תפארתה של תורה

  • הרב אליקים קרומביין
מורשת הגר"א
שיעור 2 -
תפארתה של תורה
סיימנו את השיעור הקודם פעורי פה נוכח בקיאותו המדהימה של הגאון מווילנא. ראינו כיצד הגאון לא רק שלט קדימה ואחורה במסכת סוכה, לשם דוגמה, אלא גם ידע "לשלוף" את כל המחלוקות בין אביי ורבא, את כל סוגי הסוכות הכשרות והפסולות, ועוד. איך עלינו לתפוש תופעה מפליאה זו? וודאי יש כאן עדות לכשרון בלתי-רגיל, בלשון המעטה. אלא שאילו היה עלינו להסתפק בכך, נדמה שנפסיד חלק גדול מן המסר הרעיוני והחינוכי הטמון בסיפור האירוע. שכן השאלה שנשאלת היא, מה הערך ביכולת זו למנות את כל מחלוקות התנאים בשטף? על פניו, אין כאן יותר מלהטוט, שעשוע, או הצגת-תכלית של ווירטואוזיות אינטלקטואלית. ובהמשך לשאלה זו – אפשר להניח שגם מי שנחון בכוחות כבירים, נדרש להשקיע מאמץ מסוים כדי להגיע לשליטה ברמה מושלמת כזאת שאותה הפגין הגר"א. אך בהנחה שאיננו רואים את הערך בידיעת מספר המחלוקות שבין אביי ורבא, האם אין כל הזמן והמרץ שהושקע בכך מהווה לא פחות מביטול תורה?[1]
 
א. ערך אהבת התורה במשנת הגר"א
אך דומה שאם נדייק בלשון הסיפור, נוכל לעמוד על חלק ממשמעותו עבור חוגו של הגר"א ומעריציו. הגאון "מנה כמרגליות" את כל הפרטים האמורים מתוך מסכת סוכה. הגר"א אמר את מה שאמר, לא כדי להראות לבן-שיחו "מה זה בקיאות", ובוודאי לא להתגאות בכשרונותיו, אלא כמי שמונה אבני חן. כל המחלוקות האלו מקסימות את ר' אליהו ביופיין. הוא מזכיר אותן אחת לאחת, כמי שמציג את אוצרות סגולותיו בפני אורחיו, כשהוא מרים כל פרט ביד אוהבת, שוטף אותו באור השמש כדי שיוכלו כל הנוכחים, והוא עצמו, ליהנות מברק זיוו. ובסופו של דבר מכיר הוא ממילא את הסכום הכולל של הפרטים, משום שאיש מהם לא נפקד מתשומת לבו המעריצה. האופן שבו הגר"א "יודע את מספר כולן", מזכיר את הרועה היודע את הסיכום הכולל של עדרו האהוב תוך שהוא מכיר כל כבש וטלה, או את הדימוי שבו מתאר משורר תהילים את הבורא – "מונה מספר לכוכבים, לכולם שמות יקרא". בקיאותו של הגר"א בוודאי תלויה ביכולתו השכלית, וכן בהתמדתו העצומה, אבל הכוח השלישי – אהבה עמוקה לתורה – הוא התכונה המונחת בתשתיתם של שתי אלו, מניעה אותם ומתדלקת אותם.
 
נקודה זו בולטת בתיאור התמדתו של הגר"א המובא אף הוא בהקדמה ל"פאת השולחן". ר' ישראל משקלוב מוסר לנו שהגר"א "היה חוזר למאות ולאלפים כל פרק ומסכת מרוב חביבותי' לתורה הקדושה היה חוזר פעם א' בלילה ארוכה שבטבת משנה אחת מסדר טהרות כל הלילה."; וכאן מוסיף ר' ישראל תמונה שהפכה לחלק מן המיתוס של הגר"א: בצעירותו היה ר' אליהו לומד בחדר לא מוסק בחורף הקשה, "והיה לו כלי מים קרים שהיה נותן רגלו במים שלא יישן".
 
טיפוח אהבת תורה כיסוד להתמדה מופיע בהבלטה ב"נפש החיים" של תלמידו, ר' חיים מוולוז'ין. מעבר לערך המשמעת, הקדיש ר' חיים את רוב רובו של השער הרביעי, השער שנועד להשרשת מרכזיותה של תלמוד תורה, למטרה חינוכית אחת: "להלהיב את לבות החפצים להתדבק באהבת תורתו יתברך ולהתלונן בצלה העליון נורא " (שם פרק א). ר' חיים ידע כמו רבו, שדבקות בתורה חייבת להיבנות על החיבה, ולא רק על משמעת ומחויבות.
 
נעבור להתבוננות נוספת באותה התרחשות סביב מסכת סוכה, והיא תעמיד אותנו על הדגשה האומרת דרשני. הגר"א מנה את הסוכות הפסולות שהן בגימטריא כמניין "סכה" בלי ו"ו, כלומר שמונים וחמישה. רשימת הסוכות הכשרות, היא כמניין "סוכה" מלא (תשעים ואחד). מוסר השמועה מציין שרשימה זו נלקטה מן "המסכת", כלומר התלמוד הבבלי, וכן מן הירושלמי והתוספתא. גם כאן נשמע לנו כאילו אנו בתחום השעשוע האינטלקטואלי, והמטרה היא שנתפעל מן הגאונות השכלית הנדרשת לכוון את הנתונים ההלכתיים כך שהם מקבילים לערכו המספרי של המילה "סוכה". אבל שוב נדמה שאם נפטור את העניין באמירה קלילה כזו, נטעה מאוד. למרות שעל פניהם נראים דברי הגר"א האלה כשייכים לסוגת ה"ווארט" - ההברקה התורנית - חשוב שנבחין שדמיון זה הוא חיצוני בלבד.
 
ב. על 'ווארטים' חסידיים
נקדים כמה דברים על העניין הזה של ה"ווארט". לא חקרתי את השתלשלותה של התופעה הזאת, אבל ברור שתנועת החסידות טיפחה אותה מאוד, וברצוני לעמוד עליה כאן כדי שנוכל להבהיר את הניגוד בינה לבין מקבילתה ה"מתנגדית". "ווארט" הוא אמירה תורנית קצרה, מחודשת ומבריקה. המאפיינים שלו הם ההפתעה וההתפעלות שהוא מעורר אצל השומע, בדרך כלל כתוצאה מפרשנות טקסטואלית בלתי-צפויה. כוחו של הווארט הוא בתליית רעיון או תוכן במילים שמשמעותן הפשוטה רחוקה ממנו מאוד, וזאת באמצעות כשרון המצאה של החכם המחדש האמרה המבריקה. שני היסודות האמורים: הן מרכיב ההפתעה, והן יכולתו הגאונית של הפרשן להמציא קשר בין רחוקים, מעוררים את השתוממותו של השומע, והתפעלות זו היא העוזרת להחדיר את התוכן הרעיוני של ההברקה בליבו. בנוסף, פעמים רבות נדרש ה"ווארט" כדי לענות על קושי מסוים, והצלחתו במשימה זו מרשימה את השומעים עוד יותר.
 
כל ההתפעלות סביב סגולותיו אלה של ה"ווארט" מסיחה את הדעת מביקורת אפשרית – האם ניתן להאמין שבאמת התכוונו מחברי הטקסטים המקודשים לרעיון כזה, שהוא רחוק מפשט דבריהם? גם אם הפירוש הזה מתאים למילים כשלעצמם, האם הוא מתיישב עם ההקשר הכללי שבו הן נכתבו? התקבלות הווארט נסמכת יותר על התפעלות שהיא מעוררת, מאשר על בחינה אנליטית של סבירות הפירוש. ולפעמים נדמה, שחוסר הסבירות רק מגביר את תוקפו ואת כוח שכנועו של הפירוש.
 
החסידים אכן היו מודעים למקום המיוחד שהם נתנו לתופעת ההברקה הפרשנית, כפי שמתברר מן האנקדוטה הבאה. מסופר על אחד מגדולי הפוסקים בזמנו, הרב מאיר מרגליות, שכאשר התחיל ללמוד גמרא בתור ילד, הזמינו הוריו כנהוג את מכריהם לציון המאורע המשמח. במרכז האירוע עמד הילד עצמו, שהיה אמור לשנן בעל פה חלק ממה שלמד. ובכן, נעמד מאיר'ל הקטן על השולחן, ופתח את פיו בשינון משנה מתוך לימודו בפרק "אלו מציאות" –
אבדת אביו ואבדת רבו - של רבו קודמת, שאביו הביאו לעולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא.
 
כך אמר הקטן ומיד שתק, שקוע בהרהורים. כאשר שאלו אביו מדוע אינו ממשיך את הדקלום, ענה מאיר'ל שעלה בליבו קושיא. הרי המשנה נותנת קדימה לרבו שלימדו תורה על פניו אביו, ואילו באותו שבוע ממש למד הילד עם מלמדו בפרשת השבוע, את דברי רש"י לבמדבר פרק ג פסוק א:
ואלה תולדת אהרן ומשה - ואינו מזכיר אלא בני אהרן. ונקראו תולדות משה, לפי שלמדן תורה. מלמד שכל המלמד את בן חבירו תורה, מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו:
 
מעתה אינני מבין, אמר מאיר'ל הקטן, מדוע שבח הוא למשה שייחשב "כאילו ילד" את בני אהרן, הרי רבו שלימדו חכמה הוא גדול יותר מאביו מולידו!
כל השומעים התרשמו מאוד מפקחותו של הפעוט. אמר לו אביו, יפה שאלת, ועכשיו אולי גם תמצא תירוץ?
קמט הילד את מצחו לרגע, ולפתע אורו עיניו: "רש"י מתכוון לומר, ש'מעלה עליו הכתוב', התורה מעלה ומחשיבה אותו, את הרב, יותר מאילו ילדו".
תוך אווירת השמחה ששררה בחדר למשמע דבר התורה הזה, התפרצה אמו של הילד לבין המסובים, חטפה את בנה מעל השולחן ומיד כיסתה אותו בחיבוק זרועותיה. שיפסיק הילד את הופעתו הפומבית, קראה; עומד בחוץ איכר גוי הלוטש עיניים בילד דרך החלון, ומכניס בו עין הרע.
 
המשך הסיפור אירע שנים לאחר מכן, כאשר התקרב הרב מאיר מרגליות לתנועת החסידות והיה לתלמידו של הבעל שם טוב. לימים הזכיר לו הבעש"ט את המקרה הזה, ואמר לו: "אני הייתי אותו 'איכר גוי' שהביט בך דרך החלון. באותו רגע השפעתי עליך מרוח החסידות, ורוח זו נתנה לך את הכוח לחדש את החידוש שלך."
 
עד כאן הסיפור, שממנו עולה שהחסידות ראתה לעצמה מעין "זכות יוצרים" על סגנון מסוים של פרשנות מבריקה, המסוגלת להתעלם מן ההקשר הרחב, כמו בדוגמה הזאת. שכן נניח שהפירוש של מאיר מרגליות הקטן מיישב את הקושי המקומי, אבל הרי הביטוי "מעלה עליו הכתוב כאילו" מוכר היטב ממאמרי חז"ל רבים – ומה יכול היה להניע את החכמים להשתמש בו דווקא במקום הזה, שלא בהתאם ובניגוד לפירושו הרגיל, שהוא השוואה (כפשט הלשון "כאילו") ולא הענקת יתרון?
 
ג. 'ווארט' מתנגדי?
מן הדיון הזה באופי ה"ווארט" במסורת החסידית, נחזור לגר"א ולגימטריא שלו. שוב, אנחנו עשויים להתייחס לדבריו אלה לפי הקריטריונים של ההברקה התורנית – המצאה שכלית מעוררת התפעלות. אבל אם נשים לב, נבין שהכיוון של ה"ווארט" הזה הוא שונה, ובעצם הפוך, וכוחו המרשים בנוי על יסודות אחרים בהשוואה למה שראינו קודם. אמירתו של הגר"א לא נועדה ליישב שום קושי מקומי, אלא לומר משהו כללי. שהרי כל הסוגיות שבהן נידונו הסוכות הפסולות היו מובנות וברורות, כל אחת לעצמה, לאותו רב שלמד את המסכת בעל פה ללא שום קושי. כאשר הגר"א אמר לו שמספר הסוכות הפסולות הוא כמניין "סכה", הוא למעשה טען שיש ממד של הבנה והתאמה בתורה, שהוא מעבר לדין המסוים והמקומי. מספר הסוכות הפסולות אינו נתון מזדמן, ואינו נובע מתעתועי המציאות, אלא מכוון מראש מתוך הלוגיקה של התורה עצמה (שלפי הגר"א היא בעלת גוון מספרי). שום דבר בתורה אינו מקרי. לא רק שכל סוגיה כשלעצמה מובנת, אלא גם כל הסוגיות, כל הדיונים וכל ההלכות מבחינתם הכוללת – מתואמים איש לאחיו לפי תוכנית אב מקיפה.
 
כאן מתבהר השוני בין החסיד והמתנגד. כשם שהמנטליות החסידית מתפעלת מסיפורי מופתים החורגים מן הטבע, כך היא נוטה להמצאות החורגות מן הפשט. "ווארט" חסידי ממלא תפקיד, בעולם הפרשנות, המקביל לתפקידו של ה"מופת" בעולם המציאות הריאלית. לעומת זאת, המתנגד תר אחרי ההבנה והאמת; חריגות מן הטבע וכן מן הפשט אינן מעניינות אותו. חשוב להדגיש נקודה זו משום שלאוזניים מודרניות, הגימטריא שהציג הגר"א עשוי להישמע כפרפרת בעלמא או כצירוף מקרים. אנחנו עשויים אפילו לתמוה על וודאות החשבון שלו; למשל, האם לא סביר להניח שנמנו כאן בנפרד כמה סוכות "פסולות" הדומות אחת לשניה, שיכלו להימנות כאחת? אף על פי כן, בהקשר של משנתו הכוללת, דברי הגאון כאן נאמרו כעדות לתפארתה של התורה, בתור מערכת הגיונית מקיפה הבנויה על אדני ההבנה. תפארת זו היא המפעימה את נפשו של  ה"מתנגד" ומציתה את דמיונו.
אהבתו של הגאון להבנת דברים על פי פשוטם ועל פי הסתכלות מקיפה נראית מתוך עוד אמירה מפתיעה, המובאת בשמו על ידי בעל "פאת השולחן". הדברים מתיחסים לתופעה הידועה של "חסורי מחסרא", כאשר האמוראים מיישבים קושי במשנה בכך שיש להוסיף לה מילים. תירוצים כאלה של הגמרא מעוררים קושי כשלעצמם: וכי לא יכלה המשנה, שלשונה כה מדוקדקת, לפרש את כוונתה בצורה ברורה? והנה נמסר לנו שלגר"א היתה גישה מפתיעה לכל העניין הזה:
והיה יודע כל חסורי מחסרא שבתלמוד בשיטותיו דלא חסרה כלל בסדר שסידר רבינו הקדוש המתני', ולאו אורחא שחיסר דבר, רק דרבי ס"ל כחד תנא דאליבי' סתמה ולא חסר כלל אליבי', וגמ' ס"ל כאידך תנא, ואליבי' קאמרה הגמ' 'חסורי מחסרא והכי קאמר'.
 
כלומר, רבי יהודה הנשיא ניסח את המשנה במדויק, אבל לפי שיטה הלכתית שאינה מקובלת על האמוראים. והם מצידם קובעים שלפי שיטתם, יש להשלים את נוסח המשנה כדי להתאימה להלכה למעשה. אבל המשנה עצמה מובנת אל נכון כפשוטה, ללא הוספות.
אם נחזור לאמירת הגר"א בנוגע לסוכות פסולות וכשרות - חשוב לשים לב שלמספרים האלה הגיע הגר"א לא מתוך עיון בתלמוד הרגיל בלבד, אלא מתוך צירוף כל מקורות ההלכה של חז"ל, כולל התוספתא והירושלמי. וכאן המקום להזכיר תכונה אחת שייחדה את לימודו של הגר"א: הדגש שלו על השליטה בכל מקורות ההלכה של חז"ל. טרחה גדולה היתה לו, לתקן את הנוסחאות בחיבורים העתיקים חוץ מן התלמוד הבבלי, שנזנחו יחסית על ידי רוב הלומדים. הסיפור שלפנינו מעניק לנו הסתכלות על השקפתו בעניין זה. המקורות של חז"ל כולם מתואמים מראש זה עם זה, עד כדי כך שרק העיון בכולם מאפשר תמונה שלמה ומדויקת של נושא הסוכות הפסולות והכשרות. קשה לדעת אם לפי ר' אליהו כּוּוְּנָה התאמה ההדדית הזאת בצורה מפורשת על ידי החכמים שחיברו את היצירות הללו, או שידה המסתורית של "רוח הקודש" גלגלה את התיאום הזה ללא ידיעת המחברים עצמם. בכל אופן, הגישה כאן שונה לחלוטין מן התפישה המחקרית המודרנית, הרואה כל יצירה כתוצר של בית מדרש, של סביבה ו/או תקופה ייחודיים, כאשר היחס בין היצירות השונות הוא דבר שצריך להיחקר – האם היתה השפעה, תרומה, מחלוקת. גם לכל חיבור של חז"ל  - התלמוד או התוספתא – עשוי החוקר לגשת כאל עריכה המצרפת לימודם של בתי מדרש שונים. אצל הגר"א, כאמור, ההסתכלות היא אחדותית.[2]
בקיצור – המסר של הגר"א המשתקף כאן ובעוד אמרות רבות שלו הוא, שבתורה מסתתרת אמת גדולה אחת, העולה מתוך הסתכלות מקיפה על התורה בגדלותה. הפרטים הרבים מסתדרים ומתיישבים לאור אמת זו ומקבלים ממנה משמעות חדשה. אנו עתידים לראות עוד מביטוייו של עקרון-יסוד זה.
 
ד. "השיב תיכף"
מתקשר לכאן היבט חשוב נוסף בדרכו האישית של הגאון מווילנא, שהקרינה מסר לדורו ולדורות. נדגים אותו באירוע אחר עליו סיפר ר' ישראל משקלוב, מפיו של ר' חיים מוולוז'ין. לר' חיים היה אח, ר' זלמן, בעל כשרונות גאוניים ודבקות נפלאה בתורה. ר' זלמן התקשה במשנה במסכת ביצה:
משלחין יינות וסלתות ושמנים וקטניות, אבל לא תבואה, ר' שמעון מתיר בתבואה[3]. וקשה דתיבת 'תבואה' מיותר. ובשביל זה נסע ר' זלמן ז"ל לווילנא יע"א לפני רבנו הגאון לשאלו והשיבו תיכף: בזו התיבה מרומז התוספתא דמתנייא בגמ' שם 'תנא ר"ש מתיר בתבואה כגון חטים לעשות לודיות שעורין ליתן ליתן לפני בהמתו ועדשין לעושת מהן רסיסין', וזה שכתוב במתני' 'בתבואה' ולא כל תבואה, אלא אלו. ונתפלא מזה מאוד. ואלף כיוצא בו.
 
תוכן התשובה של הגר"א לשאלת ר' זלמן מתאים לדרכו לאחד בין חלקי התורה – מילה מיותרת במשנה רומזת להלכה השנויה בתוספתא – במקרה זה, הכוונה היא לצמצם את ההיתר של ר' שמעון למקרים מסוימים. אבל הבאתי את הסיפור כדי להסב תשומת לבכם למילה אחת: הגר"א השיבו "תיכף". זה אפיון כללי המצוי מאוד בסיפורים על שאלות שנשאלו לפני הגר"א – התשובה ניתנת מיידית וללא שהיות. נביא מקרה נוסף, הקשור לר' חיים מוולוזי'ן עצמו. ר' חיים היה נוהג לבוא לפני הגר"א מספר פעמים בשנה ולשטוח לפניו את שאלותיו. פעם אירע שלא היה יכול להגיע למשך שנה שלמה, והצטברו אצלו מספר רב של שאלות.
בבואו שמה קבלו אותו בסבר פנים יפות (כי הגר"ח ז"ל היה אהוב מאד בבית הגר"א ז"ל) ונתן לו שלום והחזיר לו שלום, ויתפלא הגר"א על הגר"ח ז"ל, מדוע מנע זה כמה מלהתראות עמדו כדרכו בתמידות, ויענהו כי לא היה בידו בשום אופן, עד אשר השליך מעליו כל עניניו ובא לכאן, ויאמר הגר"א ז"ל אליו: בטח יש למעכ"ת רשימה משאלות וספיקות, ויוציא הגר"ח ז"ל את הגליון מחיקו, והנה הוא כתוב פנים ואחור על בוגין[4] שלם, ובלשון הזה אמר הגר"ח ז"ל: אני קורא לפניו, והוא משיב, אני שואל, והוא משיב, עד אשר בערך שעה אחת קלה השיב על כל דברי שאלותי, אשר הבאתי עמדי – וישתומם הגר"ח ז"ל מאד מאד.[5]
 
כמו בסיפורים הקודמים, משתומם בעל המעשה הנחשף לגאונותו של ר' אליהו. אבל גם עכשיו, נחטא לאמת אם לא נסיק את המסקנה העקרונית יותר, שגם בה יש כדי לעורר השתאות. הוודאות, הביטחון, המהירות והבהירות שבהם עונה הגר"א לשאלות המופנות אליו – ומדובר בשאלות קשות שהביכו אנשים שהיו בעצמם ענקי תורה – מציינים תפישה ביחס לתורה שאינה מובנת מאליה. מנסיוננו אנו, תורה יכולה להצטייר כשדה הפתוח להבנות שונות ולמחלוקות, וזאת משום שרב בו הערפל. הכרעות בתורה דורשות תהליך של התלבטות והתמודדות עם ספקות, ההופך את הוודאות ליומרה בלתי-מושגת. אך דמותו של הגר"א מקרינה תמונה אחרת. ישנה אמת וודאית, והיא אכן ניתנת להשגה. הגר"א זכה לוודאות הזאת. באמצעות כישוריו, ובזכות יגיעתו ודבקותו – הוא הוכיח את קיומה לבני דורו. הערפל מתפזר, הלבטים מתפוגגים, ומתגלה תפארת התורה מזווית נוספת: תמונה זוהרת הבהירה לפרטיה, ללא ספקות.
על ביטויים והשלכות נוספים לעניין זה נעמוד בע"ה בשיעור הבא.
 
 
 

[1] ובדרך אגב, וכדי לחדד את הנקודה, אנו יודעים שנטייתו של הגר"א לארגן את לימודיו בתבניות מספריות הייתה אכן נרחבת. הגיע לידינו חיבור אחד של הגאון המכונה "מעשה תורה". הספר בנוי מרשימות של מאמרי חז"ל הממוינים לפי המספרים המוזכרים בהם: אחד, שנים, עשרה, עשרים ושתים וכן הלאה.
 
[2] טיפוסי בעניין זה הוא המתודה של הגר"א בהגהת טקסטים ותיקון גרסאות. ר' ישראל משקלוב בהמשך הקדמתו כאן אומר שגר"א היה קובע את הגרסה על פי השוואה לשאר מקורות התורה שבעל פה. ההנחה פה היא שמן הסתם כל המקורות תומכים ומאשרים זה את זה.
[3] כוונתה הכללית של המשנה היא שמותר ביום טוב לשלוח מתנות אוכל, אם מדובר באוכל המוכן לשימוש בצורתו הנוכחית. לא ניכנס כאן לפרטים שאינם נחוצים להבנת הנושא שלנו.
[4] עמוד "פוליו" גדול.
[5] המסורת הזאת נרשמה על ידי תלמיד בעל ה"נחלת דוד" שהיה תלמיד בכיר של ר' חיים מוולוזי'ן, ומופיעה בסוף "סערת אליהו", המודפס יחד עם "עליות אליהו" מאת הרב יהושע השל לוין (שאותו הזכרנו בשיעור הקודם).