תולדות עבודת ה' במזבחות | 189 | איסור הבמות | 165

בשיעור הקודם עסקנו במשמעות רצח גדליה בן אחיקם ותוצאותיו. בשיעור זה נתבונן בתוצאה נוספת של הרצח.

צום גדליה

סביר מאוד להניח כי הצום נקבע מפני שבתודעת השארית שישבה בירושלים מעשה הרצח סתם את הגולל על אפשרות מעשית של ירושת הארץ. מעבר למשמעות הקשה של הרצח כביטוי לפילוג החברתי בעם, הרצח מסמל את סופה של השארית, את סיום העידן בו הייתה בארץ ישות יהודית שהתרכזה סביב מנהיג בעל זהות עצמית מול המלך השליט.[1]

הנביא זכריה לאחר שבעים שנות חורבן וגלות ניבא בירושלים בראשית ימי שיבת ציון, בימי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק:

"וַיְהִי בִּשְׁנַת אַרְבַּע לְדָרְיָוֶשׁ הַמֶּלֶךְ הָיָה דְבַר ה' אֶל זְכַרְיָה בְּאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי בְּכִסְלֵו: וַיִּשְׁלַח בֵּית אֵל שַׂר אֶצֶר וְרֶגֶם מֶלֶךְ וַאֲנָשָׁיו לְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה': לֵאמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר לְבֵית ה' צְבָאוֹ-ת וְאֶל הַנְּבִיאִים לֵאמֹר הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי הִנָּזֵר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי זֶה כַּמֶּה שָׁנִים:

"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים: הֲלוֹא אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרָא ה' בְּיַד הַנְּבִיאִים הָרִאשֹׁנִים בִּהְיוֹת יְרוּשָׁלִַם יֹשֶׁבֶת וּשְׁלֵוָה וְעָרֶיהָ סְבִיבֹתֶיהָ וְהַנֶּגֶב וְהַשְּׁפֵלָה יֹשֵׁב:

"וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל זְכַרְיָה לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת לֵאמֹר מִשְׁפַּט אֱמֶת שְׁפֹטוּ וְחֶסֶד וְרַחֲמִים עֲשׂוּ אִישׁ אֶת אָחִיו: וְאַלְמָנָה וְיָתוֹם גֵּר וְעָנִי אַל תַּעֲשֹׁקוּ וְרָעַת אִישׁ אָחִיו אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם...

"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם הַשֹּׁמְעִים בַּיָּמִים הָאֵלֶּה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּי הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר בְּיוֹם יֻסַּד בֵּית ה' צְבָאוֹ-ת הַהֵיכָל לְהִבָּנוֹת: כִּי לִפְנֵי הַיָּמִים הָהֵם שְׂכַר הָאָדָם לֹא נִהְיָה וּשְׂכַר הַבְּהֵמָה אֵינֶנָּה וְלַיּוֹצֵא וְלַבָּא אֵין שָׁלוֹם מִן  הַצָּר וַאֲשַׁלַּח אֶת כָּל הָאָדָם אִישׁ בְּרֵעֵהוּ: וְעַתָּה לֹא כַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים אֲנִי לִשְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת: כִּי זֶרַע הַשָּׁלוֹם הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהָאָרֶץ תִּתֵּן אֶת יְבוּלָהּ וְהַשָּׁמַיִם יִתְּנוּ טַלָּם וְהִנְחַלְתִּי אֶת  שְׁאֵרִית הָעָם הַזֶּה אֶת כָּל אֵלֶּה: וְהָיָה כַּאֲשֶׁר הֱיִיתֶם קְלָלָה בַּגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה וּבֵית יִשְׂרָאֵל כֵּן אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וִהְיִיתֶם בְּרָכָה אַל תִּירָאוּ תֶּחֱזַקְנָה יְדֵיכֶם:

"כִּי כֹה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת כַּאֲשֶׁר זָמַמְתִּי לְהָרַע לָכֶם בְּהַקְצִיף אֲבֹתֵיכֶם אֹתִי אָמַר ה' צְבָאוֹת וְלֹא נִחָמְתִּי: כֵּן שַׁבְתִּי זָמַמְתִּי בַּיָּמִים הָאֵלֶּה לְהֵיטִיב אֶת יְרוּשָׁלִַם וְאֶת בֵּית יְהוּדָה אַל תִּירָאוּ: אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם: וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם ה':

"וַיְהִי דְּבַר ה' צְבָאוֹת אֵלַי לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית  יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ"   (זכריה ז'-ח').

בשנה הרביעית לדריווש המלך בד' בכסלו, נשאל זכריה שאלה האם יש לצום בחודש החמישי, כלומר בחודש אב, על חורבן המקדש. כדי להבין את השאלה ניתן רקע קצר על הזמן והנסיבות בהן השאלה נשאלת. לשם כך נפנה אל הפסוקים בספר עזרא המתארים את התקופה. שבי ציון מתחילים בבניין מזבח בתחילת חודש תשרי וחוגגים את חג הסוכות (עזרא ג', א'-ו'). בחודש אייר בשנה השנייה לבואם הם מתחילים לבנות את היכל ה' (עזרא ג', ח'-י"ג). צרי יהודה ובנימין מבקשים להצטרף לבני ישראל לבניית ההיכל, אך זרובבל ויהושע מסרבים לבקשתם ועם הארץ מרפים את ידי עם יהודה ומבהלים אותם מלבנות. הם אף סוכרים עליהם יועצים להפר עצתם (עזרא ד', א'-ו').

לצד גורם חיצוני זה ישנן סיבות נוספות לכך שהופסקה העבודה. התקופה קשה מאוד מבחינה כלכלית. ישנה בצורת קשה המתוארת בספר חגי א', ה'-ו', י'-י"א. אך מעבר לזאת, התחושה הכללית בעם היא ככל הנראה תחושה של ייאוש. הייתה הציפיה שהקמת הבניין תעלה בקלות. הנביאים חגי וזכריה מבטיחים כי יהיו שינויים עולמיים גדולים וכבוד הבית השני יהיה גדול מכבוד הבית הראשון (חגי ב', ו'-ט') ומאיצים בעם לנסות שוב. כנראה שהנבואות הללו מצליחות לעורר את העם והם ניגשים להמשך בניית ההיכל שהופסקה במשך כחמש עשרה שנה. תחילת הבנייה המחודשת הינה בכ"ה כסלו בשנה השנייה לדריווש (חגי ב', י'-ט"ו). בניגוד לתפיסה של העם על פיה המציאות הכלכלית הינה הסיבה לכך שלא ניתן לגשת לבניין הבית, אומר הנביא חגי הפוך: בניין הבית יביא לברכה הכלכלית. וכך מן השנה השנייה לדריווש בחודש כסלו בונים את הבית, שבנייתו נשלמה בג' באדר בשנה השישית לדריווש (עזרא ו', ט"ו).

הבאנו כאן את תמצית הרקע לראשית ימי שיבת ציון בירושלים על מנת שנוכל להבין את רקע לשאלה שנשאל הנביא זכריה אודות צום תשעה באב על החורבן.

על פי מה שהסברנו, הבית בחודש כסלו בשנה הרביעית לדריווש נמצא באמצע בנייתו. בזמן הזה נשלחת קבוצת אנשים להתחנן לפני ה' ולשאול את הכהנים והלווים האם יש להמשיך לבכות ולצום בתשעה באב. הנביא עונה: "אֱמֹר אֶל כָּל עַם הָאָרֶץ וְאֶל הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר כִּי צַמְתֶּם וְסָפוֹד בַּחֲמִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי וְזֶה שִׁבְעִים שָׁנָה הֲצוֹם צַמְתֻּנִי אָנִי: וְכִי תֹאכְלוּ וְכִי תִשְׁתּוּ הֲלוֹא אַתֶּם הָאֹכְלִים וְאַתֶּם הַשֹּׁתִים".

לגבי השאלה עצמה מסביר הרד"ק בד"ה "האבכה":

"כי עדיין לא היו מאמינים בבנין הבית מפני האויבים שהשביתו את המלאכה כמה שנים ועתה אף על פי ששמעו כי היו בונים היו קטני אמונה ולא היו רוצים לעלות מבבל כי לא היו מאמינים שישלם בנין הבית ויעמוד מפני הצרים אותם ושאלו אם יצומו בתשעה באב כמו שעשו שבעים שנה"   (זכריה ז', י"ג).

בתשובת הנביא מתייחס הנביא לא רק לצום החמישי אלא גם לצום השביעי, כלומר לצום גדליה. ומתברר על פי הנביא כי כבר שבעים שנה הם צמים צום על רצח גדליה בן אחיקם.

מכאן אנו למדים כי גם אם אין אנו יודעים במדויק מתי הדבר מתרחש, זמן קצר ביותר אחרי רצח גדליה כבר נתקן צום על הרצח. עולה מכאן מה הייתה החומרה שייחסו לרצח כבר בהתרחשותו, ואיך הוא נתפס על ידי מנהיגי אותו הדור, כמעשה נורא ששינה את מצבו של עם ישראל לדורותיו.

ההשלכה המיידית בעקבות הרצח הייתה שלא היו כבר שני מרכזים יהודיים מתחרים, כפי שהייתה המציאות מגלות יהויכין ואילך.

על כן נראה כי תשובת הנביא מתייחסת על פניו לשני צומות – צום תשעה באב על חורבן בית המקדש וצום גדליה על חורבן הישב היהודי בארץ ישראל וביטול עצמאות עם ישראל בארצו. אך מעבר לתוספת הצום השביעי לזכר הירצחו של גדליה בן אחיקם, הנביא עונה כי הצום שנהג שבעים שנה אינו עבור הא-ל. הא-ל אינו סיבת הצום, ואילו השואלים המייצגים את העם הם במעשיהם גורמים לצום.

ר' יוסף קרא מסביר בביאורו לזכריה:

"הלוא את הדברים אשר קרא ה' ביד הנביאים הראשונים בהיות ירושלים יושבת בשלום אין אתם צמים בשביל שציוויתי אתכם לצום אלא בשביל שקראו לכם הנביאים לאמר "שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָֽרָעִים" (יחזקאל ל"ג, י"א) בעוד שהייתם בשלווה עד שלא גליתים מארצכם ולא שבתם אלי כשנתקיימו דבריהם שאמרו "ציון שדה תיחרש וירושלים לעיר תהיה" (ירמיהו כ"ו, י"ח) ואתם תלכו בגולה על כן אתם צמים ובוכים עכשיו לולא מאיתי"      (זכריה ז', י"ז).

ה' לא ציווה על הצום והצום הזה אינו אלא למענו אלא למענכם. ואמנם[2] צורת השאלה "הַאֶבְכֶּה בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִשִׁי" מעידה לדעת הנביא על טעות דתית, על מחשבה כאילו הצום הוא חובה לה'. ועל כן נבואת זכריה כאן אינה רק נבואת נחמה וישועה אלא נבואה הבאה להסביר את החורבן וסיבותיו בזיקה לשאלה שנשאלה.

יש כאן פתח לתשובה ולתיקון החטאים שגרמו לחורבן ולרצח. על כן, יש צורך לחזור אל הנביאים הראשונים להסברת הקצף הגדול ולהזכיר את סיבותיו: משפט השקר והעושק בין אדם לחברו ובפרט כלפי העניים והחלשים בחברה.

לסיכום זה של נבואת ירמיהו בפי זכריה על סיבת הקצף והחורבן, מתחבר בהמשך פרק ח', גם הוא סיכום הדרישות של הנביא מאת העם טרם תשובת הבשורה בעניין הצומות.

תשובת הנביא זכריה מהווה בתוכנה גשר בין הקשיים בהווה בימי שיבת ציון לבין ההבטחה לטוב הצפוי בעתיד. ברור כי בניין המקדש לווה מראשיתו בספקות רבים. לעם היו ספקות גם באשר למשמעות המקדש שנבנה ובאשר למידת נוכחות הא-ל בתוכו.

למשל, כשהנביא חגי אומר: "וַיֹּאמֶר חַגַּי מַלְאַךְ ה' בְּמַלְאֲכוּת ה' לָעָם לֵאמֹר אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה'" (חגי, א', י"ג), הוא בא לחזק את העם המסופק בשאלה הזאת – האם ה' איתם או שדבר זה לא ברור. הנביא חוזר על כך בפרק הבא: "וַעֲשׂוּ כִּי אֲנִי אִתְּכֶם נְאֻם ה'" (חגי ב', ד'). כך גם אצל הנביא זכריה: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' שַׁבְתִּי לִירוּשָׁלִַם בְּרַחֲמִים בֵּיתִי יִבָּנֶה בָּהּ נְאֻם ה' צְבָאוֹ-ת וְקָו יִנָּטֶה עַל יְרוּשָׁלִָם" (זכריה א', ט"ז).

תשובת הנביא מבוססת על כך שהמניע לרצח גדליה קשור ביחסים בין איש לרעהו, ועל כן יש להמשיך לצום כל עוד חזרת העם לארצו אינה כרוכה בשינוי בהתנהגות העם. על כן הנבואות שלאחר שאלת העם הוקדשו לתוכחה לעם. לתשובה זו יש השלכות גם ספק אחר של העם – האם הא-ל נוכח בבית הזה; וכדי להתיר את הספק העם שואל את הנביא לפשר המציאות ההיסטורית העכשווית שלהם.

ביטול הצום משמעותו שהא-ל נמצא עמהם והבית שהחלו בבנייתו הינו תחילת מימוש נבואות נחמה והגאולה לעם. על כן מתאר הנביא את המצב החברתי ששרר בארץ לפני החורבן ואת סירוב העם לשמוע לדברי הנביאים.

הגאולה מותנית בקיום מצוות בין אדם לחברו. עיקר התיקון אינו בצום עצמו אלא בשינוי המעשים, עשיית משפט וצדקה, תיקון עוולות חברתיות ועיוותים בין אדם לחברו ומעשי החסד.[3]

יוצא אם כן, כי תשובתו של הנביא זכריה לשאלה שנשאל על ביטול הצומות אינה תשובה ישירה לשאלה שהוא נשאל, אלא החזרת התביעה לעם לשינוי המצב החברתי, ושינוי זה הוא הוא המענה לשאלה שנשאל הנביא.

זהו ההסבר לתוכנם של פרקים ז' וח' בזכריה, המתארים כי עדיין המציאות החברתית לא שונתה באופן כזה שניתן לבטל את הצום החמישי ואת הצום השביעי. ועל אף חריפותם, בסוף דברי הנביא ה' מתגלה שוב אל הנביא ואומר: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹ-ת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". כלומר, הנביא מקבל עתה תשובה נוספת לשאלת העם. בתשובה זו מוזכרים בנוסף לצום באב ולצום בתשרי צום הרביעי בתמוז וצום העשירי בטבת, כלומר ארבעה ימי צום.

מדובר לא רק על ביטול הצומות אלא על העובדה שצומות אלו יהפכו לששון ולשמחה.

השאלה המרכזית בפרשנות על דברי הנביא היא לאיזה פרק זמן מכוונת הנבואה. אם מדובר על הזמן בו הם שואלים, משמעות התשובה היא כי אין עוד צורך לצום.

גם פרשני המקרא וגם חז"ל נטו לדעה שלמעשה לא התענו בימי בית שני, והם מבארים את נבואת זכריה כביטול הצומות רק אחרי חורבן הבית השני. לא מן הנמנע כי קיום הצומות היה מנת חלקם של קבוצות מסוימות בלבד מתוך העם ומנהגי האבלות לא היו אחידים.

מאידך, סוברים אחרים כי המשיכו להתענות לאורך כל ימי הבית השני, ודבר ה' לנביא נאמר לטווח הרחוק, כמשתמע מדברי הנביא עצמו' "עֹד אֲשֶׁר יָבֹאוּ עַמִּים וְיֹשְׁבֵי עָרִים רַבּוֹת" (זכריה ח', כ').

טובה נגזל במאמרה מציעה כי דברי הנביא באשר להמשך קיום הצומות נותרו עמומים במכוון, וכך גם התקבלו על ידי עם. ואם כן, במעמד הבנייה עדיין לא היה ברור מעמדו של הבית השני, והוא נותר תלוי במעשי העם בהווה ובעתיד. אמנם, בסופו של דבר אכן ישנו פער גדול בין עידוד הנביאים וחזונם הגדול והנשגב לבין המציאות בפועל.

מעמד חנוכת בית ה' מתואר בצורה תמציתית מאוד, והדבר הבולט ביותר, בפרט בהשוואה לחנוכת המשכן ולחנוכת הבית הראשון ששם כן שרתה שכינה. חז"ל מציינים מפורשות בגמרא כי חמשה דברים היו מבדילים בין הבית הראשון לשני: "ארון וכפורת וכרובים ואש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים" (יומא כ"א:).

בנבואות זכריה אנחנו בעיצומה של בניית הבית, מעט יותר משנתיים לפני חנוכתו בג' באדר בשנה השישית לדריווש. אך מתברר כי בסופו של דבר, בסופו של התהליך לא שרתה שכינה בימי הבית השני כולו, בוודאי לא בדרגה ובעצמה שהדבר היה בבית ראשון.

עיוננו הראה כי זמן קצר ביותר אחרי הרצח של גדליה בן אחיקם הותקן צום בישראל על המאורע הקשה. המשמעות העמוקה של הצום בהתייחס לרצח היא כי ישנו כאן ביטול מוחלט של שארית הפליטה בממלכת יהודה ושל העצמאות היהודית בארץ ישראל.

כאשר הנביא נשאל בעיצומה של בניית הבית אם לצום את צום תשעה באב על חורבן הבית הקודם, תשובתו מתייחסת גם לחודש אב וגם לחודש תשרי בו נרצח גדליהו. טענת הנביא כי מה שהביא לשני המאורעות הקשים הללו זוקק עדיין תיקון גדול ובפרט בכל התחום החברתי. את עניין זה הוא פורש על פרקים ז' וח'. גם ההתגלות הנוספת של ה' לא נותנת מענה חד-משמעי אם שינוי הצומות לימי ששון ושמחה הינו בשורה להווה או לעתיד הרחוק, מפני שתשובתו העמוקה של הנביא היא כי הכל תלוי בסופו של דבר בשינוי המעשים על ידי העם ובתיקון המציאות החברתית שהביאה בזמנו הן לחורבן הבית והן לרצח גדליהו.

בשיעור הבא נעיין בסוגיית ירידת שארית הפליטה למצריים וביחסו של הנביא ירמיהו לירידה הזאת.