07: תהילה לדוד – מסע נפשי בהתקרבות לה'

  • ניסן זיסקין

תהילה לדוד – מסע נפשי בהתקרבות לה' / ניסן זיסקין

מזמור קמה בתהילים הוא מזמור שכולו תהילות יה. ראשיתו ב'תהלה לדוד', וסיומו ב"תהלת ה' ידבר פי".

עשרים ואחד פסוקיו, מהללים את הקב"ה בכל אותיות האלף= בית לפי סדרן (למעט האות נו"ן), ואף רוב רובן של מאה חמישים ושתים תיבותיו הם פעלים, שמות עצם ושמות תואר של הלל ושבח לה'.

אכן, מזמור זה אינו רק ביטוי להשתפכות הנפש של בעל המזמור להלל את ה', אלא משקף גם את התמודדותו הרעיונית ויחסו לקב"ה. עשרים ואחד פסוקי התהילה של המזמור מתחלקים לארבע יחידות עיקריות, שמתארות יחס הולך ומתקרב לאל חי.

מצד תוכנו, יש במזמור שני סוגי פסוקים: פסוקים הכוללים פנייה לה', בדרך כלל לשבחו, כמו, "ארוממך, אלהי המלך, ואברכה שמך לעולם ועד", ופסוקים שמתארים את תוכן הפנייה עצמה, וכוללים דברי שבח, כמו, "גדול ה' ומהלל מאד, ולגדלתו אין חקר".

פסוקי הפנייה, ביחד עם פסוקי התוכן שלאחריהם, מהווים מעין מבנה של בית ופזמון, כך שהמזמור מתחלק לפתיחה, ארבעה בתים ופזמונים, וסיום, כדלהלן:

כל בית עם פזמונו מאופיין על ידי ארבעה מאפיינים לשוניים: זהות הפּוֹנֶה, פֹּעַל הפנייה, מושא הפנייה, ותוכן הפנייה. הטבלה שלהלן מסכמת את ארבעת האפיונים של ארבעת הבתים ופזמוניהם.

דוד פותח את תהלתו בגוף ראשון, בתוכנית מפורטת לשבח את ה':

ארוממך, א-לוהי המלך, ואברכה שמך לעולם ועד.

בכל יום אברכך, ואהללה שמך לעולם ועד.

הדים של ברכת קדושת השם "אתה קדוש, ושמך קדוש, וקדושים בכל יום יהללוך, סלה" נשמעים ברקע. כשבסוף הבית, דוד משבח ואומר,

גדול ה' ומהלל מאד, ולגדולתו אין חקר.

הוא פונה לפן הטרנסנדנטי של הקב"ה.

בבית השני, דוד כבר מתלבט לאיזה פן של הקב"ה לפנות. האם לפן אימננטי, כמו:

דור לדור ישבח מעשיך וגבורותיך יגידו

או לפן הטרנסנדנטי כמו שהוא פורץ ומכריז, כמדבר בעד עצמו:

הדר כבוד הודך, ודברי נפלאותיך אשיחה.

ועזוז נוראותיך יאמרו[1] וגדלתך אספרנה.

האחרים מכריעים את הכף,

זכר רב טובך יביעו, וצדקתך ירננו.

ולבסוף, תוכן שבחם מכוון כלפי תכונותיו האימננטיות של ה':

חנון ורחום ה', ארך אפים וגדל חסד.

המשפיעות ישירות על ידי "מעשיו מקבלי רחמיו", בני אדם,

טוב ה' לכל, ורחמיו על כל מעשיו.

בבית השלישי, אותם "מעשיו" ביחד עם "חסידיו", נהפכים למשבחים הבלעדיים.

יודוך ה' כל מעשיך, וחסידיך יברכוכה.

למרות קרבתם המיוחדת לה’, הם פונים, דוקא לתכונותיו היותר טרנסנדנטיות

כבוד מלכותך יאמרו, וגבורתך ידברו.

"מעשיו וחסידיו" אינם מסתפקים בלשבח את מלכותו וגבורתו מעצמם. הם רוצים

להודיע לבני אדם גבורותיו, וכבוד הדר מלכותו.

שגם הם ישבחוהו, מעין אהבהו על הבריות, שבחהו על הבריות! ובסוף הבית, כשהם מפרטים את תוכן שבחם,

מלכותך מלכות כל עולמים, וממשלתך בכל דור ודור

סומך ה' לכל הנופלים, וזוקף לכל הכפופים

מגלים אנו שמלכותו אכן מתיחסת לפן יותר טרנסנדנטי של ה’, אבל גבורתו שמתבטאת דוקא ב"סמיכת נופלים וזקיפת כפופים" פונה לפן יותר אימננטי של ה’, כמטבע ברכת גבורות בעמידה, שגם שם גבורתו כוללת "סמיכת נופלים וזקיפת כפופים". בבית השלישי, אין לבטים בין הפן הטרנסנדנטי והפן האימננטי. "חסידיו" משבחים בו-זמני את מלכותו, ואת מעשיו, גמילות חסדיו לאנשים נדכאים, כשמעשיו הם אפילו יותר אימננטיים מתכונותיו.

בבית הרביעי, הפנייה לה’ עוברת משבח למעין בקשה. כאן המקום היחיד במזמור, שמופיע פֹּעַל של פנייה לה’ שאינו קשור לאמירת שבח.

עיני כל, אליך ישברו...

מייחלים אליך ומצפים לך. ייחול וצפייה אלה משתלבים היטב עם צורת הפנייה השונה, באמצעות חלק מגופו של אדם, ולא האדם במלוא אישיותו. הרי נאמר, "עיני כל, אליך ישברו" ולא "כולם, אליך ישברו"! צורת פנייה זו מדגישה פנייה הפורצת החוצה מעצמה, מתוך דחף פנימי, ולא פנייה הנעשית במלוא ההכרה, השליטה והתיכנון.

בבית זה של המזמור, מופיעה לראשונה תגובה מה’ לפניות השונות של האדם,

ואתה נותן להם את אכלם בעתו.

הקשר בין האדם הסופי לבין הבורא האין-סופי לא נוצר כשאדם משבח את גדלתו הטרנסנדנטית, או אפילו את תכונותיו ומעשיו האימננטיים. הקשר נוצר סוף סוף[2], כשאדם פונה לה’ ומייחל לו, מתוך תחושת חסרון אנושי בסיסי, ואז, ה’ עונה

פותח את ידך, ומשביע לכל חי, רצון.[3]

קשר זה מתואר היטב בתוכן השבח שמופיע בפזמון של בית זה.

צדיק ה’ בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו.[4]

קרוב ה’ לכל קראיו, לכל אשר יקראהו באמת.

רצון יראיו יעשה, ואת שועתם ישמע ויושיעם.

שומר ה’ את כל אהביו, ואת כל הרשעים ישמיד.

הסיום,

תהלת ה’ ידבר פי, ויברך כל בשר, שם קדשו, לעולם ועד.

בתוכנו ובלשונו, מהוה תרכובת של כל חלקי המזמור שקדמו לו, וכזה - מעין סיכום. "תהלת ה'" בחלקו הראשון, דומה ל"תהלה לדוד" של הפתיחה. "ויברך כל בשר, שם קדשו, לעולם ועד" בחלקו השני, מזכיר את "ואברכה שמך לעולם ועד" שבבית הראשון. הפנייה הכפולה לה’ במעין גוף ראשון "ידבר פי" וגם במעין גוף שלישי "ויברך כל בשר" מקבילה לפנייה הכפולה שבבית השני, "דברי נפלאותיך אשיחה" אבל גם "ישבח מעשיך". שני פעלי הפנייה "ד-ב-ר" ב"ידבר פי" ו "ב-ר-ך" ב"יברך כל בשר, מופיעים כפעלי הפנייה בבית השלישי, "וחסידיך יברכוכה" ו"וגבורתך ידברו". ואילו צורת פניתה, באמצעות חלקי גוף של אדם, ולא האדם במלוא אישיותו, "תהלת ה’ ידבר פי" ולא "תהלת ה’ אדבר", "ויברך כל בשר" ולא "ויברך כל אדם" זהה לצורת הפנייה שבבית הרביעי, "עיני כל, אליך ישברו" במקום "כולם, אליך ישברו".

 


[1]. לפי המהלך הנוכחי, אין לי הסבר למה "ועזוז נוראותיך יאמרו" כתוב בגוף שלישי, ולא בגוף ראשון.

[2]. אבל כמו בעמידה אדם חייב להקדים את בקשותיו צרכיו בברכות שבח.

[3]. ניתוח זה של המזמור מסביר את חשיבות הפסוק הזה כסבה לאמירת תהלה לדוד שלש פעמים ביום. דוקא בפסוק הזה נוצר הקשר ביו האדם והקב"ה. ועיין הסוגיה בברכות ד, ע"ב.

[4]. ידידי יוסי הלפרן הסביר לי שהפסוק הראשון בפזמון, "צדיק ה' בכל דרכיו, וחסיד בכל מעשיו" הוא מעין צידוק הדין ביחס לאלו, שמסיבות הידועות רק לה', לא "השביע ה’ את רצונם".