תפקיד בית הדין בגירות

  • הרב מתן גלידאי

תפקיד בית הדין בגֵרות

הגמרא ביבמות (מו ע"ב - מז ע"א) קובעת שתהליך הגיור חייב להתבצע בפני בית דין, היינו שלושה אנשים מישראל. מי שהתגייר בינו לבין עצמו אינו נחשב גר. הגמרא לומדת דין זה משני פסוקים, המצביעים על קשר בין גיור לבין משפט: ר' יהודה לומד זאת מהפסוק "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו", ור' יוחנן לומד זאת מהפסוק "משפט אחד יהיה לכם ולגר".

המשאת משה (כתובות סי' י"ג) טוען, שייתכן ששני הפסוקים משקפים שתי תפיסות שונות של תפקיד בית הדין בתהליך הגיור. הפסוק "ושפטתם צדק" מדבר על פעילות אקטיבית-שיפוטית של בית הדין. לפי זה, ניתן להבין שבית הדין הוא שמגייר את האדם ומכניס אותו תחת כנפי השכינה. המתגייר צריך לבצע מספר פעולות ולמלא מספר תנאים, אולם בסופו של דבר מה שמשנה את מעמדו האישי ומחיל את הגֵרות הוא הקביעה של בית הדין שאדם זה ראוי להצטרף לעם ישראל. בית הדין מתפקד כאן כמעין ועדת קבלה, המייצגת את עם ישראל ומחליטה מי ראוי להצטרף לשורותיו.

הפסוק "משפט אחד יהיה לכם", לעומת זאת, משווה את הגרות למשפט, אך אינו מדבר על הדיינים כשופטים אקטיביים. לפי זה, ניתן להבין שהגיור צריך אמנם להיעשות בפני בי"ד, אך אין לבית הדין תפקיד אקטיבי בתהליך זה. הפעולות שעושה המתגייר - מילה, טבילה וקבלת מצוות, הן אלו שמשנות את מעמדו האישי ומחילות את הגֵרות, אלא שפעולות אלו צריכות להיעשות בפני בית דין כדי להעניק להן חשיבות ורצינות. בית הדין הוא רק חלק מהתפאורה שצריכה ללוות את תהליך הגיור. הדבר דומה, למשל, לקידושין שצריכים להיעשות בפני שניים, או לחליצה שצריכה להיעשות בפני שלושה.

הגמרא בכתובות יא ע"א אומרת שאע"פ שלקטן אין דעת, בי"ד יכולים לקחת גוי קטן ולהטביל אותו לשם גֵרות, מדין "זכין לאדם שלא בפניו" (ולכשיגדל יוכל לומר שאין זו זכות עבורו ולחזור להיות גוי). בעלי התוספות תמהים על דין זה, כיוון שדין 'זכין' מבוסס על דין "שלוחו של אדם כמותו", ודין שליחות אינו שייך בקטן. לכן הם נאלצים להסביר שאין כאן אלא גֵרות מדרבנן, ולא מן התורה. ברם, מדברי רש"י עולה שהגיור מועיל מן התורה.

המשאת משה תולה את המחלוקת בשתי ההבנות דלעיל: לפי רש"י בית הדין הוא שמחיל את תהליך הגיור על מי שחפץ בכך, ולכן אין כאן צורך בדין שליחות, אלא די בכך שנחליט שהאדם רוצה להתגייר (שזו הנחת המוצא לגבי כל גוי קטן), ובית הדין יוכל לגיירו. ואילו לפי התוס' מעשי האדם מחילים את הגֵרות, ובית הדין הוא רק חלק מהתפאורה, ולכן הגֵרות אינה יכולה לחול בלא דעת של האדם או שלוחו, והואיל ומן התורה אין שליחות לקטן, אין כאן גיור מן התורה.