תורה רלה | שמחת המועד

דַּע, שֶׁמִּי שֶׁהוֹלֵך וְנֶחֱלָק וְנוֹפֵל, וַאֲזַי הָעוֹלָם שׂוֹחֲקִין מִמֶּנּוּ וְהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִזֶּה זֶה, בָּא עַל יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב, כִּי יוֹם טוֹב נִקְרָא רֶגֶל וְגַם נִקְרָא מוֹעֵד, וְעַל יְדֵי שֶׁפָּגַם בְּשִׂמְחַת יוֹם טוֹב נַעֲשֶׂה מִזֶּה רֶגֶל מוֹעֵד, עַל כֵּן רַגְלוֹ מוֹעֲדָה וְנָפַל. וְזֶה הַשְּׂחוֹק שֶׁשּׂוֹחֲקִין הוּא בְּחִינַת הַשְּׂמָחוֹת נְפוּלוֹת מִפְּגַם שִׂמְחַת יוֹם טוֹב וְעַל כֵּן מִתְבַּיֵּשׁ, כִּי עֲבוֹדַת אֱלִילִים נִקְרָא בּשֶׁת, (הוֹשֵׁעַ ט, י) וְהַמְבַזֶּה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת אֱלִילִים (פְּסָחִים קיח ע"א), עַל כֵּן בָּאָה עָלָיו בּוּשָׁה. וְלִפְעָמִים הוּא לוֹ לְכַפָּרָה וְלִפְעָמִים אֵין נִתְכַּפֵּר לוֹ בָּזֶה, רַק כְּדֵי לְהַזְכִּירוֹ שֶׁיָּשׁוּב.

חז"ל אומרים לנו שכל המבזה את המועדות כאילו עובד עבודה זרה (פסחים קיח ע"א). משמעות הדבר, על דרך החיוב, היא שהמועדות אינם רק ציון של אירוע היסטורי, אלא מכילים בתוכם מסרים משמעותיים וחשובים בעבודת ה' אשר בלעדיהם האדם נופל לעבודה זרה.

אכן ניחן כל אחד מהחגים במסר בעבודת ה' המיוחד לו. המסר הספציפי של חג הסוכות הוא מידת הבטחון. הסוכות במדבר מייצגות את החסות האלוקית הניתנת לאדם גם במקום הנראה כשומם. פסח, כמובן, מוסר לנו את בשורת החירות. חירות האדם מאדוניו וחירות העולם מחוקיו. שבועות מכיל בתוכו את מתן התורה ועמו את המשמעות המוסרית של האמונה בה' והרלוונטיות של צו ה' בכל מישורי החיים.

אולם מסתבר שכדי להגיע אל המסרים החשובים הללו צריך לעלות לרגל – להתעלות מעל המציאות הרדודה והשטחית, ולטפס במעלה הר ה'. טיפוס זה חותר אל בית ה', אל אותו מקום עלום ונסתר המייצג את נוכחות ה' בעולם ואת היכולת ליצור עימו קשר קבוע ואינטימי – בית.

ניתן היה להסביר את העולם באופן של 'מלמטה למעלה'. מן הפרט אל הכלל, מן הנמוך אל הגבוה, מן הקונקרטי אל המופשט. אולם, מגדל בבל שכזה לעולם לא יגיע לשמים. לעולם לא יצליח לגשר על הפער העצום שיש בין הארצי לשמיימי, בין הסופי לאינסופי. הקונקרטי והבודד לא יוכל אף פעם להסביר את המופשט והמוכלל, כשם שהוספה של מספר סופי ועוד מספר סופי אף פעם לא תגיע לאינסוף בפועל .

המאמין מרגיש את קוצר היכולת להישען על הארצי ומרים את עיניו לשמים. משם יבוא עזרו. שם, באינסוף העלום והנסתר מצוי המענה לתמיהותיו. ההסבר לעולם יתחיל מהכיוון ההפוך – ממעלה למטה. יביט האדם בעולם על כל המורכבות שלו, חוקיו, ערכיו יופיו, וירגיש צורך לטפס על הר ה' על מנת להגיע לשורש המציאות, אי שם למעלה. הפלאי בעולם חזק יותר ונוכח יותר מכל הסבר. המופשט והכללי נמצא ומשמעותי מכדי שאפשר להתעלם ממנו. הנסתר רב על הגלוי, ואין לו לאדם אלא לטפס במעלה ההר.

דא עקא, שבראייה השטחית המציאות הנפרדת והקונקרטית בכל זאת מוחשית יותר מן ההפשטה וממשית יותר מההכללה, ועל כן היא  מושכת את האדם לפעול באופן מצומצם וקונקרטי כתגובה. היא משכיחה ממנו את האמת המופשטת, את המוסר, את ניסיונו הקודם וההכללות שהגיע אליהם דרך ניסיונות אלו. המציאות הקונקרטית תעדיף את המידי והמוחשי כמענה למצוקותיה. חסרה היא את אורך הרוח המאפיין את המאמין המלקט את הקונקרטי לידי אוסף מופשט, ליקוט המצריך זמן.

הקונקרטי מתבצר בפירוד שבין הדברים. באופן טבעי, הוא מעדיף את הביטחון המוצק הקיים בכל דבר נפרד כשהוא לעצמו ומוכן לשלם את מחיר חוסר הפשר שבכך. "הפרד ומשול" – הפרד כל דבר לעצמו, צמצם את הציפיות להבין, גע במוחש, וכך 'תמשול' במציאות – תחוש ודאות וביטחון, ותדע לצפות את מהלכיה. לעומת זאת, המופשט מסתכן בחוסר ודאות, ומסתובב באיזור הדמדומים שמעבר למוחש, שם שום דבר איננו מידי; שם בשביל להבין זקוקים לזמן.

התורה מודעת לפער הזה שבין הארצי והשמימי, הקונקרטי והמופשט, ולכן היא יודעת שכדי לחלץ את האדם מהמופרד ומהשלטון שהוא מבטיח ו'לעלות בהר ה", צריך הרבה מאוד שמחה!

משום כך מצווה התורה – "ושמחת בחגך". הקב"ה יודע שלמקומות מופשטים כל כך, עליהם מדברים החגים אי אפשר להגיע לבד, כאשר אוחזים במידת הפירוד. משום כך הוא מצווה עלינו לעזוב את מידה זו, להתאחד ולעלות לרגל. כמו כן, התורה יודעת שצריך זמן וסבלנות לתהליכים אלו ועל כן קבעה "מועד" למפגש זה עם האלוקי, ללמדנו שיש להמתין להתרחשות כזו, והיא איננה זמינה בכל עת. רק רוממות הרוח של השמחה ההמונית ברוב עם, יכול להביא את המעוף של האמונה המופשטת הממתינה לעולי הרגל בראש ההר, פרוכת מאחורי פרוכת.

כך בסוכות – כמה מעוף צריך האדם על מנת להיפרד מן הביטחונות של העולם הזה הקונקרטיים והממשיים על מנת לבטוח בה' ולהמתין לישועתו. כך בפסח – כמה שחרור מקבעונות הקונקרטי על מנת לצאת לחירות מסיר הבשר האלים של עול הפרנסה ושאר רודנים שונים. וכך גם בשבועות – כמה אורך רוח ולב רחב צריך בשביל לחצות את תהומות הפירוד בין אדם לאדם ובין אדם לאלוקים, על מנת לשמוע את הצו המוסרי העליון של התורה.

'אל תזלזל, אם כן, במועדות' – אומרים חז"ל – על אף שהמסרים העולים מתוכם יכולים להיראות כמרחפים באויר ותלושים מן המציאות. כך הם יראו למי שלא צועד ברגליו בהר ה' ואיננו חוגג עם המון העם בעלותם לירושלים. זלזול זה מקצץ כנפיים ומפיל את האדם לקונקרטי המצומצם, מגלגל אותו במורד ההר, וכמוהו כעבודה זרה הסוגדת לקונקרטי ולמוחש.

לא במקרה, אם כן, הזכירו חז"ל את "המבזה את המועדות". הם ידעו היטב כי ב"מועדות" עשויים "למעוד", לולא השמחה נלווית אליהם. הם ידעו כי השמחה עלולה להתחלף בבוז כאשר ייתפסו אנשים אל הערכים המופשטים של המועדות, כאשר למעשה בעומק הלב, הם עדיין מונחים על ידי ערכי הקונקרטי, המעשי והמוחש. היומרה של המועדות לביטחון, לחירות ולמוסר, יכולה להיתפס כתלושה מן המציאות ללא המעוף שמרומם את הלב אליה; היא עלולה לעורר גיחוך בקרב המתבוננים עליה מבחוץ.

ר' נחמן רואה לנכון להזכיר לנופל ולמועד מהיכן נבעה מעידתו ומהו מקור הצחוק של האנשים מסביב. האדם נפל מכיוון שלא היה מספיק שמח. תזכורת זו מכוונת את הנופל איך להימנע מהנפילה הבאה – עליו להרבות מעתה בשמחה. אולם יותר ממה שהם מכוונים לעתיד, באים דבריו של ר' נחמן לחזק את הנופל עכשיו, שלא 'יפול' בדעתו מהבוז של הצופים. ר' נחמן מלמד אותנו להתבונן באנשים – לועגים ונלעגים כאחד, ולהבין את הסיבה להתנהגותם. גם בהיותו נלעג, צריך אדם  להביט בחמלה על הלועגים ועל עצמו, ולהבין שאפילו הבוז הזה שהוא סופג איננו אלא שארית של השמחה שהייתה אמורה להיות ואיננה. שבר של התנופה החסירה בחייו, אשר מקרטעת עתה בהגיעה אליו בדרכים פתלתלות. הציניות איננה אלא שמחה שבורה שלא ניתן לה מקום, שלא הצליחה להביא את עצמה לידי ביטוי, שלא היה לה "בטחון" ו"חירות" להוציא את עצמה לאור, שלא היו לה חברים לרקוד עמם ועל כן נשארה בבדידותה.

תרבות של ציניות שנונה, לעג לתמים ובוז למופשט נראית אמנם כדרך פעולה משתלמת, אבל כפי שמזכיר לנו ר' נחמן, לעולם אין לאיש ערובה לכך שיוסיף להיות מן הלועגים ולא מן הנלעגים. חברה שיש בה לעג ובוז היא חברה שסועה ומפורדת ולעולם אין לדעת לאיזה צד משני עברי המתרס תיפול, אם תהיה מן הלועגים או מן הנלעגים.  קרבה זו בין הלועג לנלעג מזכירה לנו, כי על אף שנראה כאילו נמצאים הם  משני עברי המתרס, שניהם אינם אלא שני צדדים של אותה המטבע. שני צדדים של סגנון שיח אחד. ואת זאת רוצה ר' נחמן ללמדנו.

בפרשנותו, עובר ר' נחמן בכוונה מצד אחד של המתרס לצידו השני על מנת לאחדם. מן ה"מועד" ונופל, אל העולה לרגל ב"מועד". רגע של נפילה הוא הזדמנות לראות גם את חוסר האונים של הלועג, את הכורח שלו להסתתר מאחורי שלימות מדומה וביקורתית אשר יותר מכל דבר אחר, לא מקבלת את עצמה, ועל כן משלמת מחיר יקר לא פחות מאשר זה של הנלעג. רגע של נפילה הוא הזדמנות לראות את הנפילה האפשרית של השני, ומשם לקרוא לתרבות אחרת – לא שסועה, לא ביקורתית, לא מתנשאת, ללא בוז. תרבות המקבלת גם את הנופל, מעודדת אותו ומחזקת אותו. שהרי ללא שמחה, הנופל, ה"מועד", לא יוכל לקום.

תרבות של "מועד" היא תרבות של עליה לרגל וטיפוס במעלה ההר הרוחני שתיארנו. אין מנוס מכל שבמהלך טיפוס שכזה, יהיו "מעידות". התורה מציידת את העולה לרגל בהרבה שמחה, בתמיכה הדדית, אחדות ובהרבה סבלנות לתהליך, על מנת שלא יתייאש מ"מעידות" אלה. גדולים וקטנים, נשים וטף, תלמידי חכמים ופשוטי העם, כולם כאחד עולים להר ה'. בשמחת בית השואבה גם תלמידי החכמים שמחים שמחה פשוטה עד כדי שטות, נטולת מעטה של כבוד וגינונים אופיניים וחסרת ביקורת. אין שום רבב של התנשאות או של פיצול בין חלקי העם.

לא לשווא קרויה העבודה הזרה "בושת" (ראה הושע ט,י). העבודה הזרה עשויה בנויה על ההתבוננות מבחוץ, אשר הופכת את השני לאובייקט, מתעלמת ומתנכרת לפנימיות שלו ואוחזת רק בצד המוחשי שלו. התבוננות שכזו היא שמולידה ביקורת, לעג ובוז. היא שיוצרת פיצול ופירוד בין האנשים והיא שיוצרת שיח קונקרטי בלבד, מצומצם בממשות וחסר מעוף. אולם גם מבלי ללעוג למישהו אחר – אדם המסתכל על עצמו מבחוץ וביקורתי כלפי עצמו וכלפי המעידות שלו, יכול לבדו לעבוד על ידי זה עבודה זרה. גם כלפי עצמו יכול אדם  להיתפס אל הקונקרטי ולא לשעות לפנימיות; לרצונות הטובים שלו, לתהליכים הפנימיים שהוא עובר. תהליכים שר' נחמן מרבה לדבר עליהם ולהציף אותם בכתביו. אדם כזה לא יוכל לטפס במעלה ההר, וכאשר ימעד – הוא "יפול" בדעתו. אדם כזה לא יוכל להחזיק מעמד ללא שמחה, שמחת המועד –  שמחת העולה לרגל במועד אך לא פחות, צידה השני של אותה המטבע, שמחת המועד ונופל ומשמח את עצמו להתחזק.

נראה שהתנועה ההפוכה לעבודה זרה המתבוננת על הדברים מבחוץ היא תנועה המסתכלת על הדברים מבפנים. התנועה ההפוכה ל"בושה" שבעבודה הזרה, היא  תנועה ש"בלי בושה" מוכנה לשמוח ולצהול, לרקוד ולקפוץ, מבלי להסתכל ולבקר את עצמה, וכך היא עולה לרגל. אם תמעד – תקום. לא ילעגו לה, וגם היא לא תבקר את עצמה. תנועה תמימה בעיניים עצומות שלא באה לראות אלא ליראות לפני ה'.