01: חשבון נפש

  • הרב יהודה עמיטל

חשבון נפש* / הרב יהודה עמיטל

א

ראשית, ברצוני לפנות בקריאה מקרב לב, לאנשים האחרים מקרב מחנה השמאל, לעשות הכל כדי למנוע את דברי ההסתה ההולכים וגוברים במחנה זה כנגד הציבור הדתי-ציוני. לקריאות אלה עלולות להיות תוצאות הרות אסון, חלילה. כל מחנה זקוק לחשבון נפש, על הקיטוב הקשה שחל בציבור בישראל. אנו נעשה את שלנו.

אך קודם לכן, יש לספוד על הרצח הנורא: "ויאמר המלך אל עבדיו, הלוא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל" (שמ"ב ג, לח). המומים, מדוכאים, מזועזעים, מושפלים בושים ונכלמים, אנו עומדים מול הרצח של ראש ממשלת ישראל. ברצח רגיל, פוגע הרוצח בדם הנרצח ובדם זרעו, כדברי המשנה בסנהדרין (ד, ה), וכן במשפחתו ובחוג מכריו וידידיו. אולם במקרה דנן, הכדור שפגע בראש הממשלה, פגע בכל בית ישראל.

הרמב"ן מתקשה ביחס שבין ציווי התורה - "שום תשים עליך מלך" (דברים י"ז, טו) ובין המשך הפסוק - אשר יבחר ה' א-להיך בו", ומבאר, שכשמלך נבחר ע"י העם, הדבר מלמד על כך שנגזר מן השמים שאדם זה הוא יהיה מי שינהיג את העם. הפגיעה בראש הממשלה היא פגיעה במלכות ישראל בעת ראשית צמיחת גאולתנו.

עלינו לקרוע קריעה גדולה על חילול השם הגדול, בכך שאירוע שכזה קורה במדינת ישראל. כסדום היינו? לזמביה דמינו? הייתכן שבמדינה של "עם א-להי אברהם", בפינה התרבותית בחלק של של העולם, יתבצע רצח כזה?

הרוצח פגע באדם שמסר את נפשו למען העם. למעלה מעשרים שנה אני נמצא בהיכרות קרובה עם יצחק רבין ז"ל. מעבר לזכויותיו הגדולות ופעולותיו לבטחון המדינה וביסוסה, הכרתי גם כאדם שנאבק על דמותה של המדינה כמדינה יהודית. לא פעם ביטא בפני את חששו ממציאות של מדינה דו-לאומית, כתוצאה מהשליטה הממושכת על למעלה משני מיליון ערבים. ניתן היה לחלוק על דרכו, אולם אין ספק שהוא היה מנהיג ציוני גדול, שתרומתו הרבה למען המדינה לא תסולא בפז.

יהי זכרו ברוך.

ב

למרבה הכאב, חילול השם במקרה זה הוא כפול ומכופל, כיוון שהדבר נעשה ע"י מי שרואה את עצמו כדתי, וכהצדקה למעשיו הוא משתמש במצוות מן התורה. שמעתי את דברי הרוצח בבית המשפט. שום חידוש לא היה בדבריו. הטענות שהעלה נשמעו לא אחת בשנה האחרוה בחוגי הציונות הדתית, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית. עובדה זו מחייבת אותנו לחזור על דברי המשנה באבות (א, יא): "חכמים, היזהרו בדבריכן, פן תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל". אין קשר ישיר בין הדברים לבין מה שארע, אך מכל מקום - "חכמים, היזהרו בדבריכם!".

בפרשת עגלה ערופה אומרים הזקנים (דברים כא, ו): "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". אומרת הברייתא בסוטה( מו, ע"ב) - "וכי על לבנו עלתה שבית דין שופכי דמים? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה". מסביר רש"י, שבית הדין מעיד על כך שלא יתכן שקרה שנרצח מת כתוצאה מכך שהיה רעב ונאלץ לגנוב פת לחם, ועל כך נרצח. אם זקני בית הדין אינם יכולים להעיד על אפשרות רחוקה כזו, הרי שאין הם רשאים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". עד לכאן מגיעה האחריות על-פי קנה המידה התורני, הרבה מעבר למקובל בחברה המודרנית.

אם קיימת אפשרות כלשהי, ולו גם רחוקה, שלולא נשמעו במחננו ביטויים כמו "ממשלת בגידה", "ממשלת דמים" וכד', הרצח הזה אולי לא היה מתבצע, הרי שגם אנו לא יכולים לומר עוד "ידינו לא שפכו את הדם הזה".

לצערנו, אנו עדים לדרך חשיבה פרימיטיבית באופן מדהים, שהפכה להיות טראגית וגורלית. הרוצח הרי היה משוכנע שבמעשהו הוא מציל את עם ישראל. הוא לא תפס שהרצח תוקע סכין בגב הציונות, בגב ההתיישבות, ובגבו של עם ישראל כולו. מדובר בסטודנט למשפטים, ובכל זאת צורת החשיבה היא כל-כך פרימיטיבית.

בראייה כוללת יותר, אנו אשמים בחינוכו של דור שלם למחשבה שטחית, הבנויה על סיסמאות וקלישאות; נוער שאיננו מסוגל לראות ולהבין מציאות מורכבת. בישיבות עוסקים בלימוד גמרא, בחשיבה מורכבת ועמוקה; באוניברסיטה מלמדים כיצד לנתח טקסטים באופן מורכב ורציני; אך בעניינים פוליטיים - האוירה הציבור מחנכת לשטחיות ולרדידות.

ג

כדי לטהר את המחנה שלנו, יש צורך לשמור על ששה לאוים:

1.

יש להפסיק את השימוש השטחי בהלכה בעניינים פוליטיים ומדיניים. הלכה יכולה להיות חומר נפץ מסוכן, כשהיא נתונה בידי בני נוער, במקום להיות מוכרעת ע"י גדולי תורה. כל נער ונער ב"בני עקיבא" כיום מכירים רק קריטריון אחד של "הלכה" במובנה הצר. מידי שבוע אני נשאל ע"י צעירים מה לדעתי ה"הלכה" בעניינים העומדים על הפרק. המושג "הלכה" הוא נרחב וקדוש מכדי שיינתן בידי כל צעיר וצעירה, שאין להם את רוחב הדעת ההכרחי לשיקול דעת תורני בעניינים אלה.
הטיעונים ההלכתיים בפי הרבנים מבוססים בדרך כלל על קריאת המפה המדינית ע"פ עמדות פוליטיות ימניות, הנתונות בויכוח ציבורי, כמו נושא הסיכונים והסיכויים בתהליך השלום. כמו כן, טיעונים אלו מבוססים על פרשנות והעדפה סלקטיבית של דיעות ראשונים ופוסקי זמננו, כמו העדפת שיטת הרמב"ן בעניין מצוות כיבוש הארץ (שעצם תקופתה לימינו נתונה אף היא במחלוקת בין גדולי הפוסקים), לעומת שיטת הרמב"ם וראשונים אחרים, והעדפת פסקי הלכה של רבנים מחוג מסויים לעומת רבים מחוגים אחרים. משום מה, העדפות אלו תואמות תמיד את השקפותיהם הפוליטיות של אותם רבנים. לא מדובר כאן על עמדות אידיאולוגיות מופשטות, אלא בהכרעות הלכה למעשה בשאלות קיומיות בענייני נפשות.
בענייני הנהגת הכלל, העם והמדינה, התורה אינה קובעת הלכה חד משמעית, שתהיה רלוונטית באופן אוטומטאי לכל מצב ולכל דור. ידועים דברי הנצי"ב שבפירושו "העמק דבר" (דברים י"ז, יט) מסביר, שהתורה לא כתבה באופן חד משמעי האם מינוי מלך הוא חובה או רשות, שכן "משום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג ע"פ דעת מלוכה, או ע"פ דעת העם ונבחריהם... שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל, נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצות עשה, משום הכי לא אפשר בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך". בשאלות גורליות להנהגת האומה, יש להתחשב במכלול שלם של גורמים - רוחניים, בטחוניים, חברתיים, כלכליים וכד'; האם ניתן לדבר על "הלכה" חג משמעית שתיתן תשובה אחידה לכל מצב ולכל זמן, מבלי להתייחס לכל אותם גורמים?

במשך כל השנים, שבהם דיברו על ההלכה כזו שצריכה להכתיב את המדיניות ביחס לארץ ישראל, לא נתקלתי באחד שיאמר: "אמנם מבחינה מדינית מקובלת התפיסה שטובת מדינת ישראל דורשת פתרון מדיני על יסוד פשרה טריטוריאלית, אך ההלכה אוסרת עלינו צעד כזה". מתברר, שכל מי שמדבר על הלכה ביחס לארץ ישראל מביע עם זאת דיעה פוליטית ימנית מובהקת. ההלכה הפכה, כביכול, להיות כלי שרת בהצגת העמדה הפוליטית הימנית. עלינו גם להבין, שדווקא בתקופה זו של הכרעות גורליות, יש לקיים דיאלוג אמיתי עם הציבור החילוני בשאלה הקיומית ביותר המעסיקה את העם. הצבת העמדה המדינית על בסיס טיעונים הלכתיים מונעת, למעשה, דיאלוג זה. נוצר מצב, שגם כאשר ננקטים טיעונים רציונאליים מצד הציבור הדתי, הם נדחים מפני שהם חשודים כנובעים מתוך נימוקים הלכתיים. שהצבת העמדה הפוליטית מדינית על בסיס טיעונים הלכתיים מונעת דיאלוג אמיתי עם הציבור החילוני בשאלה הקיומית ביותר המעסיקה את העם בישראל.

2.

יש לעצור את תופעת הדה-לגיטמציה של דעות שונות בציונות הדתית. ישנם ויכוחים עמוקים בתוך מחננו - על סולם הערכים ביחס שבין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל; על מצוות כיבוש ארץ ישראל בזמן הזה, ועוד. אולם יש לחנך לכבוד הדדי בין הדעות השונות, ולהצגת התמונה הכללית לפני כל הציבור בכלל, ובני הנוער בפרט.

3.

צריך להפסיד את הדה-לגיטימציה כלפי הממשלה, שנבחרה באופן דמוקראטי. מאה ועשרים חברי כנסת קבעו, שלממשלה יש סמכות לפעול אם יש לה רוב כלשהו בכנסת. רוב יהודי קבע שכל רוב בכנסת הוא כשר ובעל מסכות. ההכרה בסמכותה של הכנסת והממשלה עמדה ביסודה של כל השותפות הדתית-ציונית במדינה, ומתוכה נבעה ההשתתפות הפעילה בהנהגת המדינה ובמוסדותיה. ערעור הסמכות הזו עלול להוביל לאנרכיה מוחלטת, ולהתמוטטות מוסדות החוק והמשפט. מתוך כך, יש להפסיק את הדיבורים על מרי אזרחי, שהמרחק בינו לבין מרי אלים איננו כה גדול.

עלינו לזכור, כי בכל הדורות נהגו כבוד כלפי מנהיגי העם, גם אם הם לא נהגו על פי דרך התורה. דוד כינה את שאול "משיח ה'", גם לאחר ששאול השמיד את נוב עיר הכהנים, והפר את ציויי ה'. הרמב"ם בתחילת הלכות חנוכה מציין את חשיבותו של החג בכך ש"חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנים" - בשם "מלכות" הוא מכנה את מלכי בית חשמונאי, על אף התנהגותם הקשה של רבים ממלכים אלו.

הכהן הגדול היה מתפלל ביום הכיפורים "שיושיע ה' את ישראל ולא יסור מהם מלך" (רמב"ם, הלכות עבודת יום הכיפורים ג, יא). ניתן לחלוק על הדרך, להפגין ולמחות, אך יש להמשיך לנהוג בכבוד כלפי ממשלה נבחרת בישראל, כפי שנהגה הציונות הדתית מאז הקמתה.

4.

יש להפסיק את הדמוניזציה של הממשלה. מדובר כאן בבעיה חינוכית ממדרגה ראשונה: אותם הצובעים בשחור את הממשלה ואת התהליך שבו היא נוקטת - מה הם יאמרו לנוער אם ממשלה זו תיבחר לעוד ארבע שנים? אם הסכמי אוסלו מוליכים לאבדון - מה יהיה המסר אם התהליך אכן יקרום עוד וגידים? קו חינוכי זה עלול לגרום למשבר רוחני עמוק ביותר.

נוסף לזאת, יש בכך בעייה באמונה. לאורך כל השנים האמנו ביד ה' המכוונת את המאורעות, כפי שראינו עין בעין בשיבת ציון בדורנו. אנו, שבחסדי ה' זכינו לראות בתקומת המדינה, בניינה וביסוסה; ביכולת עמידתה במלחמות מול כל עמי ערב; בהתפתחותה המדהימה בתוך כמה עשרות שנים למדינה בעלת עוצמה בטחונית, מדינית וכלכלית, אין ביכולתנו להבין את הדיבורים הנשמעים במחננו במונחים של חורבן, סוף המדינה, ח"ו, וכד'. דיבורים כאלו מעידים על חולשה באמונה.

5.

להפסיק את הגידופים וכינויי הגנאי כלפי אישי הממשלה. יש לדעת ולהדגיש, כי הם פועלים מתוך תחושה שדרכם היא הדרך המשרתת את טובת המדינה.

6.

יש לעצור את השמצת הציבור הלא-דתי התמוך בתהליך השלום, כאילו הוא ציבור ללא ערכים. לטענה שרבין ז"ל, פרס וברק, פעלו מתוך חוסר ערכים יהודיים ומוסריים, בעוד שנתניהו ורפול מייצגים ערכים אלו - אין כל בסיס. בקרב התומכים בתהליך המדיני ישנם אנשים שמסרו את כל חייהם מדינה, במערכת הבטחון, בפיתוחה ובבניינה של האומה, אינני רוצה להזדקק לאמרתו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל, על הגאולה בזכות אהבת חינם. לא מדובר כאן על אהבת חינם! זוהי אהבה לאנשים רבים, הראויים לכך בכל הלב.

ד

אנו עומדים כעת בפני המאבק המרכזי - המאבק על דמותה היהודית של המדינה. מבחינה זו קיבלנו השבוע מכה אנושה. בזמנו, עמדתי בקשרים עם המשורר אבא קובנר ז"ל. הוא צפה, כבר אז, את המהפכה העתידית של התקשורת האלקטרונית והציע לי להכין תוכנית שבועית שמטרתה העיקרית להכניס קצת יהדות לבני הקיבוצים, שתכלול מקורות מספרות חז"ל ומהספרות החדשה. זמן קצר לפני פטירתו, בעיצומה של מלחמת לבנון, הוא אמר לי משפט שאיני יכול לשכוח: "הרב, הלך לנו דור, גם אותי כבר לא רוצים לשמוע!". אנשים סירבו לשמוע על יהדות, שכן בעקבות כמה הצהרות מיליטנטיות, מלחמתיות, מצד אנשים דתיים, התורה מצטיירת בעיניהם כמשהו מיליטנטי, ועל כן מסרבים הם לשמוע לע יהדות.

כמה נצטרך לעמול עכשיו, כדי להראות את דרכי הנועם של התורה?

למרות כל הבעיות, אני מאמין בכוחו של הציבור הציוני-דתי, ציבור איכותי ואידיאליסטי. הוא יכול למצוא את הדרך להמריא ולתפוס את מקומו הנכון במדינת ישראל, לתפארת עם ישראל על פי התורה.

 


* דברים שנאמרו בכנס חשבון הנפש של הציונות הדתית, ט"ו במרחשון התשנ"ו.