לך לך | לדרכם של חכמים בעיצוב דמותו של אברהם במדרש

החיבורים הקלאסיים של מדרשם של אמוראי ארץ ישראל המצויים בידינו הם בראשית רבה, פסיקתא דרב כהנא וויקרא רבה. חיבורים אלה אוגדים בתוכם את דרשותיהם של אמוראי ארץ ישראל, רובם תלמידיו ותלמיד-תלמידיו של רבי יוחנן, מן המאה השלישית עד המאה החמישית. המדרשים בראשית רבה וויקרא רבה ערוכים לפי סדר המקראות בחומש, ואילו פסיקתא דרב כהנא לפי הפטרות לשבתות מיוחדות וחגים במהלך השנה.[1]

  כל ילד שקיבל חינוך יהודי בסיסי יודע שאברהם שיבר את הפסלים בחנותו של אביו, שהוא ניצל בנס מכבשן האש אליו הושלך בציווי של נמרוד ושהוא מצא את דרכו אל האמונה בא-ל בורא עולם בכוחות עצמו. דברים אלה מוטבעים בתודעה עד כדי כך שפעמים רבות הילד מופתע כאשר הוא לומד שסיפורים אלה אינם כתובים בתורה במפורש. האחראי העיקרי לכך הוא רש"י, ששיקע בפירושו לתורה את מדרשיהם של חכמינו על אברהם אבינו כראש למאמינים. מדרש בראשית רבה ומדרש תנחומא היו מקורותיו העיקריים של רש"י. במהלך שיעור זה נעקוב אחר האופן בו עשו חכמים שימוש במזמור אחד מתוך ספר תהילים לצורך עיצוב דמותו של אברהם בדרשותיהם בתוך מדרש בראשית רבה. על ידי כך נפתח צוהר להתוודע מעט אל דרך עבודתם של חכמי המדרש.

בחמישה מקומות במדרש בראשית רבה מופיעות דרשות של פסוקים מתוך מזמור מ"ה בתהילים בעניין דמותו של אברהם אבינו. נעיין במזמור:

לַמְנַצֵּחַ עַל שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹת:  רָחַשׁ לִבִּי דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט סוֹפֵר מָהִיר: יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱ-לֹהִים לְעוֹלָם: חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ: וַהֲדָרְךָ צְלַח רְכַב עַל דְּבַר אֱמֶת וְעַנְוָה צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶךָ:  חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ:  כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ: אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ: מֹר וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל בִּגְדֹתֶיךָ מִן הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחוּךָ:  בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִיר: שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ: וּבַת צֹר בְּמִנְחָה פָּנַיִךְ יְחַלּוּ עֲשִׁירֵי עָם: כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ: לִרְקָמוֹת תּוּבַל לַמֶּלֶךְ בְּתוּלוֹת אַחֲרֶיהָ רֵעוֹתֶיהָ מוּבָאוֹת לָךְ: תּוּבַלְנָה בִּשְׂמָחֹת וָגִיל תְּבֹאֶינָה בְּהֵיכַל מֶלֶךְ: תַּחַת אֲבֹתֶיךָ יִהְיוּ בָנֶיךָ תְּשִׁיתֵמוֹ לְשָׂרִים בְּכָל הָאָרֶץ: אַזְכִּירָה שִׁמְךָ בְּכָל דֹּר וָדֹר עַל כֵּן עַמִּים יְהוֹדֻךָ לְעֹלָם וָעֶד:

במחציתו הראשונה של המזמור מתוארת דמותו של המלך היפה, הטוב, גיבור החיל והעשיר הזוכה לברכת אלוקים. במחציתו השנייה מתוארת חתונתו של המלך מנקודת ראותה של הכלה ההולכת אל עבר חייה החדשים עם המלך כדי להקים יחד שושלת מלוכה, תוך עזיבה מוחלטת של חייה הקודמים.[2] הפסוקים המסומנים הם הנדרשים במדרש בראשית רבה לעניינו של אברהם. נעיין בדרשות:

"ויאמר ה' אל אברהם לך לך" וגו'.

ר' יצחק פתח: "שמעי בת וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך" (תהלים מה יא).

אמר ר' יצחק: לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת.

אמר: תאמר שבירה היתה בלא מנהיג?

הציץ בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה.

כך, לפי שהיה אברהם אבינו אומר: תאמר שהעולם בלי מנהיג?

הציץ הקדוש ברוך הוא אמר לו אני הוא המנהיג אדון כל העולם.

"ויתאו המלך יפיך" (שם שם,יב), ליפותך בעולם.

"כי הוא אדניך והשתחוי לו" (שם), "ויאמר ה' אל אברהם לך לך" וגו'.

                                   (ב"ר לט, א תיאודור-אלבק עמ' 365).

דרשתו של רבי יצחק פותחת את מחזור הדרשות לפרשת לך לך, אולם המילה "פתח" בראשיתה לא מתייחסת לכך אלא לצורת הדרשה שהוא דורש – הפתיחתא.[3] הפתיחתא הינה צורת דרשה מעגלית, הפותחת וסוגרת בפסוק הנדרש. פסוק זה נדרש באמצעות קישור בינה לבין פסוק מן הכתובים, בדרך כלל סתום, וביאור הפסוק מהכתובים על פי עניינים מן הפסוק הנדרש. הפתיחתא מאירה את הפסוק הנדרש באור חדש, תוך ביאור עניינו של הפסוק הסתום מן הכתובים. בדרשה שלפנינו רבי יצחק דורש את הפסוק הראשון של הפרשה "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית יב, א) באמצעות הפסוקים "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ וְשִׁכְחִי עַמֵּךְ וּבֵית אָבִיךְ: וְיִתְאָו הַמֶּלֶךְ יָפְיֵךְ כִּי הוּא אֲדֹנַיִךְ וְהִשְׁתַּחֲוִי לוֹ" (תהילים מה, יא-יב).[4]

הפסוק הראשון במזמור קרוב בעניינו ובלשונו לציווי ה' לאברהם בביטוי "בית אביך", בתוכן הציווי להתנתק מקשרי העבר ובצורת הציווי המופיעה בשניהם. המשל המובא מדגיש את חיפושיו העצמאיים של אברהם אחרי אלוקיו, המתבונן על המציאות מסביבו מתוך עמדה של עובר אורח הבא מבחוץ: אברהם משול "לאחד שהיה עובר ממקום למקום". כלומר, אין הוא מתערב לטובת הבירה הדולקת אלא שואל שאלות תאורטיות. הניסוח "וראה בירה אחת דולקת" מעלה שאלה מה עוד ראה אברהם במקומות אחרים. על פי דברים אלה, דמותו של אברהם במשל דומה לפילוסוף מנותק העסוק בהבנה נכונה של המציאות.

הצגתו של העולם כ"בירה דולקת" במשל מתייחסת לבחינתו של אברהם את ההיסטוריה הכושלת של האנושות עד לזמנו, הנופלת שוב ושוב למלכודת של תאוות ואידיאולוגיות מעוותות ומביאה צער על עצמה ועל העולם.[5] מפרשי המדרש רואים במצב זה כגורם לפקפוקו של אברהם במציאותו של ה'.[6] ברם, נראה לומר כי עצם המפגש עם המבנה הבוער מביא את אברהם לחפש פתרון אחדותי לחידת המציאות. תמיהתו של אברהם "תאמר שבירה היתה ללא מנהיג" חושפת את התפתחותו הרוחנית, שבעקבותיה הוא זוכה להתגלות. אם כן, מדרש זה מצביע על הזירה האנושית כמקום צמיחתה של אמונתו של אברהם – מן הספק אל עבר הוודאות.[7] פרשנות זו מקבלת תוקף ממוטיב ה"אחד" החוזר לאורך המשל וסדר הופעתו: מ"אחד שהיה עובר" ורואה "בירה אחת" – אל עבר ההכרה והמפגש עם א-ל אחד.

משל הבירה הדולקת ממחיש היטב את הציווי "שִׁמְעִי בַת וּרְאִי וְהַטִּי אָזְנֵךְ" משתי בחינות – כדרישה לפעילות מכוונת מצד אברהם על מנת לשכוח את עולם מושגיו הקודם, וכמדיום. החושים והחקירה השכלית המבוססת עליהם הינם כלים בידו של אברהם להגיע לאמונה.[8] הדגשה זו מוסיפה וממחישה את התהליך שכרוך בעזיבת העולם המוכר מאחוריו, שאינו מפורש בציווי האלוקי לאברהם בספר בראשית. מה יקרה בין העזיבה להתגלות? מהי הדרך אותה עובר אברהם? הדרשה משלימה את החלל, תוך הדגשה של המצב הקיומי של הספק והכוחות השכליים המשמשים את אברהם בשלב זה, המביאים אותו אל סיפה של ההתגלות.[9]

כאמור, הפסוק הראשון מתהילים נדרש לעניין דרכו של אברהם אל האמונה בקיומו של כוח עליון אחד, והתוודעותו אליו.[10] הדרשה על הפסוק השני מתהילים מוסיפה את אהבתו העצומה של ה' כלפי אברהם ודרישתו ממנו למחויבות והתבטלות. אם כן, הפתיחתא מצביעה על התקדמות בקשר בין אברהם לה', לפני ההתגלות ובעקבותיו.[11] שני מצבים אלה מקבילים להבדל באפיונה של האישה שפונים אליה בכל אחד מן הפסוקים: בראשון, כבת "שמעי בת וראי"; ובשני, ככלה הנכנסת לחופתה. גם כאן, הדרשה של הפסוק מתהילים מוסיפה מימד של קירבה ואהבה מצד ה' כלפי אברהם שאינו מפורש בבראשית.[12]

יש להבחין ברובד נוסף של משמעות הטמון בשימוש שעושים חכמים בהליכתה של הבת-הכלה במזמור כבבואה לדמותו של אברהם. כמו הכלה, גם הוא עומד על הסף של זהות מחודשת ותקופה חדשה. ההקשר של החתונה ברובד הפשט של המזמור מאיר את הפסוק "לך לך..." בבראשית, תוך הדגשה של התמורה העצומה העוברת על אברהם. הלשון "שכחי עמך" בפסוק הראשון בתהילים מחדדת אף היא את עניין הזהות החדשה, לעומת לשון התורה המתייחסת בעיקר לתחום המרחב הגיאוגרפי. אברהם, בנה של התרבות הסובבת, בוחר להתנתק ממנה; הוא משנה את מעמדו האישי ומתחיל חיים חדשים כאהובו של מקום, ממש ככלה הנכנסת לחופה.  

אמנם סיפור אברהם ובעל הבירה מפורסם, אך לרוב אינו נלמד בתוך הקשרו המקורי המלא. העיון בפתיחתא של רבי יצחק כמכלול מאפשר מבט מקיף על מסכת הרעיונות הכלולות בו ודרכי צמיחתן מתוך מלאכת החריזה של המקראות אלו באלו. כך מתבהר ערכו של לימוד מדרש מן המקור, באמצעות האזנה עמוקה לקולות העולים מתוכו, לצורך הבנה טובה יותר של דבריהם של חכמים.[13]

ר' עזריה מש' ר' אחא פתח:

"אהבת צדק ותשנא רשע" וגו' (תהלים מה ח).

רבי עזריה משום רבי אחא פתר קרייה (=דרש את הכתוב) באבינו אברהם,

בשעה שעמד אבינו אברהם לבקש רחמים על סדומים...

אמר לו הקדוש ברוך הוא:

אברהם, "אהבת צדק ותשנא רשע על כן משחך אלהים אלהים שמן ששון מחביריך" (שם).

מנח ועד אצלך עשרה דורות ומכולם לא דברתי אלא עמך,

"ויאמר ה' אל אברם" (בראשית יב א).           

                               (ב"ר לט, ו תיאודור-אלבק עמ' 369-368).

הדרשה השנייה בבראשית רבה הינה אף היא פתיחתא, הפותחת וסוגרת בפסוק "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ", הנדרשת באמצעות הפסוק "אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ" (תהילים מה, ח). ה"פתירה" היא צורה מדרשית נוספת המופיעה במדרש הארצישראלי.[14] כאן בחירתו של ה' באברהם מוסברת בחוש הצדק המפותח של אברהם אבינו, שבאה לידי ביטוי אחר כך בסדום. הדרשה נמסרת מפי האמורא הארצישראלי רבי עזריה, תלמידו של רבי מנא, בשם התנא בן הדור הרביעי רבי אחא.   

"ומלכי צדק מלך שלם" וגו' (בראשית יד יח).

"ובת צור במנחה פניך יחלו עשירי עם" (תהלים מה יג).

 "ובת צור", זה אברהם שהיצר למלכים ושהיצרו לו מלכים.

"במנחה פניך יחלו",

"ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין" וגו'.

                       (ב"ר מג, יד תיאודור-אלבק עמ' 420).

פתיחתא אנונימית זו קושרת בין דמותה של בת צור במזמור מה המביאה מנחה למלך למלכיצדק מלך שלם, המקבל את פניו של אברהם בלחם ויין בשובו מן המלחמה בארבעת המלכים. השם "צור" נדרשת לעניין המלחמה ביניהם.

"ולה שפחה מצרית ושמה הגר" (בראשית טז, א).

אמר רבי שמעון בן יוחי: הגר בת פרעה היתה.

כיון שראה פרעה מעשים שנעשו לשרה בביתו, נטל בתו ונתן לה.

אמר: מוטב תהא בתי שפחה בבית זה, ולא מטרונה בבית אחר,

הה"ד "ולה שפחת מצרית ושמה הגר".

אמר: הא אגריך (=הנה שכרך).

אף אבימלך, כיון שראה ניסים שנעשו לשרה בביתו נטל בתו ונתן לה,

הה"ד "בנות מלכים בקרותיך" (תהלים מה י), בנותן של מלכים.

"נצבה שגל לימינך בכתם אופיר" (שם), זו שרי.

                  (ב"ר מה, א תיאודור-אלבק עמ' 448-447).

הדרשה הרביעית היא דרשה תנאית משמו של רבי שמעון בר יוחאי. שלוש הדרשות האמצעיות (הדרשות ב, ג וְ-ד) מתמקדות ביחס בין אברהם לסובביו – השתדלותו של אברהם בשביל סדום ותגובתם של שכבות האליטה המקומיות אשר נחשפו אל דמותו. בדרשה השלישית, מלכיצדק מלך שלם מתרשם מניצחונו הפלאי של אברהם על ארבעת המלכים, ואילו בדרשה הרביעית פרעה ואבימלך מתרשמים מן ההתערבות האלוקית להצלתה של שרה. תגובות אלה מציירות את דמותו של אברהם כדמות משיחית הזוכה להכרה בינלאומית בשל שיעור קומתו המוסרית, צדקותו והליווי האלוקי לו זוכה משני אגפים שונים – הגברי והנשי. 

"יפיפית מבני אדם" (תהלים מה ג).

נתיפיתה בעיליונים, שנ' "הן אראלם צעקו חוצה" וגו' (ישעיה לג ז).

נתיפיתה בתחתונים, שנ' נשיא "אלהים אתה בתוכנו" (בראשית כג ו).

"על כן ברכך אלהים" (שם), "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (בראשית כד, א).           (ב"ר נט, ד תיאודור-אלבק עמ' 633).

הדרשה החמישית במדרש בראשית רבה מתייחסת לרישא של המזמור הפותחת בשבחו של המלך: "יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל כֵּן בֵּרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָם" (ג). הלשון "יפיפית מבני אדם" נדרשת בהוראה של "על ידי", ותכונת היופי מתייחסת להכרה ולאישור להם זוכה אברהם – לא רק מן הסביבה האנושית אלא גם מצבא מרום. בניגוד לדרשה השלישית והרביעית, לא רק מלכים וכהנים אלא שליטים מקומיים כגון עפרון החיתי מכירים בשיעור קומתו הרוחני של אברהם. הדרשה מדלגת על חלקו האמצעי של הפסוק - "הוצק חן בשפתותיך" – וקושרת בין האהדה כלפי אברהם, לזכייתו בברכת ה'. הפסוק הנדרש מבראשית "ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" מתייחס לשלב מאוחר בחייו של אברהם, כאשר הוא שולח את אליעזר לחפש אישה ליצחק, והדרשה כולה מהווה סיכום לדמותו.

 

לאורך בראשית רבה נדרשים ששה פסוקים מתוך מזמור מ"ה בתהילים בחמש דרשות שונות, מתוכם ארבע פתיחתאות. להלן סיכום הפסוקים והרעיונות הנלמדים מתוכן:

הדרשות שנדונו כאן מתייחסות לאירועים רבים מתוך פועלו של אברהם, מראשיתו בחיפוש ובהליכה לארץ כנען, דרך הירידה למצרים, ההתמודדות עם אבימלך, מלחמת הארבעה והחמישה והשלכותיה, סדום, ועד לזקנותו.

מתוך עיוננו עולה כי שלוש מן הדרשות (א, ב וְ-ד) הן תנאיות, משמם של רבי שמעון בר יוחאי, רבי יצחק ורבי אחא. בעקבות כך, נראה לומר כי התנאים כבר עמדו על ההתאמה בין מזמור מ"ה לדמותו של אברהם וקשרו ביניהם, ואמוראי ארץ ישראל המשיכו במגמה זו ודרשו עוד דרשות. ייתכן שקישור זה הוא ביטוי של מסורת קדומה עוד יותר.

במהלך שיעור זה עקבנו אחר אופן שימושם של חכמים במזמור מ"ה בדרשותיהם על אברהם, וראינו כיצד קריאתם מעשירה את תפיסתנו לגבי דמותו.

 

לסיום, נשוב אל המשמעות החינוכית מרחיקת הלכת של אברהם והבירה הדולקת. המסר העיקרי העולה מתוך המשל הוא שהאדם צריך לחפש ולעמול בדרכו אל האמונה. בנוסף, הוא מעניק לגיטימיות להיותו במצב של ספק תוך כדי תהליך הבירור והחיפוש, בצד התקווה שיום אחד גם הוא יזכה בבהירות מוחלטת. מעבר לכך, היהודי יכול להוקיר את דבקותו באמונה בה' גם בתוך עולם שאין בו התגלות. אמנם מנגד, המשל מעלה שאלות רבות: האם אברהם הוא דמות לחיקוי? האם יכול אדם מישראל לשחזר אף הוא את דרכו של אבי האומה בראשיתה? אברהם מאופיין בחירות מחשבתית מוחלטת – ואולי היא זו שאפשרה לו להגיע לוודאות. האם גם היהודי, בן-בן-בנו של אברהם אבינו, יכול להרשות דבר זה לעצמו?

על פי הפרשנות המוצעת כאן, ניתן לראות במדרש הכוונה לאדם בבניין אמונתו, מתוך התבוננות בהיסטוריה האנושית. בכך, המודל האמוני של המדרש קרוב ביותר לדרכו של רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי.[16] 

ראינו כי תהליך בירור אמונתו של אברהם היווה חלק מן המסע אל ארץ ישראל. בימינו, נדמה כי  באופן פרדוקסלי, הדברים מתנהלים בסדר הפוך – קודם חזרנו לארץ ישראל ורק אחר כך מבררים אנו את האמונה. ובכיוון הפוך, לעיתים הבירור כרוך ביציאה מן הארץ אל מחוזות המזרח. אולי דבר זה רמוז כבר בקריאתו של הנביא ישעיה: "הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ: כִּי נִחַם ה' צִיּוֹן נִחַם כָּל חָרְבֹתֶיהָ וַיָּשֶׂם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן וְעַרְבָתָהּ כְּגַן ה' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יִמָּצֵא בָהּ תּוֹדָה וְקוֹל זִמְרָה" (ישעיהו נא, ב-ג). אחרי נחמת הארץ, מגיע הזמן ללמוד את מורשתם של אברהם ושרה מחדש.

עינינו רואות כי עמנו מחפש את דרכו, ומובטחים אנו כי שוב ישובו ישראל אל מעוזם ואל אמונתם.

 

 

---