תשעה באב והפטרות הנחמה

  • הרב משה ליכטנשטיין

תשעה באב והפטרות הנחמה / הרב משה ליכטנשטיין

מנהג קריאת הפטרות נחמה לאחר תשעה באב מתועד בהרחבה ע"י הראשונים וממשיך עד ימינו. כפי שהעירו בעלי התוס' (מגילה לא: ד"ה ראש חדש) מדובר בנוהג ותיק מקדמת דנא, אשר שרשיו במנהג הארץ-ישראלי העתיק המוכר לנו ממדרשי הפסיקתא:

"לפי שאנו נוהגין על פי הפסיקתא לומר ג' דפורענותא קודם תשעה באב, ואלו הן: 'דברי ירמיה', 'שמעו דבר ה'', 'חזון ישעיהו'. ובתר תשעה באב שב דנחמתא, ותרתי דתיובתא, ואלו הן: 'נחמו נחמו', 'ותאמר ציון', 'עניה סוערה', 'אנכי אנכי', 'רני עקרה', 'קומי אורי', 'שוש אשיש', 'שובה ישראל".

ישנן שתי תגובות לחרבן: א. אבלות ב. תשובה. החרבן מביא לידי תחושות וביטויים של אבלות על אבדן העולם שהיה ואיננו עוד, כשעיקר האבלות הינו ההתמודדות עם הכאב וההלם של הסתלקות והרס דבר שהאדם בטוח ביציבותו וקיומו. השבר נובע מהמפגש עם עולם שבו גורמים מרכזיים ביותר בחייו של האדם נחרבו ואינם עוד; גורמים שהיו כה קבועים ויציבים עד שאיננו יכול לתאר את חייו בלעדיהם; גורמים שבתוך תוכו לא האמין שבאמת ייעלמו; למרות ההכרה הרציונלית שהאובדן אפשרי, ואף צפוי. תשעה באב הינו יום אבלות על חרבן המקדש, כפי שמפורש כבר בש"ס במקומות מספר[1], ולכן מתבקשת תגובה של נחמה בעקבותיו.

נוסף על כך, יש בתשעה באב אף אלמנט של תשובה, שהרי ניתן ללמוד מלקחי העבר את משמעותו של מחיר החטא והצורך בתשובה למנוע את הישנותה. נקודה זו בוקעת ועולה מתוך הגמרא בפסחים (נד:) המגדירה את צום תשעה באב כתענית ציבור השייכת למשפחת תעניות הצבור שהן ימי תוכחה ותשובה, והודגשה על ידי הרמב"ם בפתיחתו לתעניות ההיסטוריות בלוח השנה:

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' "[2].

לאור האופי הכפול של תשעה באב, מתבקשת תגובה כפולה - הן דברי נחמה לעם האבל והן קריאה לתשובה לאור לקחי החרבן. לכן, בעקבות תשעה באב, סדר ההפטרות פותח במהלך כפול. מיד לאחר תשעה באב, אנו פותחים בקריאת שבע הפטרות נחמה המתמקדות במסר מנחם ומרגיע הבא לעזור לעם האבל להתחיל בתהליך התאוששות. לאחר מכן, ישנו מעבר לקריאת פרקי תשובה. אמנם, ההפטרות הללו צמודות בלוח השנה לימי התשובה של אלול ותשרי, אך הן משתלבות עם הפטרות הנחמה של הקיץ כחלק מתגובתנו לתשעה באב.

[יש להוסיף, שהעובדה שאנו פותחים בענין הנחמה ומתמקדים בה בהרחבה גדולה יותר מצביעה על כך שעקרון האבלות הוא האלמנט המרכזי בתשעה באב, ולא ענין התשובה. דבר זה נראה לי נכון גם מסיבות נוספות אך אין כאן המקום ליכנס לדיון נרחב בענין.]



[1] עיין תענית ל. ויבמות מג.

[2] הלכות תעניות, פרק ה הלכה א.