07: רב שיח - חינוך הנוער וההתמודדות עם בעיותיו בימינו

  • הרב יעקב פישר

רב שיח - חינוך הנוער וההתמודדות עם בעיותיו בימינו*

המשתתפים בצוות:

ירמי סטביסקי - מנהל תיכון הימלפרב.

הרב משה הגר - ראש המכינה ביתיר.

הרב עמית קולא - ראש ישיבת עין צורים, הקיבוץ הדתי.

הרב יעקב פישר - ראש ישיבת נוה שמואל באפרת.

* * *

עמוס ספראי:

הסוגיה אותה הצבנו לעצמנו לנסות ולבררה כאן הינה - מהן השאלות והבעיות הרוחניות, התרבותיות והתורניות שמעסיקות את הנוער בזמננו, ומה נשתנה ביחס לעבר, למה שאנו גדלנו והתחנכנו עליו. ההתייחסויות אותן אנו מבקשים לשמוע היום מחברי הצוות יכולות להיות תחושות כלליות או כאלו המכוונות למתרחש במוסדות החינוכיים עליהם הם מופקדים.

ירמי סטביסקי:

באופן כללי תחושתי היא שסדנא דארעא חד הוא, וזאת מהבחינה שאין הבדלים משמעותיים בין התיכונים והישיבות התיכוניות. קיימים אמנם הבדלים מבחינת הכמויות וריכוז הבעיות, אבל הנוער דומה ואף מתערבב, אם לא בביה"ס הרי שבסניף, ואף קיים מגע נרחב בין המוסדות השונים. בנוסף, אני נפגש גם עם תלמידים מישיבות תיכוניות והרושם שלי הוא שקיים דמיון גדול במאפיינים עליהם אני עומד לדבר.

לדעתי, הנוער כיום לא פחות טוב ממה שהיה בעבר, מבחינת הטיב, הבסיס והרמה המוסרית, אלא שהעולם שלו מסובך הרבה יותר. כאשר בוחנים את המצב ניתן לומר ששני עניינים מרכזיים מעסיקים את הנוער.

הראשון, ממנו אני מוטרד למדי, הוא המוות. צפיתי בלא מעט סרטי גמר, הן של בוגרי הימלפרב והן מישיבות תיכוניות ואולפנות. הנוער כיום עסוק בנושא המוות באופן שמאד מדאיג אותי, והייתי אומר שהעיסוק הזה מקבל גיבוי בעיקר במסגרות הקדם צבאיות. עיסוק זה בא לידי ביטוי בשירה, בתודעה, בסרטי גמר ובפחד שבמפגשים הרבים שלהם בבתי קברות.

הנושא השני שמטריד את התלמידים הוא 'אֶרוֹס' ואיני מדבר דווקא על יחסים עם המין השני אלא בכלל על החיים. הם מנסים לברר כיצד לבנות את חייהם, תוך בחינת השאלות הבסיסיות ביותר שאנחנו בזמנו לא שאלנו. כך, למשל, הם שואלים מה צריכה להיות ההתנהגות הנורמטיבית שלהם על החברות שלהם, או שאלת מפתח העולה בקרב אחוזים ניכרים מאד של כל בני הנוער - האם הם צריכים להיות כלל דתיים או חילוניים. העובדה שנולדתי דתי או חובש כיפה ואני ממשיך להיות כזה, כפי שאנחנו גדלנו, אינה יותר הנחה כה פשוטה. הנוער כיום עוסק בליבון אמיתי של הבעיות וחפץ באמת בתשובות אמיתיות. אמנם, לא תמיד הם מקבלים תשובות אמיתיות ודבר זה גורר הקצנה - מחד, קיימת הקבוצה שכבר בשלב בתיכון ברור לחברים בה שהם עומדים להוריד את הכיפה בסוף כיתה יב, ומאידך ישנה הקבוצה שמתחרדת וחבריה מחליטים שהם זקוקים למסגרות תורניות יותר.

התחושה שלי היא שאין לנו דו שיח איתם מכיוון שהעולם שלהם מורכב הרבה יותר משלנו. הם יכולים לשמור שבת ובמוצ"ש ללכת לדיסקוטק. הם יכולים להתפלל בבוקר וללכת בלי לחשוב פעמיים לים מעורב. הם יכולים ללמוד גמרא ולהקשיב למוזיקה המודרנית ביותר ואף להפנים חלק מהמסרים של אותה מוזיקה, לדעתי בחלקים הפסימיים והדיכאוניים שלה.

העולם שלהם מורכב הרבה יותר ולכן ההתמודדות שלהם גדולה הרבה יותר.

הרב יעקב פישר:

השתנה הרבה מאד וזה מעיד דווקא על כך שדבר לא השתנה, ביסוד ובעיקרון. שהרי העיקרון, גם אצלנו, גם אלה שאינם ממש בני מחזורי, גם אז בקרב בני הנעורים, עם הכוחות של בני הנעורים - כוחות של צמיחה, של גילוי, של סקרנות - התאפיין במעין מרדנות. גם היום יש לא מעט מן המרדנות הזאת, אלא שבעוד שאנו מרדנו במה שהנחילו לנו הורינו, הם מורדים במה שהנחילו להם הוריהם מחנכיהם, והפעם, כמה זה מוזר - אלו אנחנו עצמנו.

לכן, למעשה, דבר לא השתנה אלא שהפער קיים ואני הולך ומגלה יותר ויותר את מה שלמדתי באופן תיאורטי ואף התווכחתי עליו עם לא מעט מחברי ואף עם רבותי - האם רלוונטי היום או לא מאמר הדור של הרב קוק, על האבות הנבהלים ונואשים, כשלפתע אתה רואה מצב של חוסר הידברות.

אדגים זאת בסיטואציה אחת מיני רבות שאני זוכר מימי הנעורים שלי, ימים של ישיבה תיכונית. בפעם הראשונה בה ראינו קצין דתי קרבי עמדנו כולנו, בני הישיבה התיכונית, הצמדנו את האף לשמשה והסתכלנו קרועי עיניים ביער של אנטנות ודרגות של סגן על הכתף, ואילו כיום - משה הגר, סמח"ט, מנהל מכינה ועומד בראש מוסד תורני.

בפעם הראשונה שמורי הרב נריה זצ"ל ראה את חברי שהיה חייל קרבי ואפילו קצין ואשר גם למד מקצוע אקדמי רציני מחקרי, הוא ליטף אותו והסתכל עליו בהשתאות. אך הבחור המוכשר הזה בא אלי בהשתוממות, אפילו בהבעת סלידה, ואמר לי - מה פישרם של רגשי נחיתות אלה, ממה יש להתרגש מזה?! הגיע השלב שבו הזקנים התלהבו ואנחנו מבינים היום מדוע, אבל אותו בחור צעיר לא הבין ממה ההתלהבות.

גדלנו ונהיינו מסוגלים לעשות ככל אחר במדינה הזאת והבנים שלנו מסתכלים עלינו כדרך שהסתכל אותו בחור על הרב נריה ואומרים - מה אתם מתפעלים, מציונות ומהגשמה, מישיבה תיכונית ומשילוב של תורה ומדע. איני רוצה להשתמש בכל המושגים אודות פוסט ציונות ופוסט מודרניזם אך כנראה שיש בזה משהו.

אצלנו בישיבה, בניגוד לדברי ירמי, אנו מוצאים רק חיים תוססים ואין התעסקות במוות. אצלנו אנו מוצאים בן, שהוריו אגב מבוגרי הישיבה, שהולך לדיסקוטק בלילה וכשחוזר מאוחר, בשלוש לפנות בוקר, הם שומעים קול של דישדוש רגליים ופתיחת ארון. הם שואלים אותו - מה קרה, והוא עונה להם שאמנם הבדלה הוא שמע אבל בשמים טרם הריח.

אחרי שנה של חזרה לשדה זה של ישיבה תיכונית אני מזדהה מאד עם הנערים האלה. אני מאד מאמין בהם ומשתדל שלא להיבהל גם כאשר אני מאד נבהל, ולפחות לא להראות את זה.

אני סבור שיש להם עוצמות רבות יותר משלנו, הם עשירים יותר, אולי בזכות אותה תקשורת ופתיחות תרבותית, החודרת לכל בית כיום לטב ולמוטב והם יודעים הרבה יותר בזכות כל אותן אינפוזיות של אינטרנט ודומיו.

כל השאר זה שאלה של כיוון - ובדיוק בשביל זה אנחנו שם.

הרב משה הגר:

אפתח בשלושה סיפורים. הראשון - לפני כחודש פנה אלי בחור בבקשה לקיים ראיון קבלה למכינה וכיוון שהייתי במקום שעמדתי לתת בו הרצאה אמרתי לו להגיע שעה לפני ההרצאה. שאלתיו כיצד קוראים לו והוא אמר לי אבנר יונה. שאלתי אותו האם היה לו קרוב שנהרג במלחמת יום כיפור והוא ענה לי שכן וכל גופי הזדעזע. אני למדתי בגילו פה בישיבה כיוון שאבא שלי רצה שאלך ל'הסדר', למרות שאני לא הייתי חובב לימודים אלא חובב מדבר יהודה. הרב עמיטל ביקש מאבנר יונה לשמור עלי, וכך היו הרב מדן היה בשמאלי, שמואלי מימיני ואבנר יונה היה אחראי עלי שלא אברח. בסופו של דבר, אחרי כמה חודשים של 'משחקים', הלכתי לצבא ורק לאחר חמש וחצי שנים נרגעתי והלכתי ללמוד בישיבה. והנה אבנר יונה הגיע אלי למכינה.

והנוער, כאז, נשאר עם אותן בעיות של גיל שמונה עשרה - בהתלבטות של מה הוא הולך לעשות והאם הוא דתי, אותו נוער שאך גומר את השמינית וכבר מתחיל לגדל שערות, וכך אגב הם מגיעים למכינה, כדרך של מרידה, שבסופה מגיעים כולם מגולחים לצבא, כשחלקם כך כבר באמצע השנה.

הסיפור שני התרחש בשנה הראשונה של המכינה. בפתח המכינה עומד לו בחור ללא כיפה עם גיטרה ותלתלים ואומר לי - באתי למכינה. שאלתי אותו לשם מה הוא בא והוא ענה לי שאביו שלח אותו. התברר שתמורת שבוע ניסיון במכינה הוא יקבל את המכונית של האב. ההגעה שלו למכינה היתה רק בשביל זה. אחרי שנה בישיבה הוא הלך לישיבה גבוהה וכיום הוא גם מפקד טנק, נשוי ולומד בכולל של בר אילן. וכך זה כאמור התחיל - עם גיטרה ותלתלים.

הסיפור שלישי אירע לפני כשבועיים. התקשרה אלי אמו של מפקד מוצב כרכום בלבנון, אשר סיים את המכינה לפני כארבע שנים, ואמרה לי שעשתה סימן בתפילין של בנה, ממנו הבחינה שבנה לא מניח תפילין כבר חודשיים וביקשה ממני לדעת מה לעשות. ניסיתי להסביר לאמא שהבן שלה מפקד על המוצב המופגז ביותר בגיזרה המערבית בלבנון, ומעבר לזאת - זו הפעם הראשונה בחייו שחיי אנשים, כשלושים ארבעים, נמצאים תחת אחריותו, ולפיכך כל הערכים עליהם גדל, התגמדו לעומת האחריות שהוטלה עליו והסכנה היומיומית. לאחר שיסיים את התעסוקה הזו בלבנון ניתן יהיה לדבר על זה, ואני מניח שלאט לאט הוא יחזור למסלול, אבל בשום אופן אין להטריד אותו עכשיו ואין ליצור מתח סביב עניין התפילין.

ובקשר לשאלה שנשאלה - אנחנו מחנכים את הנוער להשתלב בחברה הישראלית וזו המשימה של הציונות הדתית. איננו רואים את עצמנו מנותקים אלא מחוברים למשימות הלאומיות והמשימה הראשונה של גיל 18 היא הגיוס לצה"ל. הנערים הללו, כאשר נשאלים בראיונות - לשם מה הם באים, הם עונים בפה אחד שהם רוצים לשרת בצבא כמו כולם - 3 שנים. הכל יודעים שמחיר של שלוש שנים בצה"ל, בחברה חילונית, הוא מחיר כבד, אבל אנחנו חינכנו את הנוער לרצות להיות חלק מהחברה הישראלית ולכן אנחנו משלמים את המחיר של הקושי שבהשתלבותו בחברה הישראלית, כשלעיתים איננו מגיע מוכן לשירות הזה. כך הוא בחור כזה כמו מפקד מוצב כרכום, שכשאנחנו היינו בצבא לא היה לנו דוגמאות כמותו, אולי רק את חסדאי, ואילו כיום כל הקצונה הזוטרה והבינונית מלאה באנשים שלקחו את המשימה הזאת של לשרת ולתת .

אני רואה אצל בני הנוער הללו את הרצון לתת ולתרום כמו כולם עד הסוף, תוך מוכנות לשלם מחיר גבוה. הם שואלים שאלות רציניות מאד ובמכינה אנחנו משתדלים לדבר איתם בשפה הפשוטה שהם מבינים, מתוך הנחה שמי שמגיע אלינו ולא מגיע לישיבה הוא אחד עם הרבה מאד שאלות.

אני חושב שהנוער הזה עושה בדיוק את מה שציפינו ממנו והקושי הוא בשאלה האם לא הגזמנו בשאיפות ובציפיות, האם לא רצינו ממנו קצת יותר מידי דברים, שקשה להגשים את כולם ביחד.

הרב עמית קולא:

אין עימי סיפורים רבים אבל אני מבקש לפתוח בחשיפה אישית. קשה לי אמנם לערוך השוואה בין מה שהיה למה שהווה, כי ברור לי שזוויות המבט שלי אז ועתה שונות, אבל משהו מאותם ימים ניתן לראות דרך סיפור זה.

כשלמדתי בישיבה התיכונית בשישית ראשי הישיבה לא היו מרוצים ממני והייתי מן המועדים לפורענות. בין השאר נלקחתי לרב מסוים שהיה לו ידע רקע גרפולוגי, חוסר אחריות משווע מזווית המבט שלי היום, והבאתי לו את המחברות שלי. הוא התבונן בהם ואמר לי שהוא רואה שאני נמצא בין שני עולמות - עולם הישיבה ועולם הבית ושני העולמות אינם משתלבים יחדיו. כשקצת התבגרתי הבנתי שהוא לא היה צריך להסתכל במחברות שלי בכדי לומר אמירה כה פשוטה, דהיינו שקיים פער בין העולם שמחוץ לישיבה לבין העולם שבתוך הישיבה.

אלא שאני סבור שבדבר זה חל שינוי וכפי שנראים הדברים אצלנו בישיבה - העולמות הללו מתערבבים כיום. העולם שבחוץ לא נותר עוד בחוץ, לא רק בנפש המסותרת של התלמיד המבקש להחביא את עולמו מפני הסביבה הישיבתית, אלא בצורה ברורה ומפורשת, 'על השולחן', מתוך ליבון ובירור.

העולם שבחוץ מגיע פנימה ואם הייתי רוצה לנסות ולמיין את האמירה הזו - 'העולם שבחוץ' - הייתי יכול להצביע על שלוש נקודות מפגש או התנגשות שבין העולם המסורתי הישיבתי לבין העולם האחר, שיוצרות קושי ואולי אף אתגר.

ישנה סוגיית הישראליות, על הווייתה התרבותית והחברתית; ישנה סוגיית החשיבה הביקורתית והמדעית, על ענפיה השונים; וישנה הסוגיה, שניתן לקרוא לה בשמות ובניסוחים שונים - חשיבה עכשווית מוסריות. בשלושה תחומים אלה באופן מובהק, חש חלק ניכר מתלמידינו בפערים ביחס לעולם התורני, כפי שהם פוגשים אותו בספרים הישנים, כפי שהם פוגשים אותו בלימוד הרגיל בישיבה וכפי שהם פוגשים את הדתיות שמשודרת אליהם, פערים עליהם הם מתקשים לגשר.

אנסה לשרטט שירטוט קצר סביב נקודות מסוימות. פנה אלי בטרוניה תלמיד בראשית לימודו אצלנו בישיבה, כבן לאביו - אתם חינכתם אותנו ככה, אתם חינכתם אותנו להשכלה מדעית, אתם חינכתם אותנו לחשיבה ביקורתית, העמדתם לנו אתגרים, שמתם לנו קריטריונים לשיקול דעת, ואם כן אל תתפלאו אם את שיקול הדעת הזה אנו מפעילים גם כלפי העולם המסורתי שאתם מבקשים להנחיל לנו. סמכתם עלינו בצורת החשיבה ומדוע איפוא אתם מצפים שנלך ונפעל דווקא לפי הדרך שלכם.

הקריטריונים לביקורת שאנו מפעילים, אם במהלך לימודינו במדעי הטבע, במדעי הרוח ואם זה בהיסטוריה, מוצאים התלמידים שאינם יכולים שלא להפעילם גם על המקורות המסורתיים שלנו, ודבר זה מהווה אתגר חדש, אשר יוצר קשיים ואולי גם סיכויים. עומד תלמיד בתפילה לפני ריבונו של עולם וחושב - לפני מי אני עומד. החשיבה הסיבתית, ההתייחסות לעולם במובן הריאלי-פיזיקלי, אותו הוא מכיר מהלימודים, היא המנחה אותו, וכך הוא מתבונן ותוהה - איפה האלוקים הזה, באיזה מידה אני יכול לומר את המילים האלה לפניו.

מצוקות אלו הינן קשות, אף שאולי לא תמיד באות לידי ביטוי במסגרת הרגילה של החיים, שהרי התלמידים מתפללים ומקיימים את המצוות אך בשאלת התודעה יש קושי. לפעמים עומד תלמיד בעל מודעות גדולה קצת יותר ומתפלל, ושואל - האם למעשה שאני עושה קיימים ניסוחים בפסיכולוגיה הגרמנית, האם אני עובד על עצמי האם אני כלל עומד בפני מישהו.

אף שאלות וקונפליקטים של חשיבה ומוסר עכשוויים נפגשים. כך למשל, התחלנו ללמוד מסכת גיטין ופתחנו במשנה האחרונה העוסקת במחלוקת התנאים, בשאלת מהן הסיבות הלגיטימיות לגירושה של אישה ובעמדתו של ר' עקיבא - "אפילו מצא אחרת נאה הימנה". ומכאן ההתמודדות עם כל שאלת מעמדה של האישה, המפגש עם האמירות של העולם המסורתי, השינויים שאפשר לעקוב אחריהם במהלך הדורות, ההתוודעות לכך שמתחוללים שינויים, ותורה מסיני מה תהא עליה.

הוזכרה כאן המוטיבציה לשרת בצבא וזו אינה נובעת ממצוות יישוב הארץ הנזכרת ברמב"ן בתוספותיו לספר המצוות ולא מכללי המלחמה שהוא קובע שם. לעיתים, אצל חלק מהתלמידים, הישראליות - השייכות לחברה הישראלית ואף לתרבות הישראלית - קודמת לחוכמתם התורנית.

סוגיית המוזיקה למשל היא בעלת משמעות רבה ביותר. אחת השאלות הסטנדרטיות שאני שואל את מי שמבקש להתקבל אלינו לישיבה היא לאיזו מוזיקה הוא שומע. אמנם, אני עושה זאת בעיקר בשביל עצמי, על מנת להתעדכן במה שקורה בעולם, אבל בכל אופן התלמידים עונים ביושר ובגלוי ומתברר שהמוזיקה נפרשת על פני מרחבים גדולים.

ההוויה הישראלית, המחויבות למסגרת של המדינה, למסגרת החוק, למסגרת המחויבות האזרחית, באה לפעמים בהתנגשות עם החובות התורניים. המפגשים האלה בין העולמות מציבים להערכתי אתגר חדש ומסתבר שקיימת כיום לגיטימציה להעמיד את ההתנגשויות האלה על השולחן. המורכבות של התלמידים היתה אולי גם פעם אבל כיום היא נחשפת בצורה ברורה ביותר, ואולי התשובות הברורות והחדות של פעם, קשה להן להתקבל היום וצריכות להיעשות באופן מעודן הרבה יותר.

קיימת אמירה אשר נותנת את תחושת האתגר הזו ואצטט ממאמרו של הרב קוק - דרישת אלוקים - שבו תביעה מתלמידי חכמים ולמעשה מהמחנכים:

אי אפשר לתלמיד חכם לדעת כל מה שקורה בעולם אבל משהו הוא יכול לדעת. להיות איש יודע את המצב הכללי של החוכמות בעולם ואת פעולתן על החיים זה הוא צריך לדעת למען יכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו כדי שידע איך לפרנסו ולהיטיבו. אמנם לא רק בחוכמות המפרנסות רק את המחשבה יספיק לאדם להכיר על ידן את התורה. התורה תכלול גם כן וביותר את ההרגשות את הליח הפנימי והעצמי של החיים שלהכירו יפה צריך.

שבירת המחיצה בין העולמות או לפחות פרישת רשת או מסננת, המסוגלת להחדיר את ההוויה שבחוץ - ההוויה העכשווית, אל תוככי בית המדרש ואולי להלבשת התורה בלבוש חדש מודרני-עכשווי שיכול לפנות לאוזניהם, לליבם, לרגשותיהם ולאישיותם של תלמידינו - זהו האתגר הניצב לפנינו.

* * *

שאלה מהקהל:

האם קיים הבדל בין נוער הומוגני מיישובים קטנים לבין נוער שמגיע מהערים הגדולות, מציבור הטרוגני יותר.

ירמי סטביסקי:

עמדתי אמנם על קשיים ספציפיים לילדי יישובים, ללא הכללות, אבל הדיכוטומיה ביישובים היתה חריפה הרבה יותר. היו הילדים הטובים והיו הילדים הרעים וכיוון שאף אלו לא רצו להיות רעים ומצד שני לא היו ילדים מאד טובים, הרי שלא ידעו לאן ללכת. הגיוון שבעיר מאפשר יצירת מגוונים רחבים של אוכלוסיות וחבורות, ואכן הפיתרון של אותם ילדים היה להסתובב לאחר הלימודים עם חברים מבית הספר הגרים בעיר.

קיימות גם בעיות ספציפיות בשל הסטנדרטים הגבוהים מאד הקיימים ביישובים - הכל צריכים להיות מאד טובים, מאד דתיים ומאד מחויבים לשרת. או אז, ילד הנופל במקצת מהסטנדרט, אינו מרגיש לאן הוא יכול להשתייך. בעיר, על אף מצוקותיה שלה, תופעה זו כמעט ואינה קיימת.

הרב משה הגר:

אני חושב שדבר דומה מאד קרה בישיבות ההסדר, דהיינו שמי שפרש מישיבת הסדר פרישתו היתה לעיתים מוחלטת. כיום קיימים אפשרויות ופתרונות מגוונים יותר, כלומר בחור יכול להישאר דתי אבל לא כל כך דתי והכיפה יכולה להיות קטנה יותר. בזמנו הדבר היה חד יותר והיו מי שפרשו והפכו ל'אנטי' לכל הערכים שגדלו עליהם.

שאלה:

האם לא ניתן ליישם נהלים הנהוגים במסגרות החרדיות, לחסום דברים מסוימים ולקבוע סייגים ברורים וחדים יותר.

הרב עמית קולא:

נתונים ביחס למסגרות חרדיות אין לי, אך באופן כללי, ביחס לשאלות של סינון חינוכי אני יכול להציע סכמה של שלושה דפוסים של מוסד חינוכי.

קיים מוסד חינוכי שמציב באופן פומבי, חד ומובהק את מטרותיו וכל תלמיד שבא בשעריו צריך לכפוף קומתו ולהיות חלק מהמערכת. המערכת מתייחסת אליו כאילו הוא צדיק יסוד עולם, גם אם מתחת לפני השטח יודעים הכל שאינו מקפיד למשל על תפילת מנחה כשהוא נמצא בבית, אבל ההנחה היא שזו הנורמה וכך צריך לפעול. דפוס חינוכי שכזה יכול ליצור, בדרך של הבלעה, תוצאות חינוכיות כאלו שבמשך הזמן התלמיד בעצמו מאמין שהנורמה אותה מציג המוסד היא גם הדרך שלו וממילא הוא אכן הולך בדרך זו. הקושי כאן טמון בשאלת האמת, שכן נפערים פערים ביחס למציאות ולאמת, תוך שימוש בכל אותן רמאויות קטנות ושיטות ההסתרה והפער הגדל והולך שבין הצוות החינוכי לתלמידים.

מוסד חינוכי אחר הוא מוסד שכולו אמת. אין מרחק בין המורים לתלמידים וכולם יושבים ואוכלים סביב אותו שולחן. אין דעות נורמטיביות וכל אחד יכול להתנהג לפי דעותיו. מוסד שכזה מלא הוא באמת ואף האתגרים החינוכיים, בהם דוגלים המחנכים, מושגים בדרך כלל, משום הם לא מוצבים בקול גדול ואין חשש מפני כפייה.

בהתמודדות עם שאלת החינוך במוסדות שלנו, דהיינו - האם קיימת דרך ביניים בין הגישה הראשונה לשנייה, עלינו לזכור שמחד, העולם הפתוח, בו אנו חיים, אינו מאפשר לא מבחינה מעשית ולא מבחינה ערכית יצירת מעין דפוס מלאכותי בו משחקים תפקיד. מצד שני ברצוננו לחנך, לומר את האמת הרוחנית והדתית שלנו.

המודל החינוכי האפשרי, אליו אף רמזתי לפני כן, הוא מודל הדו שיח. הניסיון וההכוונה הברורה של כל מוסד צריכים להיות כך שהמטרה היא לא לספק אמיתות ולזרוק מרה אלא להגיע למצב שבו קיימת אפשרות ליצירת מרקם שיחי בין הצוות החינוכי לבין התלמידים.

החידוש הגדול שבדו שיח הוא שמקשיבים לתלמיד ומנסים להגיע לנקודה שבה הוא נמצא. אך דו שיח מאפשר גם לומר בצורה ברורה וחדה את דעתך שלך, על בסיס כבוד לעמדותיהם, לפעמים המשונות, של התלמידים אותם הם מביעים. על רקע זה ניתן להגיע, להערכתי, להישג שבו החינוך שלנו לא יהיה אמורפי, שבו אפשר יהיה להגיד משהו לתלמידים ולפגוע במקום המתאים.

אני סובר שניסיונות מלאכותיים של יצירת חסימות של אסור ומותר אפשריות לפעמים רק בגדר של תקנות חירום, אבל כדרך המלך בחינוך אין זה נכון וזה אף לא יצלח.

ירמי סטביסקי:

אני חושב שדבריו של הרב קולא הם חשובים ביותר. האינסטינקט הטבעי של מוסד שיש בו בעיות חינוכיות כאלו או אחרות הוא להיכנס למגננה ונוצר מצב שבו זורקים תלמידים בתואנה שהם לא מתאימים לישיבה וכד'. כיצד שאני מבין את השיטה החרדית, עם כל יתרונותיה, היא שקיימת בה הרבה אלימות חינוכית, דהיינו שאם אינך מסתדר עם הרצוי הרי שאו שתהיה בחוץ או שתחטוף. אכן, גם אצלנו קיימת נטייה לעבוד בשיטות האלה, אבל לדעתי איננו יכולים לברוח מהבעיה שהתלמידים שלנו באים גם מעולם הקודש וגם מעולם החול. הם באים מבתים דתיים והם חשופים לתרבות הישראלית החילונית מאד ואף חשופים למסרים שבתרבות האמריקאית וכוונתי למסרים הגרועים שבה, עם כל הכרוך בדבר, החל מפורנוגרפיה וכלה בעישון.

השאלה היא האם יהיה לנו את האומץ ליצור את האיזונים שהרב קולא דיבר עליהם. כלומר, מצד אחד להציג משנה חינוכית סדורה ותקיפה, לא לוותר ולא להרים ידיים, ומצד שני לקיים דו שיח מתוך כבוד. זהו האתגר האמיתי, אלא שלעיתים קרובות אני חש שאין אנשים שיכולים ליצור דו שיח שכזה. הם מרגישים מאוימים ואו אז נכנסים הם למגננה ומבהירים לתלמיד שאו שהוא משתפר מיד או שהם זורקים אותו. התנהגות שכזו לא תפתור, לדעתי, דבר.

הרב יעקב פישר:

למעשה ניסיתי לפני כן לתת תשובה לעצמי ולשתף אתכם בה, והיא שאיננו חיים בחלל ריק. על משכבי בלילות לא פעם אני מוצא את עצמי חולם על מוסד כזה שהוא מושלם. מוסד מושלם - בלי עבר, מוסד מושלם - בלי עתיד, דבר שלא קיים במציאות.

התלמידים שלנו באים מבתים מרקע מסוים והם מתייחסים אליו בהסכמה או באי הסכמה ולעיתים במרדנות. הם מיועדים לאתגרים איתם עליהם להתמודד בעתיד. התלמידים שלנו הם חיים ובתוך החיים האלה קיימת תסיסה. אני מודה שהשאלה שהוצגה כאן בדבר הסייגים מנקרת בקרבי, ולא פעם אני מתמלא בקינאה בחינוך שכזה שקראת 'החרדי', והקיים לפעמים בחינוך החילוני או במסגרות אחרות. אני מקבל ככל מנהל שפע של חוזרים ועלונים ובהם כל מנהל מוסד מספר מה שקורה אצלו ואילו דברים נפלאים מתרחשים במוסדו. ובתוך הבליל הזה אני רואה לפתע את מה שאני כתבתי ושלחתי לפני כחודשיים, ואני קורא את זה ולא מאמין - זה נראה ונשמע כל כך יפה והרי בסופו של דבר לא אלו החיים. לא כך בחיי אדם, לא כך בחיי משפחה, לא כך בחיי עם ולא כך בחיי מוסד.

רמזתי בדברי הראשונים למה שאני שואף. דיברתי על אותה תנועת מטוטלת של דור לדור יביע מרדנות, ואולי לא הדגשתי מספיק, אבל בנוסף לאותה השתלבות בחיי העם והמדינה, הצבא והמדע וכיוצא בזה, הרי שאנחנו, לפחות שיכבה גדולה מתוכנו, היינו מרדנים מבחינה דתית. באנו מבתים פשרניים והלכנו לישיבה תיכונית ואחר כך לישיבת הסדר, כשעצם ההליכה למוסדות אלו היוותה איזה הרמת דגל של חידוש. והיום - הם מורדים בנו. קיימת כאמור תנועת מטוטלת ואינני יודע אם לקרוא לזה דטרמיניזם אבל ישנה מעין גזירה שכך יהיה בכל חברה אנושית.

אני מתגעגע ושואף לנורמליות ובציבור שלנו כוונתי לנוער הבא מרקע הן קודש והן של חול, כפי שהוזכר כאן קודם ואיני בטוח שהדברים הללו עומדים בסתירה. אנו חונכנו שקודש וחול הולכים יחדיו. קיים אמנם הבדל אך אין הפרדה, ואין זה המקום והשעה להרחיב ולהעמיק בזה.

הנערים הללו מורכבים ושכאלה אני מקבל אותם. איני יכול לקחת כמקשה אחת את כל מה שמעניק החינוך החרדי לבנים שהם אחרים, ולא יעזור דבר - הם שונים. הרקע שלהם שונה והיעדים שלהם שונים. הם לא אמורים לעולם להיתקל בסיטואציות שאני צריך להכין את הבנים שלנו להתמודד איתם. אינני יכול לקחת את כל זה אלי אלא אם כן העתקתי גם את התלמידים.

פה ושם קיימות בדיקות, וחייבות להיות שכאלו, ואף לומדים ולוקחים דרכים ושיטות. אבל לסגור כדרך שסגור שם הרי זו דרך בדוקה להתפוצצות ולהתערטלות מכל מה שאנו מאמינים בו.

הרב משה הגר:

התקיימה אתמול אזכרה לבוגר המכינה שנהרג באסון השייטת. היו שם באולם כחמישים לוחמים, חלקם השתתפו במבצע בכוח החילוץ. האזכרה התקיימה באחד המושבים בארץ ודיבר לפני הרב של היישוב. ישבו שם אנשים חילונים, טובים ואמיצים, ובמשך כעשרים דקות בהם הוא דיבר כבשו את פניהם בקרקע בשל הדברים ששמעו, דיבורים על נקמה וכדומה. הם הרגישו שהוא זה לא הם. האנשים הללו, אנשים יקרים וחשובים, שנלחמים למען המדינה, הרגישו זרים.

לקחנו על עצמנו להיות גשר ולקחנו עלינו בכך סיכונים. אבי מתגעגע לעיתים למשפחתו בויז'ניץ אבל כאשר הוא מתעשת הוא מבין שהוא הלך בדרך הנכונה עם כל הסיכונים הכרוכים בדבר. בשיחה אישית שהיתה לי עם הרבי מויז'ניץ הוא אמר לי - אתם זה לא המזרוחניק, אתם כבר כמונו. הוא מרגיש שיש בחינוך הדתי לאומי משהו מתקדם יותר מבחינת העוצמה שבו, לעומת החולשה שהפגנו לפני עשרים שנה. לא שהוא חושב כמונו, אבל הוא מבין שאנחנו בטוחים בדרכנו ולא מגמגמים. כשאיננו מגמגמים אנחנו גם מצליחים.

שאלה:

האם יש כשל חינוכי בכיוון שלנו, האם לא השכלנו להכין את הדור הצעיר, את ילדינו, להתמודדות עם אתגרי ההווה.

הרב עמית קולא:

קשה להשיב תשובה לשאלה מעין זו שהרי אינני מכיר את כל ההורים ואת כל הזרמים שקיימים גם בחברה שלנו, אבל ברצוני להתייחס לעניין מסוים, שאמנם אינו כשל אבל אכן מהווה אתגר להורים ולמחנכים.

אין ספק שמסירותם של מחנכים והורים בחינוך, דוגמה אישית ועוצמה של אמונה הינם רכיבים חשובים ביותר בהנחלת הערכים של דור ההורים לבנים, אך ישנו רכיב אחד נוסף שכדאי וצריך לתת עליו את הדעת. רכיב זה מהווה מפתח חשוב ליכולת להצליח בחינוך וליכולת למצוא שפה משותפת וערוץ חשיבה שבו הפרמטרים פועלים במשותף אצל הדוברים השונים. כוונתי היא לאופן התייחסותינו לשינויים הקורים בעולם, לניסיון להבין שההתמודדות כיום עם ילדינו, מעבר לפער הדורות ומעבר לאוטונומיה שדורש הדור הצעיר כדרך למרוד, קשורה גם לשינוי שמתחולל בעולם.

איני משוכנע שבכדי ליצור תשתית אמונית, דתית וחינוכית לילדינו די בתשובות של פעם. העולם משתנה, המפגשים משתנים וממילא גם המענה, השיח והיסוד הרוחני, צורת הדיבור והדוגמאות שאנו נותנים, הם כאלה שיש לתת עליהם את הדעת בכל פעם מחדש. העולם משתנה מהר מאד ואין זה שינויים של דורות ושל שנים, אלא שינויים שניתן לראותם מקבוצת שנים אחת לאחרת. אם אנו רוצים לשוחח בשפה הזו אנו עלינו להיות עדכניים, אנו צריכים לחוש את עולמם של התלמידים, לדעת היכן הם נמצאים ו'להבין את הראש' שלהם.

אולי על רקע זה האמירה שלנו תישמע חדה יותר וצלולה.

ירמי סטביסקי:

אני סבור שקיימת בעיה מסוימת בחינוך והיא ברמת הסבלנות שלנו.

לי היה למשל תלמיד שפרש באמצע כיתה י"ב, לאחר שכבר נזרק לפני כן ממקום אחר והגיע אלינו, והוא התקשר אלי לפני כמה חודשים, לאחר שהשתחרר מיחידה מובחרת, סיפר לי שהוא עומד להתחתן וביקש ייעוץ כיצד להקים בית מסורתי, לא דתי. שאלתיו מה קרה באמצע י"ב ומה קרה מאז. הוא ענה לי שאז הוא אכל ביום כיפור והחליט שהמסגרת הזו אינה בשבילו, אבל עכשיו הוא ואשתו החליטו להקים בית מסורתי.

עלינו להשאיר בכל עת ערוץ תקשורת פתוח. ילד המחליט באמצע כיתה י"א שלא לשמור מצוות אין זה אומר שבעוד חמש שנים לא ישמור מצוות, שבעוד שבע שנים לא יתחתן עם בחורה דתיה, או שבעוד עשר שנים לא יקים בית מסורתי. אני רואה הורים רבים, כואבים, ש"חותכים", ואומרים למשל לבנם שאם אינו יכול שלא לנסוע במכונית בשבת - אינו בנם יותר ואו אז הילדים מתרחקים מהם.

איננו נושמים לדעתי מספיק עמוק. עלינו לזכור שפעמים רבות בעיות דתיות בגיל זה נובעות ממורכבות פסיכולוגית אחרת, לעיתים על רקע יחסים שבין אבות ובנים, כאקט של מרד. עלינו להתבונן ולראות שיש להם כיום, יותר מתמיד סיבות שלא לשמור מצוות. את בעיית השואה אף לא אחד פתר להם מבחינה תיאולוגית וכך גם לא את מות חבריהם בלבנון או את הסיבה שאוטובוסים מתפוצצים בירושלים מפעם לפעם.

פעמים רבות בעבר חתכנו דברים - בזמנו הכל היה צריך להסתדר בדיוק לפי האידיאולוגיה ואם לא שם - מקומך בחוץ. ומכאן שבעניין הסבלנות יש לנו עוד הרבה ללמוד.

הרב יעקב פישר:

אולי שידרתי לפני כן שלווה מסוימת, אך אני מוכרח להודות שלאחר שהייתי מנותק כארבע עשרה שנה מהישיבה התיכונית ושבתי אליה לא מזמן - נבהלתי, ואני עדיין בחרדה ממה שאני חווה יום יום. המדובר פה הוא על אותם דברים קטנים ואמיתיים שאנו מתמודדים עימם מידי יום ומידי שעה, וסבלנות כפי שכבר נאמר פה זו מילת המפתח. הדבר הגרוע שיכול לקרות היא אותה תחושה שבמקרה בעייתי צריכים לעשות משהו ומהר ואו אז מגיע הפיצוץ. הייתי מוסיף לכך פרמטרים נוספים, כולם אמנם ברמה של טקטיקה.

אני מאמין גדול בכוחו של דיבור, וביותר במסרים האגביים מאשר אלו הפרונטליים. לא באלו בהם אני קורא לבחור לחדרי, מחליק פעמיים על הזקן ועושה עליו רושם, אלא באלו הנאמרים עם טפיחה על השכם.

אני מאמין יותר באיכפתיות ובאהבה האמיתית הזורמת מהמחנך לחניך כי הוא באמת אוהב אותו, וזה לא עובד ולא עובר אם זה לא אמיתי.

אני מאמין בתקשורת ובגשר שאנו מהווים, כפי שכבר הוזכר כאן, אבל גם בזה שצריך להיות קיים בינינו לבין חניכינו. שש אגרות כותב הרב קוק לדובר הלוי מילשטיין, אב אומלל שבניו יצאו לתרבות רעה. הוא מתמודד שם עם בעיה לא קלה - לא רק שאינם מאמינים אף אינם ציוניים ואי אפשר לדבר איתם אפילו לא על האידיאה הלאומית. כותב לו הרב קוק שלא לנתק את הקשר, כשבשיא הדרישה הזו, הוא משיא לו עצה - לשמור איתם קשר, אפילו כלכלי, כך שיהיו תלויים בו מבחינה כספית ובלבד שלא לנתק את הקשר.

אינכם יודעים כמה פעמים ביום מתחשק לי לנתק, ולמשל, כפי שאמר ירמי - לזרוק בחור - אינך רוצה להיות דתי, אינך רוצה לשמוע למה שאומרים לך - לא צריך - קום ולך. זהו המעשה הפשוט ביותר, קל הרבה יותר מאשר להתמודד. אך כל זמן שהנר דולק אפשר לתקן, ועל כל גחלת, אפילו על ניצוץ קטן יש לשמור בכל לב בכל כוח.

 


* תימלול רב שיח שנערך במסגרת יום בוגרים, אלול תשנ"ח. הדברים לא עברו את ביקורת אומרם.