23 במאי 1960 | 'אייכמן בידנו' | משפטו והוצאתו להורג של אדולף אייכמן

 

ב-23 במאי הודיע דוד בן-גוריון, ראש ממשלת ישראל, בכנסת:

 

עלי להודיע בכנסת, כי לפני זמן מה נתגלה על ידי שירותי הביטחון הישראליים אחד מגדולי פושעי הנאצים, אדולף אייכמן, האחראי – יחד עם ראשי הנאצים – למה שהם קראו 'הפתרון הסופי של בעיית היהודים', כלומר השמדת שישה מיליונים מיהדות אירופה. אדולף אייכמן כבר נמצא במעצר בארץ, ויעמוד בקרוב למשפט בישראל בהתאם לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם תש"י-1950.

 

מספר ימים קודם לכן חטפו סוכני המוסד הישראלים את אדולף אייכמן שהסתתר בארגנטינה תחת הכינוי ריקרדו קלמנט. במשימה נועזת, סוכני המוסד הישראלים הצליחו להבריח את אייכמן מארגנטינה ולהביא אותו לישראל כדי לעמוד לדין.

התגובה בארץ ובעולם הייתה מסעירה. ארגנטינה התלוננה שישראל ביצעה פשע בארצם ודרשה פיצויים.

 

המשפט החל ב-11 לאפריל 1961 והסתיים ב-15 לדצמבר 1961. גדעון האוזנר, היועץ המשפטי לממשלה אשר עמד בראש התביעה, החל את נאומו המפורסם במילים אלו:

 

במקום בו אני עומד לפניכם, שופטי ישראל, ללמד קטגוריה על אדולף אייכמן - אינני עומד יחידי. עימדי ניצבים כאן, בשעה זו, שישה מיליון קטגורים. אך אין הם יכולים לקום על רגליהם, לשלוח אצבע מרשיעה כלפי תא הזכוכית ולזעוק כלפי היושב שם - אני מאשים. מפני שאפרם נערם בין גבעות אושוויץ ושדות טרבלינקה, נשטף בנהרות פולין וקבריהם פזורים על פני אירופה לאורכה ולרוחבה. דמם זועק, אך קולם לא יישמע. אהיה על כן אני להם לפה ואגיד בשמם את דבר האישום הנורא.[1]

 

פרטים שנחשפו בשנים האחרונות מראים כי אייכמן התעקש בעדותו שלא הייתה לו ברירה אלא למלא אחר הוראות, מכיוון שהוא נאלץ למלא את שבועת הנאמנות להיטלר:

 

אולם בזה יש למתוח קו בין המנהיגים האחראיים לבין האנשים אשר כמוני נאלצו לשמש רק כלי שרת בידי המנהיגות. לא הייתי מנהיג אחראי, ולכן איני מרגיש את עצמי אשם.[2]

 

הגנה זו שימשה באופן דומה גם על ידי חלק מהנאשמים במשפטי נירנברג 1945–1946. ב-15 בדצמבר 1961, אייכמן נידון למוות בתליה. ב-1 ביוני 1962, לאחר שנדחה ערעורו הסופי, אייכמן נתלה, גופתו נשרפה ואפרה פוזר בים מחוץ למים הטריטוריאליים של מדינת ישראל.

 

ברחבי העולם עקבו אחרי המשפט מקרוב והוא העלה מודעות לזוועות הגרמנים בשואה. בישראל זו הייתה הפעם הראשונה שהאנשים נחשפו לסיפורים האישיים של הניצולים הרבים החיים במדינה.

 

במקביל הועלו שאלות ודילמות מסוימות ביחס למשפט וגזר דינו. הפילוסוף היהודי ישעיהו ברלין הטיל ספק בעצם תכלית ניהול המשפט. פניות מכל העולם נשלחו לנשיא המדינה יצחק בן-צבי, וביקשו ממנו להעביר את העונש למאסר עולם.

עצומה, שנחתמה על ידי אנשים מפורסמים כמו מרטין בובר, הוגו ברגמן והמשוררת לאה גולדברג, טענה כי הוצאתו להורג של אייכמן תזלזל בעוצמת השואה. במכתב המצורף אמרו כי אם פושע נאצי זה יכול לגרום ליהודים להעסיק תליין, זה יהיה ניצחון עבור הנאצים. הם הזהירו כי שונאי ישראל ברחבי העולם יטענו כי מותו של אייכמן כיפר על פשעי הנאצים כנגד היהודים.[3]

 

פרוטוקולים שפורסמו בשנים האחרונות מישיבות הממשלה של בן גוריון מוכיחים כי השרים יוסף בורג, אבא אבן ולוי אשכול היססו במהלך ההחלטה הסופית שלא להעניק לאייכמן חנינה.

אשתו של אייכמן גם כן שלחה טלגרמה ובו התחננה להשאיר את בעלה בחיים. תגובת הנשיא לכל בקשות אלה הייתה שלילית. בפתק אשר נכתב בכתב יד שצרף לטלגרמה ציטט את דברי הנביא שמואל לפני הריגת מלך עמלק: "כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ" (שמואל א טו, לג).

במאמרים שפרסמו רבנים באותה העת נראה כי הועלו שאלות וחששות אחרים: כמה כסף ומאמץ צריך להשקיע בציד פושעים נאצים? האם על המדינה להתנקש בנאצים או להביא אותם לדין? האם ההלכה היהודית ממליצה על עונש מוות?

במצבים רגילים, על בתי הדין מוטלת האחריות לענישת מפרי חוק ופושעים. עם זאת, התורה מכירה שבנסיבות מסוימות מותר לאדם לנקום במותו של קרוב משפחתו. אם גואל הדם מגלה שרוצח קרוב משפחתו נמלט מעיר מקלט, קובע רבי יוסי הגלילי כי נקמת דמו של קרוב משפחה נחשבת מצווה.[4]

 

הרמב"ם קובע שעל גואל הדם להיות מעורב בגזר הדין:

 

מצוה ביד גואל הדם שנאמר "גואל הדם הוא ימית את הרוצח" (במדבר ל"ה, יט), וכל הראוי לירושה הוא גואל הדם, לא רצה גואל הדם או שלא היה יכול להמיתו או שאין לו גואל דם בית דין ממיתין את הרוצח בסייף.  (הלכות רוצח פ"א, ה"ב).

 

יתרה מזאת, הרמב"ן רואה במעשיו של גואל הדם מצווה בפני עצמה וסופר אותה כאחת מתרי"ג מצוות.[5] לדבריו, קרוב המשפחה של הנרצח אחראי לרדוף אחרי הרוצח ולהעמדתו לדין. הוא מוסיף כי אם אין קרוב משפחה, אזי על בית הדין למנות נציג שינקם את דמו של הנרצח.

 

במאה ה-17, הרב מנחם מנדל קרוכמל (1600-1661), רבה של העיר ניקלשבורג, נשאל על מקרה בו אדם נרצח וזהותו של הרוצח נודעה.[6] האם ניתן לכפות את קרוב המשפחה לרדוף אחרי הרוצח? האם, על פי ההלכה היהודית, מצופה ממנו לשלם עבור ההוצאות הכרוכות בהעמדת האיש לדין?

 

בתגובתו טוען הרב קרוכמל כי מצווה זו דומה לכל המצוות האחרות, בהן מחויבים לשלם את ההוצאות הצפויות הרגילות הנדרשות לביצוע המצווה. הוא מוסיף כי ההלכה זהה אם הרוצח איננו יהודי.

 

בסוף התשובה הוא טוען שאי אפשר לצפות שקרוב המשפחה ישלם סכומי כסף גדולים, למשל, כופרי נפש מופרזים; במקום זאת, הקהילה צפויה לשלם עבור הוצאות אלה. הוא מעיד שהוא החיל הלכות אלו בקהילה שלו:

 

וכן נהגנו פעמים הרבה ועשינו עם פרנסי הדור שהיו מעמידים גואלים לרדוף אחר הרוצחים ואפילו לפעמים כשהיינו יודעים שלא נוכל להוציא מכח אל הפועל להנקם מן הרוצח אפילו הכי היינו מעמידים גואלים לרדוף אותם בדין כדי שיהא מפורסם שאין דמן של בני ברית הפקר הוא.    (שו"ת צמח צדק [הקדמון], קיא).

 

הרב שמעון פדרבוש (1892-1969), רבה הראשי של פינלנד, כתב מאמר בנוגע למשפט אייכמן.[7] לאחר שהזכיר את תשובתו של הרב קרוכמל, הוא מצטט את הרב מנחם מרונסברג (גרמניה, ראשית המאה ה-15), שטוען שאפשר להפר את השבת כדי לרדוף אחרי רוצחים.[8] זאת, מתוך הבנה כי ענישת רוצחים מהווה הרתעה חיונית למניעת התקפות עתידיות על הקהילה היהודית.[9]

 

באשר להערת הפתיחה של גדעון האוזנר, שאיתו עומדים שישה מיליון תובעים, הרב פדרבוש מוסיף הערה מעניינת. כאמור, התורה רואה בגואל הדם אחריות בלעדית להעמדתו של הרוצח לדין. בהתאם לכך, עליו גם כן לפעול כתובע במשפט. הוא מצטט את רבינו ניסים בן ראובן גירונדי (1315-1376), שכותב:

 

דהך ברייתא דהכא מיירי בין ברוצח במזיד בין ברוצח בשוגג שיצא חוץ לעיר מקלטו, ובא לבית דין לדונו שגואל הדם יטעון טענותיו בפני בית דין על שראוי להמיתו. ושאם אין לו גואל הדם שבית דין יעמיד אדם אחר תחת גואל הדם שיטעון בחובת הרוצח.[10]

 

לפיכך, מסכם הרב פדרבוש, נכון היה למנות את התובע הראשי של המדינה לנאום בשם המיליונים שנספו בשואה.

כאמור, אייכמן טען שהוא פעל לפי פקודות הממונים עליו ולכן אין להאשים אותו. הרב משה-צבי נריה, ראש הישיבה המייסד של ישיבת כפר הרא"ה, חבר כנסת וממייסדי בני עקיבא, טוען כי אין בסיס הלכתי לטיעון זה.[11] ביהושע (א, יח) אנו לומדים כי העונש על אי-ציות למלך הוא מוות. אולם הגמרא בסנהדרין (מט ע"א) מלמדת שאין זה נכון כאשר פקודת המלך עומדת בסתירה לדיני דאורייתא.

 

הרב נריה מצטט מקורות אחרים המצביעים על כך שאם מצווה על בן נח או להרוג אפילו אם הוא נאלץ להרוג, עליו להתנגד גם אם הוא יהרג על אי-ציות לפקודה. המקור לחוק זה מבוסס על הסברא "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" (=איפה ראית שהדם שלך יותר אדום מדם חברך). סברא זו מופיע בסנהדרין (עד ע"א) בגרסה של רש"י לגמרא. ברור שאמירה הגיונית זו חלה באופן שווה על יהודי או על גוי.

 

יש שיטענו כי אייכמן לא הרג מישהו בידיו ממש; במקום זאת, הוא רק נתן הוראות לאחרים. הרב נתן צבי פרידמן (1914-1993), רב שכונה בבני ברק, מעיר כי לטענה זו אין שום בסיס בהלכה.[12] הוא מביא את פסק הרמב"ם:

 

בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל.          (הלכות מלכים פ"ט, ה"ד).

 

הלכה זו מוכיחה כי גוי אחראי לרצח גם אם הוא מבוצע בעקיפין. יתר על כן, ההלכה היהודית אינה פוטרת את מי ששולח אחרים לבצע רצח.

 

הרב נריה דן בסוגיה זו והיא קשורה למושג "שליחות" בהלכה. בדרך כלל, ההלכה מכירה בכך ששליח יכול לבצע פעולות משפטיות בשם המשלח. הגמרא בקידושין (מב ע"ב) מגבילה זאת על ידי הצגת המושג "אין שליח לדבר עבירה". כלומר, אדם אחראי לעבירה שביצע, גם אם נשלח על ידי אחר לעשותה. המשלח אינו נענש על העבירה למרות ששלח את השליח לבצע את המעשה.

 

הגמרא מציעה מספר לימודים מפסוקים להלכה זו אך גם כן מציעה סברא: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין?" ביסודו של דבר, אין אפשרות להחזיק את האחראיות למעשה על המשלח, מכיוון שהוא לא יכול היה לצפות שהשליח יבצע את השליחות. למעשה, המשלח לא צפה שהשליח ימלא את בקשתו, מכיוון שהדבר כרוך בהפרת צו התורה. אם כן, טוען הרב נריה, היגיון זה אמור לחול בענייננו – ואף אייכמן יכול להשתמש בו להגנתו?!

התשובה לכך נמצאת בתשובתו של הרב שמעון בן צמח דוראן (ספרד, 1361-1444), המגביל את ההיגיון הזה לנסיבות בהן באמת יכול היה לטעון המשלח כי הוא לא צפה שהשליח ישמע לו.[13] אם ברור למשלח כי השליח ימלא את הוראותיו, הרי שהמשלח חייב. יתרה מזאת, הרב נריה מצטט דעות רבות שהדין "אין שליח לדבר עבירה" אינו חל אצל הגויים.[14]

כאמור, פוסקים רבים בימינו דנו ביחס התורה לעונש מוות.[15] ב-1954, הכנסת החליטה לבטל את עונש המוות בגין רצח. עונש מוות נשמר בגין פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, פשעים נגד העם היהודי, בגידה ופשעים מסוימים על פי החוק הצבאי בזמן מלחמה. לרוע המזל, שאלה זו עולה כל כמה שנים בארץ והיא עניין רגיש הן בקרב הציבור הישראלי והן בספרות ההלכתית.

 

מצד אחד, המתנגדים לעונש מוות מצטטים את הקטע המפורסם ממסכת מכות:

 

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע - נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין - לא נהרג אדם מעולם.   (משנה מכות א, י).

 

לעומת זאת, המצדדים בעונש מוות מצטטים דעות של הגמרא והפוסקים המדגישים כי לממשלה יש היתר ואף חובה לנקוט בצעדים קיצוניים על מנת לקיים חוק וסדר וכדי להבטיח כי הצדק ינצח.

 

הרמב"ם מאוד ברור בדברו על כך:

 

וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו.

וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.    (הלכות רוצח פ"ב, ה"ד).

 

במסקנותיהם סבורים הרב נריה, הרב פדרבוש ורב פרידמן כי על סמך ההלכה, יש לממשלת ישראל את הזכות ואף את החובה להעמיד לדין את רוצחי העם היהודי, ובמידת הצורך להמית אותם.

 

לסיום, נחתום במילותיו העוצמתיות של הרב פרידמן:

 

ועכשיו שהצורר נתפס ועומד למשפט, ישנם כאלה – ביחוד בין אנשי "דת האהבת" המבקשים לעורר רחמים על הרוצח הזה. נראה נא מה אומרים נביאי ישראל. ישעיה הנביא (ישעיה ה', ט"ז) מכריז את הפוסק ששובץ בתפילות הנשגבות שלנו בימים הנוראים: וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה.

 

ואמרו במדרש אמר רבי שמעון בן יוחאי, אימתי הקדוש ברוך הוא מתגדל בעולמו בשעה שעושין מדת הדין ברשעים.

 

ואית ליה קריין סגיאין [ויש לו פסוקים רבים], (יחזקאל ל"ח, כג) וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה', וכתיב (תהלים ט', יז) נוֹדַע יְקֹוָק מִשְׁפָּט עָשָׂה בְּפֹעַל כַּפָּיו נוֹקֵשׁ רָשָׁע הִגָּיוֹן סֶלָה, ויגבה ה' צבאות במשפט.

שמו של הקדוש ברוך הוא יתרומם ויתגדל עם משפטו של הצורר הגדול רוצח ומשמיד רבבות אלפי ישראל, שיבא על ענשו בירושלים עיר הצדק. וגבה ה' צבאות במשפט. (שם, עמוד 27).