תפילת הדרך בימינו

* 

שאלה מעשית בה נתקל כמעט כל אחד מאתנו מדי פעם, היא האם צריך אדם הנוסע מתל-אביב לירושלים לומר תפילת הדרך? האם צריך הנוסע מגוש עציון לירושלים לומר תפילת הדרך? האם יש מקום לברך תפילת הדרך בימינו גם במקומות שלכאורה יש בהם ספק הלכתי (מסיבות שונות כפי שיבואר להלן) מפאת החשש לתאונות דרכים?

הדעה המקובלת בקרב רבים, היא לומר במקרים אלו תפילת הדרך ללא חתימה בשם ומלכות. ננסה לבדוק, על פי העולה בסוגיות, האם נכון מנהג זה.

מחלוקת בה"ג ורש"י

המקור לאמירת תפילת הדרך הוא בברכות כט:

"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא:... וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא. מאי הימלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפילת הדרך. ואמר רבי יעקב אמר רב חסדא: כל היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך! מאי תפילת הדרך? יהי רצון מלפניך ה' א-להי שתוליכני לשלום ותצעידיני לשלום ותסמכני לשלום ותצילני מכף כל אויב ואורב בדרך ותשלח ברכה במעשי ידי ותתנני לחן, לחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואי, בא"י שומע תפילה"

מגמרא זו ניתן ללמוד על חיוב אמירת תפילת הדרך ("צריך להתפלל תפילת הדרך"). בהמשך, הגמרא מבארת שיש לומר תפילה זו בלשון רבים, ולבסוף קובעת שיש לומר אותה "משעה שמהלך בדרך".

הגמרא ממשיכה לדון באיזה מרחק יש לומר תפילת הדרך, ומוסיפה דין יסודי בהלכה זו:

"עד כמה? אמר רבי יעקב אחר רב חסדא: עד פרסה"

בהסבר הגמרא נחלקו בעל הלכות גדולות ורש"י. הסברו של הבה"ג הוא המקובל יותר.

"עד פרסה - אפילו אין לו לילך אלא עד פרסה, אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפילה זו" (מובא ברש"י שם)

כלומר, אם הולך פחות מפרסה לא יאמר תפילת הדרך. לעומת זאת, רש"י מפרש בדרך שונה:

"עד פרסה - אבל לא לאחר שהלך פרסה"

לדעת רש"י, הגמרא לא חידשה בדבריה שיעור הליכה לתפילת הדרך. לדבריו, הגמרא חידשה שרשאים לומר תפילה זו רק בפרסה הראשונה ולא לאחר מכן (אפילו אם יש לו עוד דרך ארוכה לאחר הפרסה הראשונה).

דעת רש"י תמוהה ביותר, כפי שכותבים תלמידי רבינו יונה:

"אינו כמו שאומרים שאם לא התפלל בתוך פרסה לא יתפלל אחר כך; שזה לא ייתכן! דכל זמן שיש לו עדיין ללכת מחויב הוא בעניין התפילה הצריכה" (כ: מדפי הרי"ף; ומעין זאת ברא"ש פ"ד, י"ח)

כלומר, למרות שאדם הלך פרסה ללא ברכה, אין כל סיבה שימשיך ללכת בלי לברך. היטיב לנסח זאת הרשב"ץ בפירושו לברכות:

"ונראה לי שאם החזיק בדרך ולא בירך אותה, כל שנשאר לו לילך פרסה מברך אותה... ולא אשגחינן כלל במה שהלך, בין מעט בין הרבה. וזה הפירוש נראה יותר נכון, שאיך אפשר לומר שמי שיש לו ללכת עשר פרסאות, שמפני שהלך פרסה אחת בלא תפילה שיכול ללכת תשע פרסאות הנשארות בלא תפילה?! וכי מפני שאכל שום וריחו נודף, יאכל שום אחר כדי שיהיה ריחו יותר נודף?" (ל.)

נדמה, ששלוש אפשרויות עיקריות פתוחות בפנינו על-מנת לתרץ את דברי רש"י:

א. לצמצם את דבריו.

ב. לנמק מדוע ישנה בעיה לברך לאחר פרסה.

ג. למצוא מחלוקת עקרונית בין בה"ג לבין רש"י.

האפשרות הראשונה עולה מתוך דברי תלמידי רבינו יונה:

"ונראה למורי הרב נר"ו דודאי הפירוש הנכון הוא דעד כמה - רוצה לומר, עד כמה הוי אחיזת הדרך, אבל... יש לו לאומרה לכתחילה לאחר שיצא מן העיר בתוך הפרסה הראשונה, ואם שכח ולא אמר אותה בתוך הראשונה אומר אותה אחר כך על מה שיש לו ללכת, כל זמן שרב ממנו הדרך עד שיתקרב למקום שהולך"

לדבריהם, לכתחילה אמנם יש לברך בתוך הליכת הפרסה הראשונה, אולם בדיעבד יש לברך גם לאחר מכן.

למרות שהסבר זה אפשרי בדברי הגמרא, בדברי רש"י לא ייתכן להסביר כך, שהרי רש"י כתב בפירוש "אבל לא לאחר שאמר פרסה"! ואכן, בעקבות דברי רש"י מצינו מספר ראשונים הפוסקים במפורש שאין לברך תפילת הדרך לאחר הליכת פרסה:

"ואם לא התפלל אותה עד שהלך פרסה עבר זמנה ושוב אין לו להתפלל אותה" (רא"ה שם)

"ויש אומרים, דכיוון שלא התפלל עד פרסה לאחר שהחזיק בדרך, דתו לא מצי להתפלל אותה" (שלטי הגיבורים, ו')

"ועד כמה זמנה להתפלל? עד פרסה. אבל מכי עבר פרסה הוי מעוות לא יוכל לתקון" (מרדכי בפירוש הראשון, צ"ד)

באפשרות השנייה שהצענו לעיל, בחר הפני יהושע. לדבריו, כיוון שאדם שכבר עבר פרסה מאז שיצא לדרך אינו מיושב בדעתו, הכריעה הגמרא שהוא אינו יכול לברך. הסבר זה מצוי גם באחרונים נוספים.

את האפשרות השלישית שהצענו לעיל, ניתן למצוא במאירי:

"ויש מפרשים, שאם לא בירך ביציאתו מברכה עד פרסה; משם ואילך אין זה נמלך בקונו ואינו אומרה"

יסוד חדש מצאנו בדברי המאירי - "אין זה נמלך בקונו". כדי להסביר את דבריו, נרחיב מעט במהות תפילת הדרך.

את תפילת הדרך ניתן להבין בשני אופנים: דרך אחת, הפשוטה יותר, היא להבין שזו ברכה שנתקנה על סכנת הדרך. דרך שנייה, והיא העולה בדברי המאירי, היא שמהות הברכה היא נטילת רשות לצאת לדרך. נדמה, שניתן לדייק את דבריו מתחילת הסוגיה, שם נאמר: "וכשאתה יוצא לדרך הימלך בקונך וצא. מאי הימלך בקונך וצא? אמר רבי יעקב אמר רב חסדא: זו תפילת הדרך", ופירש רש"י: "הימלך - טול רשות".

מעתה, מובנים דברי רש"י. כיוון שמהות הברכה היא ליטול רשות לצאת לדרך, כאשר האדם כבר עבר פרסה ועדיין לא בירך, לא עוד שאין כבר עניין לברך, אלא שברכה בשלב כזה יכולה להחשב כחוצפא כלפי שמיא!

אולם, לכאורה קשה על הבנה זו מעיון בנוסח הברכה, בו מפורש שמטרתה היא להגן מפני סכנות הדרך? כנראה, שלפי הבנה זו יש לחלק בין סיבת התקנה לבין אופי התקנה. כלומר, תפילת הדרך אמנם נתקנה כבקשת רשות, אולם בקשת הרשות באה לידי ביטוי בכך שאנו מבקשים מהקב"ה שיגן עלינו בדרך. כאשר אנו אומרים שנגיע לייעדנו רק אם הקב"ה ייגן עלינו, אנו בעצם מבקשים ממנו רשות לצאת לדרך.

לעומת רש"י, הבה"ג הבין שתפילת הדרך נתקנה על סכנת הדרך. לכן, גם אם לא בירך בתחילה יכול לברך כל עוד יש לו לילך פרסה, שהרי עדיין סכנה לפניו.

להלכה, השו"ע פסק כבה"ג, והרמ"א כתב שלכתחילה יש לחוש לשיטת רש"י:

"אומר אותה אחר שהחזיק בדרך. ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך (רמ"א: ולכתחילה יאמר אותה בפרסה ראשונה - רש"י והר"י). ואם שכח מלאומרה, יאמר אותה כל זמן שהוא בדרך, ובלבד שלא הגיע תוך פרסה הסמוכה לעיר שרוצה ללון בה" (או"ח ק"י, ז')

פחות מפרסה

כפי שראינו לעיל, לדעת הבה"ג אין לומר תפילת הדרך על פחות מפרסה. מה דעת רש"י? בפשטות, משמע שלשיטתו יכול לברך על פחות מפרסה, שכן הוא משתמש בדברי הגמרא "עד פרסה" להסברו (שיש לומר בפרסה ראשונה). ואכן, הב"י כתב שהטור פסק כבה"ג ומיד אחר כך הוסיף: "ולכן כתב שאין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה" - משמע שלדעת רש"י מותר לומר תפילת הדרך גם בפחות מפרסה.

להלכה, גם כאן פסק השו"ע כדעת הבה"ג:

"ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה, אבל פחות מפרסה לא יחתום בברוך"

מהו שיעור פרסה? שיעור פרסה, הוא הליכת אדם מרחק של ארבעה מילין - דהיינו, מרחק של כארבעה ק"מ. אמנם, לא ברור האם כוונת שיעור זה היא למרחק עצמו (4 ק"מ) או לזמן הליכת מרחק זה (72 דק'). הנפ"מ תהיה ביחס לאדם הנוסע ברכב - האם יברך על נסיעה של ארבעה ק"מ או על נסיעה של שבעים ושתיים דקות? להלן נדון בתקדימים שונים בהם מופיעה התלבטות זו, ונבחן את רמת שייכותם לתפילת הדרך.

א. קרבן פסח

מי שלא הקריב קרבן פסח חייב כרת, אולם אם אדם היה בדרך בשעת הקרבת הקרבן - הוא פטור. מה הדין אם נמצא בדרך (מחוץ למודיעים), אך יכול להגיע במהירות על ידי סוסים ופרדים? דבר זה מבואר בגמרא בפסחים צד.:

"תנו רבנן: היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים, יכול יהא חייב? תלמוד לומר: 'ובדרך לא היה', והלה היה בדרך"

מן הגמרא עולה, שאין משמעות לסוסים ולפרדים - דהיינו, הגדרת דרך היא כפשוטה ולא כזמן הילוך. ואמנם, כן כתב להוכיח מן הגמרא בפסחים בפתח הדביר (עמוד שי"ג) על פי שו"ת בית יעקב (סימן ל"ה), וכן כתבו עוד אחרונים.

לעומת זאת, רבים הוכיחו מגמרא זו את ההפך: מכך שהגמרא הייתה צריכה ללמוד דין זה מגזרת הכתוב, משמע שבעלמא דרך שווה לזמן הילוך ורק בפסחים חידשה התורה שדרך שווה מרחק. וכן כתב בשו"ת הרב"ז (סימן פ"ה), שו"ת רב פעלים (ח"ב, חיו"ד, סימן מ') ושו"ת יביע אומר (ח"א, סימן י"ג).

לעניות דעתי, נראה שלא קרב זה אל זה ואין להוכיח מפסחים לתפילת הדרך. בקרבן פסח יסוד הפטור מבוסס בפשטות על יכולת טכנית להגיע לעזרה בזמן קרבן הפסח, וכדברי הרמב"ן:

"כי העומד בתחילת בין הערביים במקום שלא יגיע לעזרה בעת השחיטה - דרך רחוקה היא לו ופטור" (במדבר ט', י')

הואיל וכך, היה מקום לחשוב שאם יכול להגיע במהירות לעזרה, יהיה חייב למרות שנמצא במרחק רב (דרך = זמן הילוך); קא משמע לן שאינו מתחייב (דרך = מרחק). אולם, הו"א זו קיימת דווקא בקרבן פסח ולא בנושאים אחרים, שם אין שייך טעם זה. לכן, נראה שלא שייך טעם זה בתפילת הדרך.

ב. אבלות

מי שמת לו מת ללא ידיעתו, והגיע לביתו רק לאחר ששאר בני המשפחה החלו לשבת שבעה - האם הוא מצטרף אליהם למניין שבעה, או שמא מונה מתחילה?

"מי שמת לו קרוב ולא ידע עד שבא למקום שמת שם המת - אם היה מקום קרוב, שהוא מהלך י' פרסאות, שאפשר שיבוא ביום אחד, מונה עימהם"

גם בעניין זה נחלקו אחרונים מהי הגדרת "עשר פרסאות" - מרחק או זמן הילוך? בשו"ת האלף לך שלמה (יו"ד, סימן ש"ט) הכריע, שעשר פרסאות הם פונקציה של מרחק בלבד ואין להתחשב בסוסים וכדומה, וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק (יו"ד, סימן שס"א). לעומתם, כתבו בשו"ת מקור חיים (סימן כ') ובשו"ת זכרון יהודה (סימן מ"ב), שמתחשבים בסוסים ובפרדים, כיוון שעשר פרסאות הם פונקציה של זמן הילוך. ושוב, כתבו אחרונים להוכיח מדין זה לתפילת הדרך (עיין שו"ת יביע אומר, שם).

ולענ"ד נראה, שאין לדמות בין אבלות לתפילת הדרך. היסוד של דין זה באבלות הוא, שאם יכול להגיע תוך יום (שהוא מהלך עשר פרסאות, כמבואר בפסחים צד.) נחשב הדבר כאילו כבר נמצא עימהם. לכן, אף אם נמצא רחוק, כיוון שיש בידו אמצעים טכניים להגיע במהירות (כגון רכב), מן הדין הוא שנדון אותו כאילו כבר נמצא עימהם, שהרי יכול להגיע תוך יום. אולם, אין ללמוד מכאן לתפילת הדרך, שמהותה בהגדרת דרך כמסוכנת.

ג. ערב שבת

דיון נוסף נובע מדיני ערב שבת, המופיע בגמרא בסוכה מד:

"אל יהלך אדם בערבי שבתות יותר מג' פרסאות"

וכן נפסק בשו"ע (רמ"ט, א'). אולם, הב"ח העיר שיש להקל ליושב בעגלה או רוכב על סוס, שיוכל ללכת יותר. לפי דבריו, דרך מוגדרת כזמן הילוך. אולם, נראה שגם כאן אין לדמות לתפילת הדרך. לעניין נסיעה בערב שבת - החשש הוא שמא יאחר לביתו, וכלשון השו"ע: "אין הולכים בערב שבת יותר מג' פרסאות, כדי שיגיע לביתו בעוד היום גדול ויוכל להכין צרכי סעודה לשבת". על כן, דין הוא שהקרטריון הקובע יהיה זמן ואין להוכיח מכאן לתפילת הדרך.

ד. תפילת הדרך

אם יסוד תפילת הדרך הוא נטילת רשות, מסתבר שדרך תוגדר כמרחק, אך מכל מקום אין בכך נפ"מ לדידן, שהרי לפי שיטה זו בלאו הכי ניתן לומר תפילת הדרך אף על פחות מפרסה, כפי שנטינו לומר לעיל. לעומת זאת, אם היסוד הוא סכנה, ניתן להעלות על הדעת את שתי האפשרויות: ייתכן שהגדרת סכנה תהיה בהתאם לאורך הדרך, אולם ניתן להעלות על הדעת שהסכנה תוגדר על פי זמן השהייה בשטח. לכן, ייתכן שרק שהייה של שבעים ושתיים דקות נחשבת למסוכנת ומצריכה תפילת הדרך[1].

מקור לסברה השניה שהצענו, ניתן לדעתי למצוא באורחות חיים:

"ואם תאמר: ההולך תחת קיר נטוי ועל הגשר, דאמרינן שמזכירין עוונותיו של אדם (ברכות נה ע"א), יברך (הגומל) אחר שעבר? מכל מקום דבר שהוא קצר ואינו ארוך, קל לעבור מהרה, ואינו נחשב לסכנה כמו עוברי דרכים שהדרך ארוך, וכמה מקרים באים על דרך ארוכה" (הלכות שני וחמישי, כ"ד)

האורחות חיים משלב בדבריו שני גורמים: "קצר ואינו ארוך"; "קל לעבור מהרה". ניתן להבין שהיסוד הוא "קל לעבור מהרה" ודבר זה בא לידי ביטוי בהולך תחת גשר כי "הוא קצר ואינו ארוך" - כלומר, סכנת הדרך באה לידי ביטוי בשהייה מרובה, וגשר זה, למרות היותו מקום מסוכן הרבה, השהייה בו קצרה ולכן לא ייחשב מקום סכנה לעניין ברכה. לפי הבנה זו, החישוב בתפילת הדרך הוא זמן הילוך. אמנם, ניתן להבין גם אחרת. ייתכן, שהיסוד הוא "קצר ואינו ארוך" - דהיינו, בשל היותו מקום קצר אין זה מקום סכנה ו"קל לעבור מהרה" אינו אלא סימן לכך שהדרך קצרה (אך הקובע הוא מרחק ולא זמן).

מכל מקום, מראשונים רבים אכן מוכח שהגדרת דרך היא פונקציה של מרחק לעניין תפילת הדרך. דבר זה עולה מכך שראשונים אלו סתמו להשוות הולך ברגל להולך בספינה, ולא כתבו שהשיעור בספינה שונה. כך, למשל, בראבי"ה:

"אבל מכי עבר פרסה, לא שנא בספינה ולא שנא ביבשה, הוי מעוות שלא יוכל לתקון" (ברכות, פ"ה)

אמנם דברי הראבי"ה הם בהתאם לשיטת רש"י, אך גם בהולכים בשיטת הבה"ג ניתן לראות כדברים הללו (ועיין במהר"ם ב"ב בפסקים, צ"ה; כלבו, פ"ז; ועוד). כגישה זו של רוב הראשונים, פסק גם המשנה ברורה בשם האליה רבה:

"ואין חילוק בין הולך בספינה להולך ביבשה, ולפי זה גם הנוסע על מסילת הברזל יש לו לברך תפילת הדרך אפילו אם נוסע רק פרסה" (ס"ק ל')

למרות שיש אחרונים שהכריעו בדרך שונה, מפאת דיני קרבן פסח או אבילות או נטילת ידיים, כבר הסברנו בהרחבה שלכאורה אין לדמות מילתא למילתא, ואין ללמוד ממקרים אלו לתפילת הדרך. על כן נראה עיקר שלא ללמוד אלא מדיני תפילת הדרך עצמם, ובכך יש להעדיף, כפי שראינו, את הגישה של פרסה כפונקציה של מרחק, כפי שפסק המשנה ברורה, דהיינו שיעור ארבעה ק"מ.

הסתפקות הביאור הלכה

אם היינו מסיימים את המאמר כאן, היינו, לכאורה, מברכים תפילת הדרך על נסיעה מתל-אביב לירושלים, מגוש עציון לירושלים וכדומה, וכפסק המשנה ברורה. אלא, שכאן 'נכנסת לתמונה' הסתפקותו של הבאור הלכה:

"ולכאורה לפי זה, אפילו אם יש לו ליסע פרסה ביחד, אך שהוא נוסע הפרסה דרך איזה עיר או שיודע שאיזה עיר קרובה בצד דרך נסיעתו בתוך פרסה, גם כן לא יאמר תפילת הדרך בחתימה, דהא ליכא מקום סכנתא. ואפשר דלא פטרו רק אם כל דרך נסיעתו היה פחות מפרסה... וצ"ע"

הסתפקותו של הבה"ל היא, האם על כל נסיעה של ארבעה ק"מ מחוץ לעיר מברך תפילת הדרך, או שמא צריך שלא יהיה יישוב קרוב אליו ברדיוס של ארבעה ק"מ לכל כיוון. לאור הסתפקות זו, כמעט וביטלו תפילת הדרך, שכן אין כמעט מקום בארץ בו אין יישוב ברדיוס של ארבעה ק"מ!

אולם, נדמה שבמציאות ימינו גם הביאור הלכה לא יסתפק, ויסכים שיש לומר תפילת הדרך למרות שיש יישוב ברדיוס של פרסה. נסביר את דברינו.

היסוד לדברי הבה"ל נמצא ברא"ש:

"אבל כשיש לו לילך פחות מפרסה בקרוב לעיר לא הוי מקום סכנה ואין צריך לברך" (פ"ד, י"ח)

לכן מסתפק הבה"ל, שכיוון שסמוך לעיר לא הוי מקום סכנה, ייתכן שכל עוד קיימת עיר ברדיוס של פרסה - לא יברך. ברור, שדברי הרא"ש מבוססים על ההנחה שהסכנה נובעת מליסטים או חיות רעות, שאינם קיימים בסמוך לעיר. אולם, האם זו הסכנה העיקרית בימינו? בוודאי שלא. הסכנה העיקרית בימינו היא תאונות דרכים, וסכנה זו קיימת גם בקירוב לעיר.

סברה זו של תאונות דרכים כגורם מחייב בתפילת הדרך, הועלתה בחלק מהפוסקים. אולם, רבים נטו לדחותה ולתמוה עליה, שכן לפי זה "כשנוסע בעיר כשיעור ארבעה ק"מ, דהיינו פרסה, יצטרך לברך?!" (שו"ת יביע אומר ח"א, י"ג). ולי בעוניי, נראה שישנו חילוק ברור, שיחייב תפילת הדרך במקרה של הבה"ל, דהיינו מחוץ לעיר, ולא יחייב תפילת הדרך בתוך העיר למרות סכנת התאונות, המשותפת לשניהם.

תפילת הדרך אינה תפילה על הצלה מסכנה. לא יעלה על הדעת, שיתנפלו על אדם שודדים בביתו והוא יתחיל לומר תפילת הדרך! תפילת הדרך נתקנה אך ורק על יציאה לדרך: "היוצא לדרך צריך להתפלל תפילת הדרך"; אך לא סתם דרך, כי אם דרך מסוכנת (את טיב הסכנה, נבאר בפרק הבא). כיוון שנסיעה בתוך העיר אינה מוגדרת כדרך, היא איננה מחייבת תפילת הדרך.

כעת נבוא לבאור דברי הבה"ל: אם אדם נוסע למרחק פרסה ואין סביבו כל יישוב, אזי מתקיימים שני התנאים: דרך מסוכנת; אולם, אם אדם נוסע מחוץ לעיר אך בקירוב אליו ישנם יישובים - 'דרך' יש כאן; 'מסוכנת' ייתכן שאין כאן. לכן הסתפק הבה"ל האם במקרה כזה יש לברך תפילת הדרך. למרות זאת, כפי שהסברנו לעיל, בשל תאונות הדרכים, כיום המציאות שונה. אם כנים דברינו, הנוסע מחוץ לעיר, גם אם נוסע בקירוב ליישובים אחרים, יצטרך לומר תפילת הדרך, שהרי שוב יש כאן 'דרך' 'מסוכנת, מפאת תאונות הדרכים.

לסיכום:

בעיקרי העניינים המרכיבים את תפילת הדרך, הבאתי את השיטות השונות. על פי הדרך שאני סברתי ללכת בה, נראה להציע את המסקנות הבאות:

א. הנוסע מתל-אביב לירושלים, או מגוש עציון לירושלים וכדומה, מסתבר שרשאי לומר תפילת הדרך בברכה.

1. שיטת רש"י שאף על פחות מפרסה אומרים תפילת הדרך.

2. אף לשיטת הבה"ג שרק על פרסה אומרים תפילת הדרך, מסתבר ששיעור פרסה לעניין תפילת הדרך הוי שיעור של דרך, דהיינו כארבעה ק"מ.

3. ייתכן שעל כל נסיעה של פרסה מחוץ לעיר מברך אף אם יש יישוב קרוב. אף אם נסתפק בכך, כהסתפקות הבה"ל, מכל מקום מסתבר שבימינו, בגלל חשש תאונות הדרכים, ניתן לומר תפילת הדרך בכל נסיעה של פרסה מחוץ לעיר, למרות קרבת הנסיעה לערים אחרות.

ב. ישתדל לומר תפילת הדרך מיד בצאתו מן העיר (כ-35 מטרים אחרי כלות הבתים, או העירוב אם הוא ממשיך אחרי הבתים), כדי לחוש לשיטת רש"י שרק בפרסה ראשונה ניתן לומר תפילת הדרך. מכל מקום, אם לא אמרה אז יכול לאומרה כל עוד יש לפניו פרסה (ואם כבר אין לפניו פרסה, יאמרנה ויחתום "ברוך שומע תפילה").

ג. הנוסע בתוך העיר לא יאמר תפילת הדרך, שכן אין זה מוגדר כדרך.

 

---