תורה רכו | ניגוני יללה

מה שהרשעים על פי רב הם מזמרים נגונים של יללה ועצבות, כי הם בחינת נשמת ערב רב, ואמא דערב רב היא לילית שהיא מיללת תמיד, ועל כן הם עושים נגונים של יללה כנ"ל, ומה שדרך בני אדם למשך אל נגונים הללו, כי יניקתם מבחינת "ועיני לאה רכות" (בראשית כ"ט), מבחינת קלקול הראות, בבחינת מארת חסר, כמו שכתוב (שם א): "יהי מארת" חסר - דא לילית (תקוני זהר תקון מ"ד דף עט: ), ועקר הנגון הוא מבחינת שבט לוי שהיו מנצחים בשיר, שהם מבני לאה, ואז כשנולד לוי נאמר (שם כ"ט): "הפעם ילוה אישי אלי", כי על ידי שנולד לוי שהוא סטרא דנגונא (זהר שמות דף י"ט): על ידי זה בחינת ההמשכה, שילוה וימשך אליה, ועל כן נגינה שהוא נשתלשל ויורד משם, מבחינת "ועיני לאה רכות", יש לו כח למשך, בבחינת "הפעם ילוה" כנ"ל, וכשמזמרים אלו הנגונים הנ"ל בשבת, על ידי זה מעלין אותם, כי בשבת נשלם האור בבחינת מה שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות מג:): 'פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו וכו' ומהדרא לה בקדושא דבי שמשא'. נמצא שבשבת האור בשלמות, בבחינת: "פוסעים בו פסיעה קטנה", ואזי מעלין הנגונים הנ"ל שיניקתם מקלקול הראות כנ"ל, על ידי שבת שהוא בחינת תקון הראות בשלמות כנ"ל:

 

הלילית היא אמא המוכרת לכולנו. אם ש'מייללת' תדיר ובכך מכילה אותנו ללא גבול – כ"קרבנות תמידיים" של העולם אנו עטופים בחמלתה המלטפת תמיד. אלא שמחיר חמלה תמידית זה הינו רב, גורם הוא לעצבות תמידית ויתר על כן – לקטנות תמידית. מי שהתחבא מאחורי 'סינרה של אמא' באופן מתמיד, לא ייצא משם גם כשיגדל ויידרש לכך. במצרים הכוחנית והשתלטנית קל שיתפתח הלך-רוח שכזה בקרב העבדים הנדכאים, הסובלים ממגלבי השוטרים המצריים. קל גם שתתפתח 'קואליציה' בין 'המייללים' למיניהם לבין בני ישראל המתוארים בפסוק כזועקים ונאנחים – "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹקים" (שמות ב', כ"ג). אולם מה רב ההבדל בין היללה של אלו לבין האנחה, הזעקה והשוועה. היללה הינה מתלוננת, מאשימה, 'לעומתית', ואילו האנחה והזעקה פונות ומבקשות, ומתוך כך, גם בעת צרה, מאמינות. לא פלא, אם כן, שר' נחמן מכנה את ה"מזמרים נגונים של יללה ועצבות" כ"רשעים". לכאורה, מה רע בניגונים כאלו? אלא שיודע ר' נחמן שעל אף שבעת צרה מתגודדים המייללים עם הנאנחים והזועקים במעין 'אחוות מסכנים', שונה גישתם זו מזו. שונותם אמנם איננה ניכרת בעת סבלם אך תהיה ניכרת מאוד כשייצאו מצרתם המאחדת ביניהם. לכשישתחררו מעול סבלם, תורגש האלימות שהייתה חבויה מאחורי יללתם. תפיסת העולם ה'לעומתית' תבוא לידי ביטוי לכשיותן לה כוח. כך בדיוק היה ה"ערב רב", שהצטרף לבני ישראל בהשתחררם מעולם של המצרים – תפיסת עולמם ה'לעומתית' הביאה אותם להתלונן ללא הרף בתקופת המדבר ולא לשמור אמונים לאל המוציאם ממצרים. כמו שלא פנו אליו בעת צרה, גם לא הרגישו מחויבות לעובדו כשרוממם מכל לשון. הם המשיכו לילל גם מול משה וגם מול הקב"ה, שהרי בדרך זאת יכלו להרגיש את זיכרון יד אימם המלטפת אותם תמיד. כך נשארו במסכנותם, עדיין היו הם חסרי אונים ונעדרי כוח ועל כן גם היזקם היה מועט. אולם בשעה המרוממת ביותר של עם ישראל, כשעלו לגדולה שאין גבוהה ממנה אז גם היזקם גדל. וכששמעו את קול ה' מתוך ההר, או אז התברר סוג הקשר אשר הם יוצרים בגדלותם. עדיין נשארו הם 'לעומתיים' מול העולם – מתלוננים עליו כשרע להם ומנצלים אותו כשנוח להם. אוחזים הם במסכה החיצונית של הדברים בלבד ולא מסוגלים לרדת לעומק משמעותם. ופעם אחר פעם נתקפים הם בתאוות יצרים אשר כביכול באה לפצותם על מסכנותם הקודמת. כך או כך, בעיניהם הם המרכז סביבו סובב העולם, כילד מפונק אשר אמו ה"לילית" מפצה אותו תמיד על מסכנותו.

 

אך מסתבר שגם מי שהורותו בקדושה ואיננו בעל תפיסה 'לעומתית' ו'קורבנית' מייללת, גם הוא יכול להימשך לניגוני היללה הללו. כהרגלו מחפש ר' נחמן צד של אמת גם ביללות הללו. מקור יללה זאת מתברר כקדום – מקורה עוד בלאה אמנו. ינקנו יללה זאת כחלב אם ולא כפינוק. עיניה הרכות של לאה הבוכות על ייעודה לעשיו, "גדולה לגדול וקטנה לקטן" (בבא בתרא קכג.,), אינם רק מקרה פרטי שלה באופן אישי. עיניה בוכות על ההפקר המצוי בעולם, שעשיו מייצג אותו כתפיסת עולם, ובעיניה היא קורבן לו. וכי מדוע תזדווג לעשיו?! חוקי המציאות וכלליו, ממרום גובה מבטה של לאה, גם הם נראים כמקריים וכלא הכרחיים. במובן זה ניתן להגיע לתובנה שכולנו קרבנות של חוקים שאך התרגלנו אליהם ותו לא. עשיו ייקח תובנה זו להפקרות דתית ומוסרית ויפרוק את עולם של חוקים אלה. יוליד הוא את הספק ואת הנהנתנות, 'אחותו' המפצה של הספק, כפי שכתוב בפסוק: "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיהו כ"ב, י"ג). כך אמר עשיו: "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה..." (בראשית כ"ה, ל"ב), וכך גם מעיד עליו הפסוק בהמשך: "וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה " (שם ל"ד). גם הספקן מרגיש קורבן למציאות, אך משתחרר הוא מהרגשה זו בספקנותו ומנצל את המציאות בנהנתנותו. הספקן אמנם איננו רוצה ליפול ליללנות מסכנה דוגמת ה"ערב רב", אך עדיין נושא הוא עמו את שארית תחושת ה"קורבנות הלעומתית" ממנה יצא, שבאה לידי ביטוי בקשריו ה'מפצים' שהוא יוצר, שאין בהם אמת, אלא נהנתנות 'מפצה' וחיצונית.

 

על כל אלה לאה בוכה. אין איננה רוצה ליצור מערכת יחסים שכזו, למרות שגם היא מרגישה לעתים קרבן למציאות לא מובנת ולא הכרחית, שאולי אפשר להסתגל אליה, אך בד ובד גם לשלם את מחיר המרמור הפנימי והספקנות המודחקת הנלווים לסתגלתנות שכזו. לאה איננה מוחה, איננה מורדת (כמו שאולי הייתה עושה רחל אחותה, שאופייה היה פעיל יותר), אך חותרת היא לקשר אמתי, שלם, תמים ופשוט, שאיננו מעורב בספקות, מרמור ונצלנות, כדרכו של עשיו. היא מאמינה במציאות ועם זאת איננה משלימה עמה. היא מבינה שתחושת הקרבנות שלה למציאות הינם חלק מהמציאות מימי בראשית. כציטוטו של ר' נחמן, "מארת חסר" – במציאות טבוע קוצר ראיה אימננטי, שגורם לכך שתמיד האחד יראה את עצמו גדול יותר מזולתו ויהיה קצר רואי כלפיו. ה' ברא את שני ה"מארת" הגדולים באותו גודל, אבל כחלק מהגדרת המציאות, תמיד תתעורר הקנאה מהאחד לחברו, כך שהשני ייראה גדול יותר, והראשון ירגיש מקופח. "יללה" קמאית מצויה בבריאה, יללתה של הלילית שאינה יכולה להכיל שאין "ו' " ב"מארת" – שאין וי"ו החיבור היודעת להשוות ולחבר את השונים. לעומת יללה זו, לאה מקבלת את החֶסֶר במציאות, את קוצר הראות האימננטי המוטמע בו, בוכה היא עליו אך לא מייללת. בכיהּ הוא סוג של מרי בתחושת ההפקרות שיכולה למלא את ליבה, מרי בעשיו והבעת חוסר רצונה להינשא לו. אך אמנם אין בו יללה, כיוון שעדיין מחזיק הוא את התום של הציפייה לטוב, תום שמגיע מתוך הכרתה שקוצר הראות שלה לראות טוב זה, הינו זמני והוא חלק מליקוי "מארת" אימננטי שטבוע במציאות. ועל כן, חֶלֶף המרמור והספקנות המודחקים, היא מרגישה ניצן קטן של תקווה, שהיא איננה מרפה ממנו ועליו היא ממשיכה לבכות. בליבה ממשיך להתנגן שיר – "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי" (בראשית כ"ט, ל"ד).

 

אפילו יעקב לא ראה את מה שהייתה מסוגלת לראות לאה בעיניה הרכות. 'ראתה שלא ראתה' – הבינה היא את קוצר ראייתה ולימדה את עצמה לחכות, להמתין, לאחוז במעט התקווה והתמימות שנותרו לה בציפייתה ולא להרפות ממנה. לא לאבד את התמימות אפילו היא קטנה ונראית כבלתי אפשרית. שכן הניגון יכול להנכיח אותה ולתת לה מקום, אף אם אין לה מקום בעולם הפיזי, "להמשיך" אותה לתוך העולם, לגדל אותה ולהרחיב את קיומה. לניגון יכולת לגלות אנרגיות חבויות ולהנכיח אותן, כשם שלאה רצתה לעורר רגשי אהבה בליבו של יעקב ולהמשיך אותם לעולם באמצעות הולדתו של לוי. במקום להיעתר ליד המלטפת של אמא לילית אשר הייתה משאירה את לאה קטנה, מפונקת, ומתלוננת תדיר, כשגם הנאתה עשויה מוויתור ופיצוי עצמי מפצל. במקום להתייאש ולפרוק עול כעשיו, מעדיפה לאה לנגן ו'לגדל את הילד הקטן שבתוכה', זה שאמנם מתחיל ביללה, אך אותו היא מלמדת לאחוז במעט הטוב התמים שבעומק יללה זו ולגדל אותו. ללמד את הילד שהוא עדיין קטן ועל כן לא רואה הכל. ללמד אותו לקבל את קטנותו, משמעו מצד אחד לקבל את המציאות ולהיכנע לה, אך מצד שני לקבל שהוא לא רואה הכל ולהמשיך לצפות לטוב. כך יענה ה' ללבנה "לכי ומעטי את עצמך!": אם רוצה את להתמודד עם ליקוי ה"מארת" הקיים במציאות, למדי עצמך להיות קטנה – לא מבינה ולא יודעת, ועל כן מאמינה.

 

דברי חז"ל ש"פסיעה גסה נוטלת מאור עיניו של אדם" (ברכות מג:), הינם ביטוי לליקוי "מארת" זה. אדם שמתאמץ לראות ופוסע קדימה על מנת לשפר את ראייתו, מבלי משים מקטין את יכולתו לראות. זאת כיוון שמגדיל הוא את עצמו ומתאמץ, בהכרח התעתוע הקמאי של 'אני הרואה יותר את עצמו מאשר את זולתו'. תעתוע זה יטעה אותו בדיוק כמו שהטעה את הלבנה. ראיה טובה תהיה בהכרח בצעד אחורה, בהכרה של קוצר הראות של האני, אשר באופן פרדוקסלי יחשוף את השני לאשורו – ב"גודל" הנכון שלו. פסיעה זו אחורה הינה למעשה סודה של השבת, אשר אפשר ממש לחוש את אורה הרוחני השורה בכל. אור זה אמור לרפא את היללה הקמאית הטבועה במציאות, להפוך את הספקנות להכרה בקוצר ראייתו של האדם ואת הנהנתנות ה'מפצה' והנצלנית לציפייה לטוב תמים ושלם. השבת מלמדת את האדם לפסוע אחורה ולראות שאין הוא רואה עתה ומתוך כך להרגיש את פעימות הזמן כפעימות הלב המתגעגע והמייחל לעתיד לבוא ליום שכולו שבת.

 

ר' נחמן מדריך אותנו לנגן את אותם ניגוני יללה דווקא בשבת ובכך להעלות אותם אל הקדושה. כבר בימי הבעש"ט נהגו החסידים לשיר שירים של גויים ו"לגייר" אותם – להחזיר אותם בכך אל הקדושה. אלא שבעוד שבימי הבעש"ט שרו החסידים שירי קוזקים אשר היו ידועים בכוחניותם ובעריצותם, כאן קורא ר' נחמן לגייר דווקא את שירי היללה והעצבות ולהחזירם אל הקדושה. הבעש"ט וחסידיו דלו משירי הקוזקים את ה"עזות דקדושה" – את שמחת החברים, את החיות ואת הפשטות. ר' נחמן, לעומת סבו, מתמודד מול שאלות אחרות: ספקנות, עצבות ופיתויי היצר הם אויביו של ר' נחמן. אולם כדרכו של סבו, אין הוא נלחם נגדם על ידי הוקעתם, אלא על ידי ירידה לשורשם, למקורם הקמאי, על ידי התמודדות אמיצה מול האמת שמצויה אף בהם, ומתוך כך להגיע לתיקונם.