03: דמותו של יצחק

  • הרב חנן פורת

דמותו של יצחק* / חנן פורת

דמותו של יצחק נראית לנו, במבט ראשון, מקופחת משהו. אברהם אביו מייסד האמונה ויעקב בנו הוא האב לשנים עשר השבטים, ואילו חייו שלו נראים חיוורים ופחות סוערים, כעין חוליית ביניים בלבד. ננסה לעמוד, איפוא, על דמותו ולבדוק האם אכן כן הוא.

בערוב ימיו מבקש יצחק לברך את ממשיך דרכו, אלא שהוא עומד בעניין זה בפני טעות טרגית הרת-גורל - לברך את עֵשׂו ולא את יעקב. ותמוה הדבר - כיצד טועה יצחק בהערכת בניו, כיצד לא מבחין בין רשע לצדיק, ומוכן למסור ברכותיו לעֵשׂו ולא ליעקב. אף על רבקה, היודעת דווקא לבחור בבן המתאים, ניתן להקשות - כיצד זה, חרף רצונו של יצחק לברך את עֵשׂו, היא מרמה אותו, איזה טעם יש לברכה הנאמרת בטעות, וכי ברכה שכזו תחול?

נחמה ליבוביץ מקדישה פרק מיוחד לעיון בסוגיה זו, ומביאה מספר פרשנים הדנים בעניין. בהמשך דבריה היא מביאה שיטה נוספת הרמוזה במלבי"ם ומרחיבה אותה: בהשוואת שתי הברכות שניתנו ליעקב, זו שיועדה לעֵשׂו וזו שיועדה לו עצמו, אנו רואים שלעֵשׂו מיועד שלטון וכח (- "יעבדוך עמים וישתחוֻ לך לאֻמים" - כז, כח-כט) ואילו עבור יעקב שמורה ברכת הזרע ו"ברכת אברהם" ("וא-ל שדי יברך אתך ויפרך וירבך... ויתן לך את ברכת אברהם... ולזרעך" - כח, ג-ד). כלומר, אין טעות במחשבת יצחק - שתי ברכות שונות מייעד הוא לבניו, כל אחת בתחום אחר ומיועדת לראוי לה.

אלא שקשה לקבל פירוש זה, שהרי אם רצה יצחק לברך גם את יעקב מן הראוי היה שיקרא ויזמן את שניהם לקבל ברכה, ולא רק את עֵשׂו. זאת ועוד - האם לא ראויים שלטון העמים וברכת הארץ לבן המיועד באמת - יעקב, וכיצד סבר לברך את עֵשׂו בברכה זו? אין ספק, שהמתבונן בפשט המקראות רואה שיצחק אכן טועה ולכן אף חרד חרדה גדולה בגלותו את התרמית, עד שכדברי רש"י ראה גיהנום פתוחה לרגליו.

דומה, שהמפתח להבנת העניין נמצא בהבנת דמותו של יצחק. חז"ל לימדונו שלכל אחד מהאבות היתה דרך מיוחדת בעבודת ה'. על אברהם נאמר שקרא למקום המקדש הר ("בהר ה' יֵרָאה"), יצחק קראו שדה ("ויצא יצחק לשוח בשדה") ויעקב קראו בית ("אין זה כי בית א-להים"). אברהם מצוי כל חייו בעלייה - בטיפוס על ההר - בפריצת דרך, במעבר מארץ הסהר הפורה לארץ ישראל, בחידוש האמונה. אך עלייה לבדה אינה מספיקה - יש להתמיד ולהישאר בהר, להאחז בו ולדבוק בו בהתמדה - "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו". בדבר זה מתאפיינת דמותו של יצחק. הוא הנאחז במקום - הזורע מאה שערים, המצוּוה שלא לעזוב את הארץ, שלא כאבותיו - אברהם שלא נולד בארץ ויעקב שלא נפטר בה. "'שכן בארץ' - עשה שכונה בא"י - הווי נוטע והווי זורע הווי נציב" (בראשית רבה סד, ג).

בעת עומדו, איפוא, בפני השאלה מיהו הבן הראוי להמשיך דרכו, אין הוא מתקשה להחליט - לא יעקב התם, היושב בבית אלא עֵשׂו - איש השדה - "איש יודע ציד איש שדה", וכנזכר גם בברכות - "ראה ריח בני כריח השדה". אפשר ועֵשׂו מחוספס, שלא כיעקב, אך הוא יציב, הוא יוכל להמשיך בדרכו שלו. אלא שיצחק אינו רואה את חסרונו של עֵשׂו. שהרי לו עצמו, ליצחק, אין השדה רק מקור פרנסה, מקור אחיזה לאומית, אלא גם מקור השראה רוחנית. "ויצא יצחק לשוח בשדה" תרגומו: לצלאה - להתפלל. דבר זה חשה, כנראה, גם רבקה הבאה לקראתו, והוא הגורם לה ליפול מהגמל - חשה היא בקדושה השׂוררת בהיותו בשדה, בתפילתו. עֵשׂו, לעומת זאת, איש שדה הוא ואיש חומר - "ויבא עֵשׂו מן השדה והוא עייף" - לא רק עייפות פיזית אלא גם - "עייף ויגע ולא ירא א-להים". אין יצחק רואה שבסופו של דבר יעקב הוא זה שיזכה בשדה, וכנאמר עליו בשובו מחרן: "ויקן את חלקת השדה".

רבקה יודעת מיהו הבן הראוי לברכה, ולא רק משום אהבתה ליעקב, אלא אף בשל הנאמר לה סמוך ללידת בניה - "ולאם מלאם יאמץ ורב יעבֹד צעיר". היא מבינה שבמכוּון נאמרים הדברים דווקא לה, כדי שבבוא העת תפעל לפי הנחיה זו, ותסכל את טעותו של יצחק.

אלא שהדברים עדיין קשים - כיצד פעולת רמייה זו אכן השפיעה אם יצחק אכן רצה לברך את עֵשׂו דווקא, כיצד זה אכן הועיל, וכי אין לכוונת המברך חלק בברכה? מסתבר, שיצחק בעת ברכו את יעקב חש בתוכו שאכן ברכתו מתקבלת, ששפעת רוח הקודש שורה על המתברך. לכן חרד הוא עד למאוד כשמתגלה טעותו - הוא מבין שטעה בבחירתו את עֵשׂו, שהרי הרגיש שיעקב אכן מתברך, ולפיכך ממשיך ואומר - "גם ברוך יהיה".

 


* שיחה שנאמרה ב"ישיבת יום השישי" בישיבה, ע"ש פרשת תולדות תשנ"ג. סיכם: דני אורנבוך.