תמורה דף ל | שימוש בחפץ בזוי לדבר מצווה

במשנה לעיל (כח ע"א) למדנו שיש מספר מקרים בהם בעל חיים פסול להקרבה על אף שהפסול אינו ניכר בו:

"כל האסורין לגבי מזבח אוסרין בכל שהן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן ומחיר והכלאים והטרפה ויוצא דופן".

המשנה בסוגייתנו מתמקדת בדין של "מחיר כלב", שאותו ואת אתנן הזונה אסרה התורה בהקרבה. בעל ספר החינוך (מצוה תקעא) מבאר את טעמו של איסור הקרבת מחיר כלב בדומה לטעמו של האיסור להקריב אתנן זונה, הסמוך לו בפסוק:

"משרשי המצוה לפי שהקרבן הוא בא לטהר מחשבת האדם ולהכשיר מעשהו בכח הפעולה ההיא... ובהיות קרבנו בא מאתנן זונה שהיא עברה מטונפת שמא יחשוב בעת קרבנו באותו ענין רע, ויפגל מחשבתו באותה המחשבה הרעה והבזויה. וגם כן מחיר הכלב מטעם זה, כי הקרבן יביא האדם לכפרה על נפשו, וכענין שקרבנו נשחט ונתח לנתחים ראוי לו לבעל הקרבן לחשוב שהיה ראוי לעשות לו כן בגופו על דבר חטאו... ועם הפעולה הזאת ראוי לו שירכך לבבו וידכדך נפשו על חטאיה עד שתשוב ותנחם על מה שעשתה ותסכים לבל תוסיף לחטוא עוד. וכמו שכתבתי במקומו בענין הקרבנות (ו)בסדר הנזכר, והכלבים ידוע שהן עזי נפש, ושמא מתוך חשבו בהן ובטבען החזק תחזק נפשו ותקשה ערפו מהנחם על חטאיו כאשר ראוי לו. ואם אמנה בני שאלו דברי ילדות הן, עמם תתעורר וטעם זקנים תקח".

על פי רוב, ההתייחסות לאתנן זונה ולמחיר כלב היא בנוגע לאיסור קניית צרכי בדק הבית והקרבנות. אולם לדעת רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק א) הדין של אתנן זונה שייך לא רק בקדשי בית המקדש אלא בכל דבר שקשור לקדושה:

"אתנן זונה אסרה תורה להביאו בית יי' לקרבן וה"ה בזמן הזה לעשות ממנו שום דבר לבית הכנסת כגון ספר תורה או בדק הבית או נר או שמן וכיוצא בו לבדק הבית".

דבריו של רבנו ירוחם מפתיעים מאוד, ובפרט לאור העובדה שהוא אינו מציין כל מקור לחידושו. את איסור ההקרבה האמור בתורה לא ניתן להרחיב בנקל לתחומים נוספים. יחד עם זאת, הרמ"א (אורח חיים קנג, כא) פוסק כמותו להלכה:

"הגה: אסור לעשות מאתנן זונה או מחיר כלב דבר של מצוה, כגון בהכ"נ או ס"ת".

הרמ"א הוסיף על דבריו של רבנו ירוחם שגם במחיר כלב אסור לעשות דבר של מצווה. מסברה נראה לומר שדין זה אינו מהתורה, ולכן אם אדם השתמש בכסף של מחיר כלב לשם קניית דבר מצווה – הוא קיים בכך את המצווה, אף שעשה מעשה שאינו ראוי ועבר על דברי חכמים.

ניתן להביא תימוכין לדברי רבנו ירוחם מהסוגיה העוסקת בחפץ של גוי ששימש לעבודה זרה ובעליו הגוי ביטל אותו (עבודה זרה מז ע"א):

על אף שחפץ זה אינו אסור עוד בהנאה, הגמרא עדיין מסתפקת לגבי שימוש בו לצרכי מצווה, כגון נטילת לולב. יתכן שיסוד הספק של הגמרא נעוץ בכך שזהו חפץ בזוי, אף שאינו עבודה זרה ממש. לכן, אם אדם השתמש בחפץ כזה לעשיית מצווה הוא יוצא ידי חובה, אולם אין לעשות זאת לכתחילה. כך פסק גם הרמ"א להלכה (אורח חיים סימן תרמט סעיף ג):

ניתן לבאר על פי זה שהספק במסכת עבודה זרה אם מותר להשתמש בחפץ ששימש לעבודה זרה לשם מצווה, הוא רק לכתחילה, אולם בדיעבד מוסכם על כולם שיצא ידי חובה.