תענית | דף טז | טובל ושרץ בידו

הגמרא בדף טז ע"א עוסקת בתשובתם של אנשי נינווה ובדרך התשובה הראויה, ואגב כך מביאה את דבריו של רב אדא בר אהבה:

"אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה, זרקו מידו – כיון שטבל בארבעים סאה מיד עלתה לו טבילה, שנאמר 'ומודה ועזב ירחם', ואומר 'נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים'".

מה מעמדו של מי שמתוודה ואינו חוזר בו מחטאיו? לכאורה מסתבר שאדם כזה נחשב כאילו כלל לא שב מחטאו, והוידוי אינו אלא הוצאת דברים חסרי משמעות מפיו. אולם הדימוי לאדם הטובל ושרץ בידו עשוי לרמז על הבנה שונה, שהרי לכאורה במקרה כזה האדם טבל כראוי, אלא שהוא חוזר ונטמא מן השרץ שבידו (אמנם, אפשר שהדימוי לטובל ושרץ בידו אינו אלא כדי לשבר את האוזן, ואין כאן דימוי מוחלט).

ר' חיים מבריסק (בחידושיו לכריתות י ע"א, וראו בעיוננו לדף זה) אכן העלה את האפשרות המחודשת שאדם שטבל עם שרץ בידו כלל אינו נטהר מטמאתו הראשונה, ואף הציע נפקא מינות הלכתיות להבנה זו. אולם רוב האחרונים הבינו שאכן הטובל ושרץ בידו נטהר מטומאתו הראשונה, אלא שהוא חוזר ונטמא מן השרץ. אם כן, מה הדמיון בין אדם שהתוודה ולא שב ובין הטובל ושרץ בידו?

נראה שרש"י נשמר מקושיה זו, ולכן פירש שסוגייתנו עוסקת בעבירת גזל (ואכן, אחד הפסוקים שמביא רב אדא בר אהבה הוא "נישא לבבנו אל כפיים", שנדרש בסוגיה קודם לכן כעוסק בגזל). ייחודה של עבירה זו בכך שהשב בתשובה מתחייב, מלבד עצם התשובה, להשיב את הממון שבידיו. לכן ייתכן שהגמרא עוסקת באדם שאכן שב בתשובה שלמה, התחרט על חטאיו וקיבל על עצמו שלא לחזור על חטאו, אך אינו משיב את הממון הגזול שבידיו. אדם כזה אכן השלים את כל תהליך התשובה, אלא שהוא ממשיך לגבול בה בעת שהוא שב בתשובה, ולכן הוא דומה לאדם החוזר ונטמא יחד עם היטהרותו.

אולם מדברי הרמב"ם (תשובה ב, ג) נראה שהדברים אמורים ביחס לכל העבירות:

"כל המתודה בדברים ולא גמר בלבו לעזוב הרי זה דומה לטובל ושרץ בידו, שאין הטבילה מועלת לו עד שישליך השרץ, וכן הוא אומר 'ומודה ועוזב ירוחם'".

היו מן האחרונים שדייקו מדברי הרמב"ם שהמתוודה האמור אכן קיים חלק ממצוות התשובה, וכך ביאר בעל 'עבודת המלך' (ר' מנחם קרקובסקי, תלמידו של הנצי"ב) לאור דבריו של רבנו יונה בספרו 'שערי תשובה' (א, יט):

"יסודות התשובה שלשה – החרטה והוידוי ועזיבת החטא. החרטה והוידוי בכלל 'מודה', כי המתודה מתחרט, ואין תשובה פחותה משלשה אלה, כי המתחרט ומתודה ואיננו עוזב החטא דומה למי שטובל ושרץ בידו שלא עלתה לו טבילה...".

מדבריו של רבנו יונה נראה שהוידוי כולל גם את החרטה שבלב על החטא שכבר נעשה, אלא שמלבדו יש צורך גם בעזיבת החטא לעתיד. בעל 'עבודת המלך' הסביר שגם הרמב"ם סובר כך, ולכן המתוודה אכן עשה חלק מתהליך התשובה, אך אין בכך די והוא עדיין חוזר ונטמא מחטאיו העתידיים (אמנם, מדברי הרמב"ם לעיל פרק א' הלכה א' נראה שהוידוי כולל גם "ולעולם איני חוזר לדבר זה", ואכמ"ל).

בשולי הדברים נעלה אפשרות נוספת, על אף שהיא מחודשת למדי וטעונה בירור נוסף. על פי אפשרות זו הוידוי הוא אכן רק הדיבור שבפה, אלא שגם דיבור זה אינו חסר משמעות לחלוטין: בשעה שהאדם מכריז בפיו, אפילו ללא כוונת הלב, שהוא מתחרט על חטאיו ורוצה לעוזבם, הוא מנתק עצמו מן החטא – עד עתה היה החטא חלק ממנו, ומעתה הוא והחטא הם שני גופים נפרדים. היפרדות זו לא תועיל ולא תציל אותו מן החטא ומטומאתו עד שיקבל על עצמו גם בליבו שלא לחטוא שוב, אך בכל זאת יש משמעות כלשהי להכרזתו, מתוך עומק טומאת החטאים, שהוא אינו חפץ בחטא ורצונו לעוזבו, אף שכוחו אינו עומד לו אפילו כדי להתחרט כראוי על מעשיו.