד ביחזקאל.

 
[1]   "וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה" (בראשית ט', כ"א).
[2]   ייתכן כי יחזקאל גם רומז להתרפסות אחז לאשור בזמן המצור על ירושלים של רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל (מלכים ב ט"ז, ז'-י"א), ולניסיון המרד של צדקיהו בבבל בעזרת מצרים (יחזקאל י"ז, ט"ו).