תמיד דף לא – מעלין בקודש

  • הרב אברהם סתיו
כלל נקוט בידינו ש"מעלין בקודש ואין מורידין". כלל זה נפוץ מאוד בדברי הגמרא והפוסקים, והוא מיושם בתחומים שונים ומגוונים. עם זאת, המקור התנאי המרכזי לכלל זה נאמר דווקא במשנה המובאת בסוגייתנו (לא ע"ב), ונזכר גם במסכת שקלים ומסכת מנחות:
"ובאולם שנים [=שני שולחנות] מבפנים על פתח הבית, אחד של כסף ואחד של זהב. על של כסף נותנין לחם הפנים בכניסתו, ועל של זהב ביציאתו, שמעלין בקודש ולא מורידין".
המשפט "מעלין בקודש ואין מורידין" יכול להיקרא בשתי דרכים שונות:
א. מותר רק להעלות בקודש ולא להוריד.
ב. ראוי להעלות בקודש, ואין ראוי להוריד בקודש.
כלומר, יש לדון אם הרישא של המשפט, "מעלין בקודש", עניינה הוא רק שאין איסור להעלות בקדש, או שעניינה הוא שראוי לנסות להעלות בקדש.
בעוד שההבנה הראשונה היא הפשוטה יותר, הרי שבעל הקרן אורה דייק ההיפך מן הגמרא במנחות (צט ע"ב). הגמרא שם הביאה מקור אחד לכך שאין מורידים, ולאחר מכן טרחה להביא מקור נוסף לכך שמעלין:
"ומנלן דמעלין? אמר רבי אחא בר יעקב דאמר קרא: 'את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים ציפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל', בתחילה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח".
הקרן אורה על אתר העיר:
"משמע מזה דחיוב להעלות דוקא, דאל"ה למה לי קרא דמותר להעלות, וצ"ע בדברי הראשונים ז"ל".
טענתו של הקרן אורה היא שאין שום סברה לומר שאסור להעלות בקודש, וממילא הצורך במקור מיוחד מלמד על כך שיש חיוב להעלות בקודש ולא רק היתר בעלמא. אמנם יש מקום לבעל הדין לחלוק ולומר שאכן יש צורך בפסוק כדי ללמד על ההיתר להעלות בקדש, משום שאפשר להבין שכאשר קדושה מסוימת חלה על החפץ – שוב אי אפשר להעלות ולשנות אותה, בדומה לדין "דיחוי" בקדשים, שעניינו הוא שכאשר חלה קדושה פגומה על חפץ – שוב אי אפשר להחיל עליו קדושה מלאה ומתוקנת. כמו כן, יש לדון מהו בדיוק אותו "חיוב להעלות", ומהי משמעותו המעשית.
על כל פנים, ייתכן שניתן לראות את הדיה של חקירתנו בסתירה שבין דברי רש"י במנחות ובין דברי המפרש בסוגייתנו. שאלה פשוטה שעולה מתוך דברי המשנה היא מהו הצורך בשולחן הכסף שעליו מניחים את הלחם הנכנס. הצורך בשולחן הזהב עבור הלחם היוצא מובן, שהרי לאחר שמוציאים את הלחם יש להניח אותו על שולחן בזמן הקטרת הבזיכים. אך הכנסת הלחם להיכל יכולה להיעשות בבת אחת, ולכאורה אין שום צורך בהנחת הלחם על שולחן של כסף.
רש"י על המשנה במנחות (צט ע"ב) הסביר את הצורך בשולחן כך:
"ולא היו מניחים אותו שם אלא להראותו שמעלין בקדש".
לעומת זאת, המפרש בסוגייתנו הסביר זאת באופן אחר:
"כשמגיעין לפתח מניחין אותם עליו ועומדין בו לפוש".
ייתכן ששני הסברים אלו נובעים מתוך התייחסות שונה לכלל ש"מעלין בקודש". רש"י במנחות נוקט שיש עניין חיובי להעלות בקודש, וממילא ייתכן שכל עניינה של ההנחה על שולחן הכסף הוא ליצור את תהליך ההעלאה בקודש. מאידך, המפרש בתמיד סבור שאין עניין חיובי להעלות בקדש, וממילא הוא נאלץ למצוא סיבה אחרת להנחת הלחם על שולחן הכסף.
על הבדל זה בין דברי רש"י לדברי המפרש כבר עמד הב"ח בהגהותיו במנחות שם, אך יש להעיר על דבריו שגם רש"י במנחות כותב בעמוד הקודם (צט ע"א) שהנחת הלחם על שולחן הכסף היא כדי "לפוש", ולמעשה לשונו שם זהה ללשון המפרש במסכת תמיד. לאור זאת ייתכן שאין סתירה בין הפירושים השונים, והעמידה לפוש היא רק תיאור מציאותי של מעשי הכהנים, בעוד שהנימוק למעשיהם אינו בשל עייפותם אלא בשל הרצון להעלות בקדש (יש מקום לחשוב על תאוריה אחרת, לאור העובדה שהנימוק של "לפוש" מופיע דווקא במקומות שבהם הגירסא היא "שולחן של כסף", ואילו הנימוק של "מעלין בקודש" מופיע במקום שבו הגירסא היא "שולחן של שיש", ואכמ"ל).