תורה עב - יהדות של חסד

  • הרב דן האוזר
לע"נ יפה בת רבקה ז"ל
 
לִפְעָמִים בָּא לָאָדָם הִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְנַעֲשֶׂה בְּאוֹתוֹ שָׁעָה אִישׁ כָּשֵׁר וְאַחַר כָּך רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עֻבְדָּא בַּאֲשֶׁר שֶׁנִּתְעוֹרֵר לִבּוֹ לִתְשׁוּבָה בְּכֵן רוֹצֶה לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק,וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנּוֹסֵעַ מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרָע וְנוֹפֵל מִתְּשׁוּקָתוֹ שֶׁהָיָה לוֹ תְּחִילָה, וְאַחַר כָּך כְּשֶׁבָּא לְהַצַּדִּיק מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַיֵּצֶר הָרָע עוֹד יוֹתֵר, וְאוֹבֵד כָּל חִשְׁקוֹ. אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיך זאת, וְאַל יְבַהֲלוּך רַעְיוֹנֶיך עַל זֶה, כִּי דַּע שֶׁזֶּה נִמְשָׁך מֵחֲמַת כִּי בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁבָּא לוֹ הַהִרְהוּר תְּשׁוּבָה מֵחֲמַת הַטּוֹב שֶׁהִתְעוֹרֵר בְּתוֹכוֹ אֲזַי עַל יְדֵי מַעֲשָׂיו בְּאוֹתוֹ שָׁעָה הֵמִית יִצְרוֹ, וְנִתְבַּטֵּל יִצְרוֹ הָרַע שֶׁהָיָה לוֹ כִּי הֵמִיתוֹ בְּזֶה הַהִרְהוּר תְּשׁוּבָה וְהָעֻבְדָּא שֶׁל אוֹתוֹ הַשָּׁעָה וְאַחַר כָּך כְּשֶׁרוֹצֶה לִנְסֹעַ מִתְגַּבֵּר עָלָיו יֵצֶר הָרָע אַחֵר (כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה סֻכָּה נב ע"א) וְיֵשׁ לוֹ עַתָּה יֵצֶר הָרָע גָּדוֹל מִמַּה שֶּׁהָיָה לוֹ תְּחִלָּה עַל כֵּן אִם אֵינוֹ מִתְחַזֵּק נֶגְדּוֹ אֲזַי מִתְגַּבֵּר עָלָיו זֶה הַיֵּצֶר הָרָע הֶחָדָשׁ וְנוֹפֵל מִתְּשׁוּקָתוֹ שֶׁהָיָה לוֹ תְּחִלָּה כִּי צָרִיך הִתְגַּבְּרוּת חָדָשׁ בְּיוֹתֵר נֶגֶד זֶה הַיֵּצֶר הָרָע הֶחָדָשׁ שֶׁבָּא לוֹ כַּנַּ''ל.
הספור המופיע בתחילת התורה מוכר לכולנו. רגשותינו הן הפכפכות, חמקניות ולא תמיד ניתנות לשליטה. כמו כל דבר חי, הן אינן צפויות: אדם מתעורר בתשובה ויש לו תשוקה ללכת לצדיק, והנה בהגיעו סוף סוף אל יעדו, יצרו גובר עליו והוא נותר חסר חשק. יבש כמדבר ודומם כמו אבן. להיכן הלכה כל תשוקתו? מה יעשה עכשיו ללא חשק? כל אלו בעיותיו של החסיד המתואר בפנינו.
אולם ראוי לנו לשים לב –מה בסופו של דבר נמצא במרכז הספור הקצרצר הזה? החשק! זהו לכאורה נושא מפתיע! עולם החשק מוכר לנו ממקומות קטנוניים ולפעמים אפילו אסורים, ופה החשק הופך להיות עניין מהותי בעבודת השם. הייתכן?
גם נושא הרקע בראשית התורה מוצג באופן מפתיע: "לפעמים בא לאדם הרהור תשובה". אם היו שואלים אותנו כיצד להציג את נושא התשובה היינו בודאי מנסחים אותו אחרת: 'צריך אדם לעשות תשובה' (בדומה לאופן שבו הרמב"ם פותח את הלכות תשובה), או 'תמיד יש לאדם להרהר בתשובה' וכו' וכו'. והנה רבי נחמן פותח את התשובה ב"לפעמים" בלבד. יתרה מזאת – בתיאור של ר' נחמן נראה שהאדם כמעט סביל לחלוטין. הוא לא 'עושה תשובה', אלא "בא לו הרהור תשובה" – נוחת עליו מלמעלה. כמעט מזכירים דבריו של רבי נחמן את הביטוי העממי העכשווי: 'בא לי', או במלים שהשתמשנו בתחילת דברינו – חשק. האמנם מתאים שנושא כל כך חשוב ורציני כמו תשובה יוצג כך?
אכן נראה שההתייחסות כאן לעבודת השם היא מהפכנית. אין זו רק מהפכתו של ר' נחמן אלא של החסידות כולה. להעמיד את היהדות על "חסד" זו מהפיכה. שהרי עד החסידות העמידו את היהדות (באופן כללי כמובן) על "דין". את הדין עושים כי צריך, כי חובה ואילו את החסד עושים בשל ה"אהבה" (המשמשת ככנוי למידת החסד), בעקבות "תשוקה" פנימית או במלים אחרות בגלל החשק, או כי 'בא לי'!
האם ייתכן שלאדם יהיה חשק לעבוד את השם? האם ייתכן שהאדם יאמר 'בא לי לעשות תשובה'. או במלים אחרות, האם ייתכן שהיהדות היא באמת זכות, ולא רק חובה. זו השאלה שהציבה לפתחנו החסידות.
אמנם יש במהלך זה, של העמדת היהדות על החסד, סיכון רב. העמדתה על רגל הדין הרבה יותר יציבה וברורה, חד משמעית וחסרת פשרות, עקבית ומתמדת. עולם ההלכה, השקלא וטריא הלמדני הם דוגמאות טובות לרגלי הדין של היהדות ובעלות תכונות אלה. ואילו רגל החסד לא יציבה כלל. האם אפשר להתבסס על התנדבות לעבודת השם? האם היינו יכולים לפתוח את השלחן ערוך במקום ב"להתגבר כארי לקום לעבודת הבורא" ב'תעשה טובה ותקום'? מי אכן היה קם?
לא לשווא קמה התנגדות לחסידות. הסיכון הוא רב. חסיד שלא קם בזמן לתפילה הוא אחד מן הנושאים המדוברים במחלוקת זו. אבל דוגמאות נוספות יש לרוב. איך אפשר להעמיד את היהדות על ריקודים, שמחה וכוס משקה?? הרי אם נעמיד את היהדות על חסד, על התנדבות של האדם ועל חשקו, לא בהכרח יתמיד החשק. והלא זהו מרכז הספור שהביא לפנינו רבי נחמן והבעיה שהעמיד לפתחנו.
ובכל זאת החליטההחסידות שהסיכון שווה. לא חס וחלילה על מנת לזנוח את הדין. על כך בחנה ההתנגדות את החסידות וב"דין" בחנה אותה על כך. ובכל זאת, החסידות טוענת שגם להעמדת היהדות לרגל הדין בלבד, יש מחיר כבד שאסור לשלם אותו. אסור לוותר על הטוב שביהדות, על האהבה שלה, על העונג שבה, על החשק לעבוד את השם. מוכרחים אנו שהיהדות תהיה כל כך אמיתית ואורח חייה כל כך בריא ומומלץ, תטען החסידות, עד שנאמין שאפילו אם רק נפנה לטוב לבו של האדם ולהתנדבותו, הוא ירצה בה בכל מאודו. אכן יש צורך בדין המתחזק את כל המערכת הטובה הזו, משמר ומייצב אותה, אולם בשורשו של הדין הזה, בעצם מצוי החסד.  הוא העיקר ואליו יש לשאוף. זו היהדות במקורה עוד לפני הפיגומים המייצבים של הדין. רק החזרה לחסד שביהדות תמתיק את הדין הזה.
יותר מכך, ניתן לומר שכל עניינה של היהדות הינו הופעתו של חסד זה. כך תחילתה של היהדות באברהם אבינו שמידתו מידת החסד, וזה עיקר חידושו, שהרי העולם אליו נולד אברהם אבינו היה עולם אלילי והאלילות יונקת את כוחה ממידת הדין. שם "אלקים" הוא שמה של מידת הדין והוא בא לבטא את הריחוק של הבורא מן הבריאה, כדרכה של מידת הדין שהיא מצפה מן השופט להיות מרוחק, אובייקטיבי, ומיישם את החוק באופן קר וכמעט טכני. כך גם נברא העולם במידת הדין מתוך התרחקותו של הבורא מן הבריאה, בפנותו לה מקום להיות עצמה, נפרדת ובעלת זכות קיום. אלא שמתוך כך אכן נברא העולם כמידת הדין אובייקטיבי ובעל חוקים קרים ונוקשים הפועלים באופן טכני, כמעט מכני. במידת הדין הדברים מנוכרים זה לזה, נפרדים זה מזה ומתקשרים זה עם זה רק לפי הצורך, על ידי חוקים הקבועים מראש. כמו שאדם סופר ומונה את עודף הכסף שהוא מקבל, ידקדק כל אחד עם חברו בכל דבר והכל לפי הכללים והחוקים הידועים מראש. אין הפתעות, הכל יציב וברור עוד מששת ימי בראשית. עולם הדין הוא עולם מפורד וכך רצה הבורא שיהיה, ועל כן שם "אלקים" מוטה כרבים כיוון שהוא מבטא את הפירוד המכוון בו ברא האלקים את העולם, ואת ההפרטה של כוחו העליון ונתינתו ופיזורו בעולם. ברור אם כן איך צומח בעולם שנברא על ידי "אלקים" גם "אלהים אחרים". בעולם מופרט ונפרד יש רבים שמציעים את עצמם להיות העיקר, להציע את עצמם כמקום משען בטוח בעולם הסוער הזה. כל אחד יאמר אני אלהים– למרות שאיננו אלא אליל!
לתוך עולם דין זה נולד אברהם וגילה בו את החסד. אברהם גילה את אזלת ידו של כל אליל עליו יישען האדם בעולם הזה. כל אליל סופו להישבר. אברהם חיפש מקום של חסד, של טוב, של התנדבות, במקום שיח האינטרסים המתמיד שכל הזמן רק סופר את הרווח, מחשב את האינטרס, מדייק במחיר ופודה את העודף. האם אפשר לעשות משהו בלי לקבל כסף? האם אפשר שהאדם בעצמו ייתן כסף לחברו כמתנת חסד? האם ייתכן שהאדם יעשה מעשה מתוך אהבה ולא רק מתוך אינטרס לקבל תמורה?
אברהם גילה: השם אחד! אמנם העולם נברא במידת הדין ועל כן עשוי כולו מפירוד. אולם בשורשה של הבריאה מצוי החסד. השם אחד ועל כן גם מה שנראה לך כמנגד לך איננו אלא לטובתך. הכל לטובה והכל מאת השם. הכל אמנם מיוצב עם הרבה כללים וחוקים אך במהותו הפנימית הוא איננו קר ומנוכר, איננו סטטי ואיננו בלי יכולת שנוי. הכל מושגח ומכוון מלמעלה. ואיננו בלי יכולת שנוי. רק כך אפשר להשתחרר מן החשבונאות של מידת הדין ולהתחיל לאהוב.
*
רבי נחמן שנולד לעולם החסידות חיפש גם הוא את מידת החסד. הוא היה מודע היטב לחסרונותיה. הוא ידע כי עולם ההתנדבות הוא אמיתי, אך באותה מידה הוא גם הפכפך ובלתי יציב. מה יעשה החסיד שפעל מתוך תשוקה אמיתית שפתאום אבדה לו? הרי "לפעמים" זה קורה. 'אל תיבהל'! אומר לו רבי נחמן. החזק חזק את החסד ואל תרפה ממנו. אמנם מידת הדין טוענת כנגדך: איך נפלת, איך לא התמדת? ואכן לפי מידת הדין נפלת. אך מבחינתה של מידת החסד עלית. אם אכן הייתה לך תשוקה אמיתית לעבודת השם, הרי שגדלת. שכן החשק הזה מעיד יותר מכל על מה שמצוי בשורש שלך. מה באמת מגדיר אותך, יותר מכל הדינים והמחויבויות שגם אילו היית עומד בציפיות שלהם לא היו מעידים על מהותך הפנימית. עתה, כשנפלת, אל תיבהל ואל תשכח את השורש –   החסד והתשוקות החיוביות שגילית. הם מבטאים את הגדולה האמיתית שלך, שהרי מידת החסד נקראת גם "גדולה".
אמנם על כל חסד נמתח דין. מבחן הבודק האם החסד נובע ממקור אמיתי, האם הגדולה תעמוד בכל התנגדות, שהרי בעולם הדין הכל מתנגד אחד לשני. כל העולם עשוי מניגודים וסתירות ועל כן על כל גילוי של חסד, יש דין שבודק אותו. על כל גילוי של אהבה והתנדבות יש חששות, מחשבות שבוחנות עד כמה האדם עומד מאחורי האהבה הזו. על כל גילוי של השם אחד יש רבים שמושכים את האדם לשכנעו שהעולם עשוי אך מריבוי וכל העולם מפורד ומפורק. וכל מה שרוצה רבי נחמן ללמד אותנו הוא לא להיבהל מהתנגדות זו. "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אם גדלת בעומק הפנימיות שלך בתשוקתך לעבוד את השם, צפוי שמיד תבוא התנגדות לכך, התנגדות הדין, התנגדות הפירוד. כדרכה, תבדוק מידת הדין את הגבול של הגדולה הזאת ואת נחישותה. אך בסופו של דבר, מדגיש רבי נחמן, גם התנגדות זו לא באה לו לאדם אלא בגלל שגדל.
ההתנגדות לחסד תבוא תמיד בדמות היצר הרע. הוא השליח של הדין לבדוק את נחישותו של החסד לבדוק 'מה באמת בא לך', 'מה באמת מתחשק לך'. אם כבר בחר האדם להשתמש במושגי החשק, יביא היצר הרע חשק אחר כנגדו.
אך יותר מזה– רבי נחמן מדגיש שהיצר הרע בא מהדינים. ככל שיהיו יותר דינים על האדם, יותר יתגבר ויתעורר יצר הרע שלו. לפי הסברנו לעיל ברור מדוע. ככל שהאדם ירגיש שהעולם נגדו, שהוא נפרד ובודד מול כל העולם, צריך לרצות אותו וללכת בחוקיו וכלליו. ככל שהאדם ירגיש שאין בו בעולם הזה שום מקום לקבל את האדם כפי שהוא אלא רק לתבוע ממנו עוד ועוד: "צריך", "צריך", "צריך". בתוך תוכו של האדם תישמע צעקתו המתנגדת, המחפשת כמעט בכוונה תחילה את האסור בכדי להצהיר על המרי שלה בכללים אלה. על פי רוב, יהיה זה מרי קטן וקטנוני המבטא את חוסר האונים של האדם מול עולם הדין שאיננו יכול באמת להתנגד אליו, אלא רק בעל כורחו, מחמת שתקף עליו יצרו, להידחף אל האסור לו. כתוצאה מההליכה אחר הדין, האדם נשאר חסר אונים מול העולם וחסר אונים אף מול עצמו. החסידות כולה, כפי שהטעמנו, הזהירה על המחיר הכבד של בניית היהדות על הדין בלבד. חירותו, רצונו ותשוקתו של האדם מוכרחים להיות חלק מעבודת השם לטעמה, ואם לא נכניס אותם לעבודת השם הם יזלגו בעל כורחנו למקומות אסורים. כך חידשה לנו החסידות. אך רבי נחמן, כבר דור שלישי לחסידות, נין ונכד לבעש"ט אבי החסידות, מכיר גם את הקשיים של החסיד ונרתם להתמודד עימם. גם הוא כמובן בונה את עולמו הרוחני על החסד, על הרצון, אהבה והחשק לעבוד את השם. אך מה יעשה החסיד ויצרו תוקפו? מה הוא יכול לעשות כאשר החשק שלפני כן הביא אותו לנסוע את הצדיק, אבד לו משהגיע אליו?
רבי נחמן בא כדרכו להרגיע את החסיד ולנחם אותו (כשמו נחמן). "אל יבהלוך רעיוניך". לחזק אותו כדרכו על אף שנפל ולספר לו שגם מה שנפל הרי זה מחמת ש"גדל" ואל לו להרפות מ"גדולה" זו. כי על כל גדולה נמתח "דין" לבחון אותו, כפי שכבר הסברנו. ר' נחמן מסביר שאי אפשר להימלט מדין זה, שאפילו צדיקים גמורים לא יכולים להימלט ממנו ומהיצר הרע שתוקף גם אותם, בעקבות דין זה, בדקות רבה כחוט השערה. ואפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו גם הוא כביכול מתעמת עם הדין הזה ועם היצר הרע שבא בעקבותיו. הבה נראה את הדברים בלשונו של רבינו:
כִּי יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת בַּיֵּצֶר הָרָע כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם נְמוּכִים מְגֻשָּׁמִים שֶׁהַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלָּהֶם הוּא גַּם כֵּן יֵצֶר הָרָע נָמוּך וּמְגֻשָּׁם, וְהָרב (רוב בני האדם) הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלָּהֶם הֵם הַדָּמִים בְּעַצְמָם הַיְנוּ הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, שֶׁהוּא בְּתָקְפּוֹ וְעִקַּר בִּלְבּוּלִים שֶׁלָּהֶם, מֵעֲכִירַת וּמִבִּלְבּוּל הַדָּמִים. וּבֶאֱמֶת מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ דַּעַת צַח כָּל שֶׁהוּא הַיֵּצֶר הָרָע הַזֶּה הוּא אֶצְלוֹ שְׁטוּת גָּדוֹל וְשִׁגָּעוֹן, וְאֵין צָרִיך שׁוּם הִתְגַּבְּרוּת לְנַצֵּחַ אוֹתו.ֹ וַאֲפִלּוּ מַה שֶּׁנֶּחֱשָׁב בְּעֵינֵי הֶהָמוֹן לְנִסָּיוֹן גָּדוֹל כְּגוֹן הַנִּסָּיוֹן שֶׁל תַּאֲוַתנִאוּף הוּא אֶצְלוֹ שְׁטוּת, וְלא נֶחֱשָׁב לוֹ לְשׁוּם נִסָּיוֹן כְּלָל (עיין שבחי הר''ן סי טז ובשיחות הר''ן סי נא). [...]
 רַק שֶׁיֵּשׁ בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע, שֶׁהוּא מַלְאָך הַקָּדוֹשׁ, וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא יֵצֶר הָרָע וְצָרִיך לְהִתְגַּבֵּר וּלְהִמָּלֵט מְאד מִמֶּנּוּ הַיְנוּ בְּחִינוֹת גְּבוּרוֹת, בְּחִינוֹת דִּינִים וְזֶה הַבַּר דַּעַת, יֵשׁ לוֹ זֶה הַיֵּצֶר הָרָע הַנַּ''ל, הַיְנוּ גְּבוּרוֹת וְדִינִים וְצָרִיך לְהִתְגַּבֵּר עָלָיו, וּלְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁיִּהְיֶה רַק כֻּלּוֹ טוֹב כִּי מִי שֶׁנִּכְלָל בַּמָּקוֹם שֶׁצָּרִיך לְהִכָּלֵל, הַיְנוּ בָּאֵין סוֹף שָׁם כֻּלּוֹ טוֹב, וְאֵין שָׁם דִּין, חַס וְשָׁלוֹם כֵּן צָרִיך לִהְיוֹת כֻּלּוֹ טוֹב וּלְהַמְתִּיק כָּל הַגְּבוּרוֹת וְהַדִּינִים שֶׁהֵם הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלְּמַעְלָה. וּבָזֶה פָּגַם דָּוִד בְּבַת שֶׁבַע כִּי בְּוַדַּאי, חָלִילָה לוֹמַר שֶׁדָּוִד חָטָא בְּגַשְׁמִיּוּת מֵחֲמַת תַּאֲוָה, חַס וְשָׁלוֹם כִּי כְּבָר אָמַר דָּוִד בְּעַצְמוֹ, ''וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי'' (תְּהִלִּים ק''ט) שֶׁהָרַג כְּבָר אֶת הַיֵּצֶר הָרָע הַגַּשְׁמִי בְּתַכְלִית וְהִכְנִיעַ הַדָּם שֶׁבֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי (שַׁבָּת נ''ו:). כָּל הָאוֹמֵר דָּוִד חָטָא אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה וְכוּ', אַף עַל פִּי כֵן, אֲפִלּוּ זֶה הַפְּגָם הַקָּטָן וְהַחֵטְא קַל שֶׁנַּעֲשָׂה כַּמּוּבָא גַּם זֶה בְּוַדַּאי לא הָיָה, חַס וְשָׁלוֹם, מֵחֲמַת תַּאֲוָה מֵחֲמַת עֲכִירַת הַדָּמִים, חַס וְשָׁלוֹם שֶׁמִּשָּׁם בָּא תַּאֲוָה זוֹ שֶׁל נִאוּף רַק הַפְּגָם שֶׁלּוֹ הָיָה לְמַעְלָה בִּגְבוּרוֹת שֶׁלּא הִמְתִּיק הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁלְּמַעְלָה, הַיְנוּ הַגְּבוּרוֹת וְהַדִּינִים וְגַם זֶה הָיָה בְּדַקּוּת גָּדוֹל[...]
וְגַם לְמַעְלָה [כִּבְיָכוֹל] אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך מָצִינוּ בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע הַנַּ''ל, כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּזִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פָּרָשָׁה י''ב וּמוּבָא בְּפֵרַשִׁ''י):בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחֲשָׁבָה לִבְרא אֶת הָעוֹלָם בְּמִדַּת הַדִּין שֶׁזֶּה בְּחִינַת יֵצֶר הָרָע כַּנַּ''ל, וְאַחַר כָּך כִּבְיָכוֹל שָׁבַר הַיֵּצֶר הָרָע, וְשִׁתֵּף מִדַּת רַחֲמִים וְכוּ' וּמִזֶּה הַכּחַ נִשְׁתַּלְשֵׁל וְנִמְשַׁך כּחַ לְמַטָּה לְשַׁבֵּר אֶת הַיֵּצֶר הָרָע, כִּי לוּלֵא זאת לא הָיָה כּחַ לְשַׁבֵּר הַיֵּצֶר הָרָע וְכֵן מְבאָר לָשׁוֹן זֶה בַּגְּמָרָא (יוֹמָא ס''ט:) שֶׁאָמְרוּ שָׁם: זוֹ הִיא גְּבוּרַת גְּבוּרָתוֹ שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ שֶׁנּוֹתֵן אֶרֶך אַפַּיִם לָרְשָׁעִים. נִמְצָא מְבאָר שָׁם עִנְיָן הַנַּ''ל שֶׁמַּה שֶּׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַך כּוֹבֵשׁ מִדַּת הַדִּין וּמַאֲרִיך אַפּוֹ הוּא בְּחִינַת שְׁבִירַת הַיֵּצֶר הָרָע אֶצְלוֹ יִתְבָּרַך (עיין רש''י שם בגמ' הנ''ל ועיין ב''ב טז ע"א כאדם שמסיתין אותו וניסת וכו', הוא שטן הוא יצה''ר וכו' ועיין סוכה נב ע''ב שכביכול הוא ית' בעצמו מתחרט על בריאת היצה''ר וכו').
וְעַיֵּן בַּזּהַר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שָׁם מוּבָן וּמְבאָר שֶׁבְּחִינַת מִדַּת הַדִּין הוּא [שׁרֶשׁ] בְּחִינַת הַיֵּצֶר הָרָע. (ועיין זוהר בראשית מט ע''ב, ובזוהר ויצא קמח, ובזוהר שמות כוע''ב, ובתיקון כאבענין פרה אדומה, ושם בדף ס וגבורה תמן ס''מ דאיהו יצה''ר, וכן מבואר בכתבי האריז''ל במקומות הרבה, ועיין מאורי אור). וְכֵן שְׁלמה הַמֶּלֶך, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁנָּשָׂא בַּת פַּרְעה וְנָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת בְּוַדַּאי לא יַעֲלֶה עַל הַדַּעַת, שֶׁהָיָה מֵהַיֵּצֶר הָרָע הַגַּשְׁמִי כִּי הָיָה חֲכַם אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים א ה) ''וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם'' וְכוּ', וּכְבָר מֻנָּח כְּלָל בְּיָדֵינוּ שֶׁמִּי שֶׁהוּא חֲכַם אֱמֶת קְצָת אֵינוֹ נֶחֱשָׁב אֶצְלוֹ זאת הַתַּאֲוָה לְשׁוּם נִסָּיוֹן, אֲפִלּוּ אִם תִּתְבַּע אוֹתוֹ אִשָּׁה יָפָה בִּמְקוֹם סֵתֶר שֶׁיִּהְיֶה בְּיָדוֹ לְמַלּאת הַתַּאֲוָה הוּא אֶצְלוֹ רַק שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן וְאֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ לְנִסָּיוֹן כְּלָל.
אם החסידות הסיטה את תשומת הלב מן הדין אל החסד, הרי שרבי נחמן מחזיר אותנו לדין. רבי נחמן לא רוצה לצבוע את תמונת העולם בצבע ורדרד של חסד ואהבה בלבד, מבלי להתייחס לדין שמולו הוא מתעמת, בלי להתייחס לקשיים ולנפילות של חסד זה. הדין הוא כל כך יסודי בעולם עד שאי אפשר כלל להימלט מההתמודדות עמו. אפילו הצדיקים הגדולים מוכרחים להרגיש באיזה שהוא מקום, כי הם לבד במערכת החיים, וכי כובד נטל האחריות רובץ עליהם בלבד וכי יש משהו בטענתה של מידת הדין כי העולם כולו פירוד. אפילו צדיקי הדורות, דוד ושלמה, הרגישו בכך והדבר הוליד בתוכם יצר הרע. יצר רע שהוא אמנם איננו שטחי ותאוותני כשלנו, אך עדיין יצר הרע הוא, מאותו מקור – פרי אותה התנגדות של מידת הדין.
אפילו הקב"ה, כך מסתבר, התחרט על כי ברא את העולם במידת הדין בלבד, ו"שיתף עמו מידת הרחמים". חרטה זו היא גלויה של החרטה בעולם. היא שורשה הקדמון של האפשרות שלא להיות כל הזמן "בסדר" ו"צודק", כחלק אינטגרלי מההתנהלות בעולם שאין מנוס ממנה. כשרבי נחמן מתבונן בחסיד שנפל מתשוקתו ללכת לצדיק, הוא רואה לנכון להדגיש זאת עבורו. על מנת שלא יפול בדעתו, לא רק כדי שידע שהוא מתמודד עם כחות עליונים, שמקורם קדום עוד מימי הבריאה, שאפילו צדיקים גמורים מתמודדים עמם. רבי נחמן מדגיש זאת כעמדה נפשית עקרונית במלחמת היצר – לא להיבהל! כי שורש הדין הוא בחסד, וגם הוא בסופו של דבר לטובתך שהרי 'השם אחד'.
רבי נחמן מבין שחסיד מבוהל הוא חסיד שמרגיש שהעולם נגדו. הוא מבין שעמדה כזו רק מגבירה את היצר הרע ולא מכבה אותו. היא מכניסה את החסיד למעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו. מעגל בו ככל שהוא מנסה להרגיע את הבהלה על ידי גבורה כנגד היצר הרע, הוא למעשה מעורר את היצר הרע לתקוף ביתר שאת. לא להיבהל משמעו להפסיק את מעגל הקסמים הזה עוד לפני שתיקן את החטא, עוד לפני שיש הצדקה לכך, עוד לפני כל "דין". הרווח בעמדה כזו הוא עצום, לא רק ברווחתו הנפשית של עובד השם, של החסיד, אלא אפילו במלחמת היצר עצמה, עמדה זו מגיעה להישגים גבוהים יותר מאשר עולם הדין המבוהל מכשלונות. שכן רק בעמדה כזו אפשר להגיע להכרה שיצר הרע הוא "שטות ושגעון", שהיא הכרה הרבה יותר מרחיקת לכת מאשר כל התגברות על "יצר הרע זה". ה"התגברות הרגילה" שלנו, מתנגדת אמנם ליצר הרע אך עדיין משאירה לו מקום בלב, כאויב שיש להיזהר ממנו. להכיר שהוא שטות ושגעון משמעו לבטל את היצר לחלוטין, וזו היא גדולה אמיתית. ההתגברות באה מעולם הדין. גדולה באה מעולם החסד. רבי נחמן מאמין שהמתקת הדינים על ידי היזכרות בשורשו כחסד יכבה את היצר הרע מלכתחילה וייתר ממילא את הצורך בהתגברות עליו בדיעבד.