ביצה | תחומין בשבת וביום טוב

המשניות בפרק חמישי עוסקות בדיני תחומין ביום טוב ובשבת. במשניות אין חלוקה בין תחומין בשבת וביום טוב, ועיקר הדיון הוא על המרחק שמותר להוציא בהמות וכלים. העיסוק בנושא זה עולה בהקשר של דיני המועד, ודן בגדרי ההיתר של העברת בהמות וחפצים אחרים במועד. משניות אלו ממשיכות את העיסוק בשמירת צביון המועד ובקביעת גבולות המותר.

בשיעור השבוע נעסוק ביסוד איסור תחומין בשבת וביום טוב, לאור שיטות הראשונים. נציג מבוא קצר לסוגיות הגמרא בנושא ונדון בשתי שיטות ראשונים שנחלקו במקור האיסור. לאחר מכן נדון ביחס שבין שבת ויום טוב, והאם האיסור שווה בשניהם.

במספר סוגיות מופיעה מחלוקת תנאים בתוקף איסור תחומין. בהקשר לכך בגמרא מוזכרת מספר פעמים שיטתו של רבי עקיבא כי איסור תחומין הוא מהתורה:

"בו ביום דרש רבי עקיבא 'ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'' (במדבר ל"ה)  ומקרא אחר אומר 'מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב'. אי אפשר לומר אלף אמה שכבר נאמר אלפים אמה ואי אפשר לומר אלפים אמה שכבר נאמר אלף אמה. הא כיצד? אלף אמה מגרש ואלפים אמה תחום שבת. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה שדות וכרמים"                                          (משנה סוטה פ"ה, משנה ג).

לשיטת ר"ע יש איסור מהתורה לצאת מהעיר מעבר לאלפיים אמה. הרבה מהתנאים חולקים על שיטה זו, ומסוגיות הגמרא בשבת (קנג:) נראה שר"ע הוא דעת יחיד בנושא (כך דנו הראשונים בעקבות דברי הגמרא בעירובין יז: בנושא פטור עירוב במחנה).

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מציג שיטה עקבית וייחודית בתוקף איסור תחומין בכל כתביו^[1]. בעקבות בעיות תרגום ותיקונים שנעשו בכתב יד היו שהבינו שהרמב"ם שינה את דעתו והסתיר שינוי זה^[2]. אולם, פירוש זה נראה רחוק מהעולה מדבריו, וכפי שנראה שיטת הרמב"ם עקבית וסדורה בכתביו השונים לפי המטרה של כל ספר.

על המשנה בסוטה כותב הרמב"ם:

"ר' עקיבה סובר כי אסור תחומין דאוריתא ואומר שהן מפורשין בכתוב. ור' אליעזר אומר תחומין דרבנן, כלומר שאין להן גבול בתורה אלא שעור תחום שבת מדרבנן. והלכה כר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי שאומר תחומין דרבנן".

שיטת רבי אליעזר שהלכה כמותו היא שתחומין דרבנן. הרמב"ם מסביר שכוונת הדברים כי רק השיעור הוא מדרבנן הואיל ואין להם גבול בתורה^[3].

בספר המצוות הרמב"ם מונה את איסור תחומין כמצווה מהתורה ומביא את הפסוק מפרשת בשלח כמקור למצווה:

"... והוא אמרו 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי'. ובאה הקבלה שגבול ההליכה שהיא אסורה מה שנוסף על אלפיים אמה חוץ מן המדינה ואפילו אמה אחת"

                                                                            (ל"ת שכא).

כך אנו מוצאים גם במניין המצוות במשנה תורה, ובדברי הרמב"ם בהלכות שבת:

"היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי', מקום זה הוא תחום העיר, ולא נתנה תורה שיעור לתחום זה אבל חכמים העתיקו שתחום זה הוא חוץ לשנים עשר מיל כנגד מחנה ישראל, וכך אמר להם משה רבינו לא תצאו חוץ למחנה, ומדברי סופרים שלא יצא אדם חוץ לעיר אלא עד אלפים אמה אבל חוץ לאלפים אמה אסור, שאלפים אמה הוא מגרש העיר"                                             (פכ"ז, הלכה א).

אם כן, הרמב"ם סובר שאיסור תחומין הוא מהתורה, אך התורה לא קבעה את המרחק האסור. חכמים מעתיקי השמועה, קבעו שאיסור תורה הוא ממרחק של יב' מיל, ויש איסור דרבנן החל מאלפיים אמה. הרמב"ם התייחס בספר המצוות רק למרחק של אלפיים אמה הואיל ומטרת הספר אינה לפרט את ההלכות אלא למנות את המצוות. הרמב"ם הזכיר את האיסור ללא קשר לתוקף שלו. הרמב"ם פוסק כר' אליעזר, ולא כר"ע הסובר שהחל מאלפיים אמה יש איסור תחומין.

דברי הרמב"ם בכל כתביו ברורים ואחידים. לגישתו, לתחומין אין כלל שיעור מהתורה ולכן הוא נקרא דברי סופרים^[4]. כאשר ביקש להגדיר את המצווה בספר המצוות הראה כי מדובר באיסור תורה, אך מכיוון שאין לו שיעור מהתורה לא הזכיר את החלוקה בין מלקות מהתורה למכת מרדות. במשנה תורה דייק וכתב את כל השיעורים ואת התוקף ההלכתי של כל אחד מהם.

בדרך זו יש להבין פסקים נוספים של הרמב"ם ואת העובדה שהוא כותב מספר פעמים שתחומין דרבנן. כך בהלכות ערובין  כאשר הכריע שיש ברירה בתחומין מפני שהוא מדברי סופרים כתב כך:

"אמר לחמישה, הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי ילך, לא רציתי לא ילך - אף על פי שרצה משחשיכה, ילך. דבר שהוא מדברי סופרים, יש בו ברירה"                          (פ"ח, הלכה ז).

כן גם בהלכות שביתת יום טוב:

"אם לקחו חבית בשותפות, וחלקו אותה ביום טוב - הרי חלקו של כל אחד כרגליו. הואיל ותחומין מדברי סופרים, יש ברירה בהן"                                                    (פ"ה, הלכה כא).

הרמב"ם גם נשאל על שיטתו בנושא מרבי שמואל מבגדד בעקבות הפולמוס בעניין הפלגה בנהרות בשבת (תשובות הרמב"ם סימנים שח-שי), ושם הוא מבאר את שיטתו בנושא כפי שהצענו לעיל:

"היא אמרנו בזאת התשובה תחומין דרבנן מאמר סתם ומן הידוע הוא כי התחומין מהם דרבנן ומהם דאורייתא בלי ספק... והיותר נפלא מה שיש באותה התשובה היותו השם יתמיד עזו מצוה אותנו שאין ראוי להוציא הכתוב מפשוטו והוא אל יצא איש ממקומו וכאלו חלקנו אנחנו על זה והלא אמרנו בספר המצות במצוה כ"א ושלש מאות ממצות לא תעשה שאמרו אל יצא איש ממקומו הוא אזהרה על ההליכה בשבת והבאנו ראיה מדבריהם לוקין על ערובי תחומין דבר תורה והסכמנו באותו החבור שלא נזכור בו כי אם מצות דאוריתא וזה החבור גם כן מצוי אצלם בבבל ולא בארתי שם ההפרש שיש בין אלפים אמה ובין י"ב מיל לפי שאין כונת אותו הספר לדעת תלמוד המצות אלא ידיעת עניניהם בלבד ואמנם בחבור ביארנו זה כפי כוונת הספר..."           (סימן ש"י)^[5].

שיטות נוספות ופסיקת הלכה

הרמב"ן חולק על הרמב"ם בעניין זה, ומשיג על דבריו בספר המצוות. לפי הרמב"ן אין למנות את איסור תחומין כמצווה הואיל והאיסור אינו מהתורה אלא מדרבנן:

"כתב הרב... וזה ודאי טעות וקצור במאמר הזה. שאלו הם דברי רבי עקיבא דאמר אלפים אמה דאורייתא ואין הלכה כמותו. אבל בחבורו הגדול... וגם זה אינו נכון שאינו כדרך התלמוד שלנו ולא הוזכר השיעור הזה בתלמודנו כלל אלא אלפים אמה דאורייתא לרבי עקיבא ותחומין מדבריהם לרבנן. ובפירוש אמרו במקומות מתלמודנו שיש לאו בתחומין אליבא דרבי עקיבא או בהבערה אליבא דרבי יוסי. הא לרבנן אין בשבת לאו גרידא אלא לאוין שלמלאכה שיש בהם מיתת ב"ד..."         (השגות הרמב"ן ל"ת שכא).

הרמב"ן מתייחס לסתירה העולה לכאורה בין דברי הרמב"ם בסהמ"צ ומשנה תורה (מהו התחום שאסור מהתורה- אלפיים אמה או יב מיל) וחולק על שני הדברים. לשיטתו חכמים סוברים שתחומין דרבנן בכל טווח, ורק ר"ע סובר שאיסור תחומין מהתורה החל מאלפיים אמה. לפי הרמב"ן אין טווח נוסף שעולה לדיון בין התנאים, ולכן אין מקום למנות את תחומין כמצווה.

לשיטת הרמב"ן הפסוק בפרשת בשלח שאומר 'אל יצא איש ממקומו ביום השביעי' אינו קובע מצווה לדורות. ניתן להסביר זאת בשני דרכים: 1. הפסוק נאמר לפני מתן תורה ולא שייך למנותו כמצווה לדורות. 2. הפסוק נאמר לגבי איסוף המן בלבד אך לא הייתה כוונה לציווי כללי. חכמים תקנו את איסור תחומין ולכן גם אין אזכור בפרק חמישי במסכת ביצה לפסוק זה^[6].

השולחן ערוך אינו מתייחס ישירות למחלוקת הראשונים בנוגע לתוקף האיסור, ונושאי הכלים ניסו לדייק מתוך דבריו:

"המהלך חוץ לתחום למעלה מעשרה טפחים, כגון שקפץ על גבי עמודים שגבוהים עשרה ואין בכל אחד מהם ארבעה טפחים על ד' טפחים, הרי זה ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה או לאו; ומה שיהיה בדרבנן, יהיה ספיקו להקל. הגה: מיהו אם היה הולך בדרך זה או על ידי קפיצת שם מתוך י"ב מיל חוץ לי"ב מיל, אזלינן לחומרא למאן דאמר תחומין י"ב מיל א הוי דאורייתא..."        (סי' ת"ד).

השולחן ערוך דן בנוגע לתחומין בגובה שלמעלה מעשרה טפחים, נושא שאינו מעניין השיעור. בתוך דבריו הוא כותב שיש ספק בהלכה זו ובמקרים שבהם איסור תחומין הוא מהתורה יש ללכת לחומרא ובמקרים שהוא דרבנן לקולא. עקרון זה עולה בקנה אחד עם שיטת הרמב"ם שתוקף האיסור תלוי במרחק ויש מרחקים שבהם האיסור מהתורה. בדרך זו מבין המשנה ברורה (ס"ק ז) וכותב שלדעת השו"ע יש להחמיר כשיטת הרמב"ם. לעומת זאת הגר"א (ד"ה למ"ד) כותב להלכה כשיטות הסוברות שתחומין דרבנן.

האם תחומין היא מלאכה?

איסור תחומין אינו נמנה כאחד מל"ט אבות המלאכה האסורות בשבת, כך במשנת המלאכות וכך ניתן גם לראות עולה מסדר הפרקים בהלכות שבת ברמב"ם: הרמב"ם כתב את הלכות שבת בדומה לסדר המשניות עם מספר שינויים שקשורים לגדרי המלאכות ותוקפם. בפרק הראשון הרמב"ם מציע הקדמה להלכות שבת ולהגדרות מלאכת מחשבת. לאחר מכן הרמב"ם נקט כסידור המשנה ומביא את ההלכות לפי סדר הזמנים לקראת שבת. מפרק ז' הרמב"ם עוסק במלאכות האסורות מהתורה, ופרקים כא-כו עוסקים במלאכות האסורות מדרבנן. רק בפרק כז הרמב"ם עוסק באיסור תחומין, לפני העיסוק במצוות הזכור של השבת בפרקים כט-ל.

הרמב"ם הבחין בין המלאכות האסורות בשבת ובין איסור תחומין ומיקם את האיסור במקום נפרד. בנוסף לכך יש לשים לב בשוני בעונש בין איסור תחומין ושאר מלאכות שבת:

"היוצא חוץ לתחום המדינה בשבת לוקה שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי..."   (פכ"ז, הלכה א).

"שביתה בשביעי ממלאכה מצות עשה שנאמר וביום השביעי תשבות, וכל העושה בו מלאכה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר לא תעשה כל מלאכה, ומה הוא חייב על עשיית מלאכה, אם עשה ברצונו בזדון חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה נסקל, ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה.

כל מקום שנאמר בהלכות שבת שהעושה דבר זה חייב הרי זה חייב כרת, ואם היו שם עדים והתראה חייב סקילה, ואם היה שוגג חייב חטאת"                                        (פ"א, הלכות א-ב).

בניגוד לל"ט מלאכות שבת שהעונש על העושה אותם במזיד או כרת או סקילה, איסור תחומין הוא רק בלאו ולוקים עליו.

בפירוש המשנה למסכת סנהדרין הרמב"ם מרחיב בהסבר שוני זה:

"משנה זו לר' עקיבה שסובר שיש חלול שבת שאין חייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת והוא אסור תחומין, לפי שאסור תחומין לר' עקיבה דאוריתא. אבל חכמים אומרים אסור תחומין דרבנן ואינם קוראים אותו חלול, ואינם קוראים חלול אלא המלאכות בלבד שחייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת. כמו שנתבאר במקומו. והלכה כחכמים"          (פ"ז, משנה ח).

הרמב"ם פוסק כחכמים כנגד ר"ע (כפי שראינו לעיל) ומחלוקתם נוגעת לא רק למרחק האסור מהתורה אלא בהבנת מהות האיסור. לפי ר"ע תחומין הוא כמו מלאכה האסורה בשבת, אך חכמים אינו קוראים אותו חילול ומבדילים בינו ובין לט מלאכות שבת.

המנחת חינוך (מצוה כד) כותב שאיסור תחומין הוא רק בלאו אך אין בו עשה של שבתון. מי שיוצא מחוץ לתחום לא ביטל את מצוות עשה של שבתון ביום השבת. ביטול העשה הוא רק במלאכת עבודה- אחת מל"ט אבות מלאכה. יש לזכור שאיסור תחומין ניתן עוד לפני מתן תורה (שמות טז) ולא כחלק מאיסור שבת שנאמר בעשרת הדיברות. לכן ייתכן ומצוות העשה שנאמרה בעשרת הדיברות אינה שייכת לגביו.

כראיה לעקרון זה מפנה המנחת חינוך לדברי הרשב"א (יבמות ו.) בשם רבו לגבי מלאכת מחמר. הרשב"א מסביר שבמלאכת מחמר יש רק לאו ואין עשה הואיל והוא לא אחד מל"ט אבות מלאכה. ומסיים המנחת חינוך:

"הוא הדין לאו זה דתחומין, כיון דהוא לאו דמלקות ואינו מאבות מלאכות אינו רק לאו ואינו עובר בעשה".

הרב אשר וייס מציע מקרה נוסף שבו ניתן לבחון האם יש ביטול מצוות עשה ליוצא מחוץ לתחום (מנחת אשר שמות סימן כט אות ג). הרב וייס מביא מחלוקת אחרונים במקרה בו האדם ובהמתו יוצאים מחוץ לתחום בשבת. האם יש איסור על האדם מצד שביתת בהמה- האדם מחויב על שביתת בהמתו בשבת, אך האם זה נאמר גם באיסור תחומין? לסוברים שאין בכך משום שביתת בהמתו (הגהות מרדכי קידושין תקס"ה) הרי שלשיטתם אין יציאת התחום עניין לשביתה אלא דין בפני עצמו. רק במלאכות האדם צווה על שביתת בהמתו ולא באיסור תחומין. אך לסוברים שיש בכך איסור (מג"א רמו,יב) הרי שיש מצוות שבתון גם באיסור תחומין.

תחומין ביו"ט

המנחת חינוך (מצווה רח"צ, אות ה) מציע שכל המלאכות שנאסרו בשבת רק מחמת לאו (בלי עשה) אינן אסורות ביו"ט מהתורה^[7]. לפי עקרון זה ולאור שיטת הרמב"ם שראינו לעיל הרי שביו"ט איסור תחומין אינו מהתורה אלא מדרבנן. המנחת חינוך דן בשיטת רש"י ותוספות במקומות אחרים שעולה מהם שהאיסור הוא מהתורה גם אם נאמר רק בלאו.

בסתירה בין דברי הראשונים עסק גם הטורי אבן (חגיגה יז:) אשר הסתפק בדבר, ונראה שהוא מסיק שאכן האיסור הוא מדרבנן. המנחת חינוך ואחרונים נוספים כתבו שדינו מהתורה, כפי שנמשיך לבאר^[8].

יתכן וניתן להציע ראיה נוספת שדין תחומין שווה ביום טוב בשבת לאור סוגיות הגמרא בפרק חמישי בביצה. כפי שכתבנו בהקדמה לשיעור, הסוגיות העיקריות שדנות באיסור תחומין מופיעות במסכת ביצה והדיונים ביניהם שווים בין שבת ומועד. יתכן ויש הבדל בתוקף ההלכות, אך יותר מסתבר שיסודם זהה שהרי אחרת היו חילוקי דינים והיה צורך להעיר על נקודה עקרונית זו.

הרמב"ם מתייחס לדיני תחומין של יו"ט בחלק השני של פרק ה' מהלכות שביתת יום טוב. החלק הראשון של הפרק עוסק בדינים הנובעים מדמיון לעשיית מלאכה ביום חול וממילא האיסור לעשותם הוא דרבנן. ברם, אין להסיק מכך שהרמב"ם מחלק בין תחומין בשבת שעיקרם מהתורה ובין יו"ט שהם דרבנן. הרמב"ם מתעסק בהלכות אלו בעיקר בעניינים הנוגעים לדיני תחומין בהקשר של חפצים המטלטלים. הלכות אלו נאמרו בפרק חמישי במסכת ביצה ולא נפסקו בהלכות שבת. טעם הדבר ברור: בשבת יש איסור הוצאה וממילא לא רלוונטי לדון באיסור נשיאת חפצים מחוץ לתחום שהרי הדבר אסור עוד בתוך התחום. לכן הרמב"ם דן בעניינים אלו בהלכות יו"ט כאדשא הבעיה העומדת ברקע היא החשש מהפיכת המועד ליום חול והרצון לשמור על צביונו וקדושתו.

עקרונות אלו מבוארים כדרך אגב בהלכות עירובין:

"כשם שאסור לצאת חוץ לתחום בשבת כך אסור לצאת ביום טוב וביום הכפורים, וכשם שהמוציא מרשות לרשות בשבת חייב כך המוציא מרשות לרשות ביום הכפורים חייב, אבל ביום טוב מותר להוציא מרשות לרשות, לפיכך... ומערבין עירובי תחומין ליום הכפורים ולימים טובים כדרך שמערבין לשבת"                              

                                                      (פ"ח, הלכה ד)

הרמב"ם משווה בין דין תחומין בשבת וביום טוב וקובע שעיקרם אחד. אין לחלק ברמת האיסור ובגדריו בין שבת ומועד. ההבדל נוגע לאיסור הוצאה שלא קיים ביום טוב שדומה לאיסור תחומין מצד ההליכה ממקום למקום אך לא קיים ביום טוב.

החתם סופר דן בשאלה שעלתה בעניין זה הלכה למעשה:

"שלישית להנ"ל: ע"ד אנשי קהלתו שע"י סיבה ומקרה אירע שנחסר להם יין די מחסורם לקידוש בימים אחרונים של חג הסוכות העבר, ובתוך תחום העיר דר ישראל א' שהיה לו יין אך הוא עירב למקום אחר באופן שיינו קנה שביתה אצלו והוא חוץ לתחום הקהלה, והורה מעלתו לאיסור שלא יביאו להם יין משם, יפה הורה וכן ראוי לו..."     (או"ח סימן קמט).

בתחילת השאלה הוא מביא ראיה שלכאורה ממנה עולה שאין איסור ביום טוב. מקור איסור תחומין נאמר לגבי המן ושם נאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי- ייתכן ומן התורה אין איסור במועד אלא דווקא בשבת. החת"ס דוחה זאת ומראה שבכל מקרה שבו המן לא יורד שייך האיסור וכמו שאיסור הכנה הוא במועד ובשבת כך גם איסור תחומין.

המהרש"א (כתובות ז. תוס' ד"ה מתו) הקשה מדוע לא התירו איסור תחומין משום אוכל נפש כמו בשבת מלאכות האסורות במועד. כמו שמותר להוציא מרשות לרשות במועד לצורך אוכל נפש, לכאורה היה מקום להתיר גם הוצאה מחוץ לתחום. החתם סופר מציע תירוץ לאור העקרון שעמדנו עליו לעיל:

"אבל האמת יורה דרכו דאין כאן קושיא כלל, דודאי אילו היה איסור תחומין בכלל מלאכה היה בכלל היתר אך אשר יאכל לכל נפש וכו', אמנם תחומין אינו בכלל מלאכה ולא דמי להבערה... משא"כ תחומין שנאסר הוא איסור בפני עצמו לא מטעם מלאכה, שהרי אין שום תנא שיהיה מכניס תחומין בכלל מלאכת המשכן ורק קפידא דקרא ואיסור בפ"ע, שאינו ענין לאיסור מלאכה כאיסור חמץ בפסח וחדש לפני העומר וכדומה, ומה ענין זה להיתר אוכל נפש ואין שום מקום להתירו לצורך אוכל נפש אם הוא מדאורייתא, וכשם שאין להתיר ביצה שנולדה בי"ט אחר שבת לצורך אוכל נפש דהכנה איסור בפ"ע היא ולא בכלל מלאכה ולא הותר באך אשר יאכל לכל נפש, א"כ ברור שאין להביא מחוץ לתחום לצורך קידוש וכו'...".

שאלת מעמד איסור תחומין ביחס למלאכות האסורות בשבת עולה בהקשרים שונים בהבנת האיסור, גדריו ותוקפו.