08: מצוות מקבילות ועיון מקביל

  • הרב מרדכי סבתו

מצוות מקבילות ועיון מקביל* / ר' מרדכי סבתו

השאלה אותה נציב בראשית דברינו הינה שאלת עתיקת יומין: לשם מה חוזרת התורה על מצוות שכבר נאמרו ונזכרו בה.

ביחס למקום בו מופיעות חזרות וכפילויות אלו בריכוז גבוה מאד ובצורה ממוקדת - ספר דברים - ניתן לענות תשובה פשוטה: ספר דברים הריהו משנה תורה, ושכזה זו מהותו - משה חוזר על התורה. אך תשובה זו אינה ממצה, שהרי העובדה שמשה חוזר על התורה באזני ישראל, אינה מכריחה שהדברים יישנו וייכתבו אף בתורה. בתשובה זו אף אין מענה לחזרות המופיעות מחוץ לספר דברים.

לפיכך, מקובל לומר כדברי הרמב"ן, שלפנינו מצוות מבוארות, כלומר פרטים הנוספים על האמור בפרשות קודמות. ואכן, הרמב"ן עצמו משווה ומעמת במקרים אלו את המצווה שבספר דברים עם האמור לפני כן ומסביר את הצורך בכפילות.

אך נדמה שעדיין אין הסבר זה מספק לחלוטין. שכן, גם אם נמצא פרטים בפרשה השניה, המשלימים את הנאמר בראשונה, הרי שעדיין לא ברור מדוע לא נאמרו הפרטים הללו כבר בפעם הראשונה, מדוע לא לוקטו ורוכזו במקום אחד ומה טעם והגיון יש לחלק את המצווה לשלבים.

ניתן לפיכך לומר שאכן אין במקום בו נשנית המצווה רק תוספת של פרטים, אלא יש כאן היבט אחר של הפרשה. כלומר, כיוון שהדרך בה המצוות נאמרות בתורה צריכה להיות ביטוי לרעיון העומד מאחוריהן, הרי שאם מצווה מבטאת יותר מרעיון אחד, הדבר צריך לבוא לידי ביטוי אף בכתובים. אלא, שכפי שאין בתורה הרחבה מפורשת בענייני אמונות ודעות אלא ישנו, למשל, תיאור נרחב של סיפורי האבות, מהם אנו צריכים ללמוד על אורח חיינו והוויתנו, כן הוא הדבר ביחס לרעיונות מסוימים - שאינם מפורשים בתורה אך יש להם ביטוי במצוות. לפיכך, כאשר ישנו רצון לבטא יותר מרעיון אחד, ישנה חזרה על האינטרפטציה, כלומר על המצווה, יותר מפעם אחת. ניתן היה אמנם לעשות זאת על ידי נתינת מצווה לכל רעיון כשלעצמו, אך ישנן פעמים שהתורה מעוניית שאותה המצווה תבטא רעיונות שונים, גם אם קרובים.

כמובן שהדרך בה התורה בוחרת להציג את המצווה באותו המקום - הסגנון, המילים, ההקשר שבו המצווה נתונה, כל אלו הינם ביטוי לרעיון המסוים אותו רוצים לבטא באותו מקום. זאת ועוד - לפעמים, פרטים מסוימים הקשורים במצווה נאמרים רק באחד המקומות כי הינם שייכים רק לאותו הרעיון המובע באותו המקום. נמצא לפי זה שעלינו לשים לב הן לכתוב והן למה שלא כתוב, כי העניין מתבטא גם במה שלא כתוב, במה שלא שייך לאותו רעיון.

דרך זו הפוכה בעצם ממה שסברנו עד כה. אם עד עכשיו ניסינו להשלים מקום אחד על ידי השני, הרי שכעת אנו דווקא מנסים לשמור בתחילה על ההבדל, להבחין בו, וממנו ללמוד על הרעיון המסוים הנלמד באותו מקום. רק לבסוף אנו מצרפים את התמונה בכללותה, על שני רעיונותיה, לכדי מצווה שלמה.

יש לציין, שרעיון זה אינו בא לידי ביטוי רק במצוות, אלא אף בסיפורים הנאמרים ונשנים, להם יש יותר מפן אחד אותו רוצים לבטא.

פרשת המרגלים ושיטת הרמב"ן

ביסוס לרעיון שהוצג כאן נביא מסיפור המרגלים, הנזכר בספר במדבר ונשנה בספר דברים, ובו מניח הרמב"ן יסודות מוצקים לדברינו.

שאלה מפורסמת היא הסתירה בין תיאור פרשת המרגלים שבפרשת שלח, שם נזכר שה' אומר למשה: "שלח לך אנשים", לבין האמור בפרשת דברים, שם מסופר שהיוזמה באה דווקא מצד העם: "נשלחה אנשים לפנינו". רש"י בפרשת שלח מבאר:

שלח לך - לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח, לפי שבאו ישראל ואמרו: 'נשלחה אנשים לפנינו'... ומשה נמלך בשכינה, אמר: אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות בדברי המרגלים למען לא יירשוה. (במדבר יג, ב)

רש"י מעמת, איפוא, את האמור בשני המקומות ומסביר, שישראל הם שיזמו תחילה את שילוח המרגלים וה' רק נותן את הסכמתו. ואמנם, לדעתו של רש"י מובעת כאן תרעומת וביקורת על בקשתם זו של ישראל.

השאלה הנשאלת היא: אם אכן זהו מהלך המאורעות, מדוע לא מפורש הדבר בפרשת שלח, כיצד יודעים אנו ש"שלח לך" אינו ציווי אלא רק הסכמה, והרי לספר דברים עדיין לא הגענו.

הרמב"ן שם, לאחר שמקשה ומתעמת עם ביאורו של רש"י, פורש את שיטתו בשלושה רבדים[1].

ראשית, הוא דן בשאלה - האם אכן כדברי רש"י שחטאו ישראל בבקשתם:

אבל יישוב העניין בזה כי ישראל אמרו כדרך כל הבאים להילחם בארץ נוכריה ששולחים לפניהם אנשים לדעת הדרכים ומבוא הערים, ובשובם ילכן התרים בראש הצבא להורות לפניהם הדרכים... ושיתנו להם עצה באי זו עיר יילחמו תחילה ומאיזה צד יהיה נוח לכבוש את הארץ... וזו עצה הגונה בכל כובשי ארצות... ועל כן היה טוב בעיני משה כחי הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס...

כלומר, בעיקרון אין רע ברצונם של ישראל לשלוח מרגלים, כדרך כל העמים, לבדוק את הדרכים המועדפות לכיבוש. אין תפקידם של המרגלים לבדוק אם טובה הארץ, אלא מטרת הריגול הינה צבאית ולכן אין פסול בבקשתם של ישראל.

בשלב השני עוסק הרמב"ן בעניין ההימלכות של משה בקב"ה, אותה מזכיר רש"י, אך שאינה נזכרת בכתובים:

והנראה בעיני בלשון הכתוב כי לא נמלך משה בשכינה, אבל טעם שלח לך, כי הסכימו לשלוח מרגלים, והיה במנהג שישלחו שני אנשים מרגלים חרש לאמר, ושישלחו מקצתם, וה' היודע עתידות צווהו שישלח איש אחד איש אחד מכל מטות ישראל, ושיהיו הנשיאים שבהם... וזה טעם על פי ה'...

לפי דעת הרמב"ן, אם כן, משה הסכים לדעת העם לשלוח מרגלים ולא נמלך בקב"ה, אלא שהקב"ה מתערב בפרטי השליחות.

כאן אנו מגיעים לרובד השלישי בו עוסק הרמב"ן - לשאלה שהזכרנו לעיל - מדוע מהלך המאורעות אינו נזכר בכתובים.

והנראה אלי לפי פשט הכתוב כי לא הזכיר ה' למשה שאלתם ששאלו לשלוח מרגלים, ולא הסכמת משה עמהם, שאילו היה כן היה הכתוב מספר בכאן: ויקרבו בני ישראל אל משה ויאמרו נשלחה אנשים לפנינו... וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ היה כותב: וידבר ה' אל משה שלח לך אנשים כאשר דברו אליך איש אחד... אבל היה העניין כך: ששאלו ישראל השליחות וייטב הדבר בעיני משה, ואח"כ בא הדיבור אל משה כשאר הדיברות ואמר לו סתם שלח לך אנשים. וזה טעם 'ויתֻרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל' - כי הוא מדבר בעניין חדש לא סוּפּר בו כלל.

אי איזכורה של בקשת העם בפרשת שלח מלמדנו שדיבורו של ה' אינו תגובה ותוצאה של בקשת העם. ציוויו של ה' לתור אינו המשך אלא - "עניין חדש לא סופר בו כלל". אלא שאם כך, יש להבין מהי מטרת ציוויו של ה', שהרי העם התכוון ממילא לשלוח מרגלים. ממשיך הרמב"ן ומסביר:

והיה כל זה כי ה' חפץ למען צדקו, שתהיה השליחות במצוותו... וכן נראה עוד שהם שאלו ממשה 'נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ', והוא חיפוש בדרכים, אבל ה' ציווה 'ויתרו את ארץ כנען', והוא כטעם ברירה, כבאים לקנות דבר... ועל כן ציווה אותן משה לפרוט הטובה היא אם רעה... והכל לשמחם כי צבי היא לכל הארצות ויעלו בה בחפץ גדול.

לשיטת הרמב"ן, יש כאן שני סיפורים, שתי יוזמות שונות, שתי שליחויות ושתי מטרות. בני ישראל מבקשים לבדוק את הצד הצבאי, ואילו שיקולו של הקב"ה הוא לחבב את הארץ על העם. בספר במדבר מתוארת היוזמה של הקב"ה ולכן נזכר דווקא שם בדיקת טיב הארץ, וכיוון שיוזמתו של הקב"ה היא אין בזה חטא. בספר דברים, לעומת זאת, מתוארת יוזמת העם, ושם אכן אין בקשה לשליחות לשם בדיקת טיב הארץ, אלא למטרות צבאיות בלבד: "ויחפרו לנו את הארץ וישבו אתנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהן".

עיקרון חשוב אנו לומדים מהרמב"ן, המהווה יסוד וסמך לרעיון שהוצג למלעלה. כאשר ישנם שני תיאורים לאותו המעשה אין להכפיף האחד על השני ואין להשלים פרטי האחד ע"י האחר, אלא יש לבחון כל תיאור לגופו, להבין מגמתו ואופיו המייחדים אותו, לדייק במה שנאמר בו ובמה שלא נאמר אלא נזכר דווקא בתיאור השני.

להלן נביא שתי פרשיות להדגמת שיטתינו[2].

מלחמת עמלק

פרשת עמלק נזכרת הן בשמות והן בדברים אך ישנם הבדלים בין שני התיאורים.

ראשית, בשמות מעשה המחִייה הוא מצידו של הקב"ה - "כי מחֺה אמחה את זכר עמלק... מלחמה לה' בעמלק...", ואילו בדברים - המצווה מוטלת על ישראל - "תמחה את זכר עמלק". אפשר אמנם היה לומר שאכן בתחילה הקב"ה נטל על עצמו את המשימה, ולאחר ארבעים שנה בו העם התפתח והגיע לבשלות הועבר התפקיד אליו.

אף תיאור הקרב בשמות ובדברים אינו שווה. בשמות העימות הוא ישיר - "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק" (שמות יז, ט) - אומה מול אומה, כשניצחון עמלק משמעו השמדת ישראל. בדברים לעומת זאת - "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כה, יח) - כעין לוחמת גרילה של מי שאינו סבור שינצח במלחמה חזיתית, או של מי שמעוניין רק לבזוז ולקחת שלל. שני תיאורים שונים אלו הריהם מתמיהים ביותר.

אנו נלך לפי השיטה אותה הצגנו בתחילת דברינו וננסה להבחין בשתי מטרות, בשני מאורעות, כרמוז אף במכילתא בדברי ר' אליעזר - 'ויבא עמלק' - כבר בא פעם אחרת - הווי אומר - שתי היתקלויות היו לישראל עם עמלק.

בשמות המלחמה היא במה שישראל מייצג - יציאת מצרים עשתה רושם, שכן מעתה נגלה לעין כל שיש מנהיג לבירה, עובדה המפריעה לאומות, דוגמת עמלק, אשר רוצות להנהיג את העולם בכח הזרוע. כיוון שהמלחמה שם היא כנגד ה' הרי שהוא הנוטל את מעשה המחייה על עצמו. בדברים מתוארת מלחמה במי שהוא חסר כל עכבות מוסריות - במקום שעמלק יקדמום בלחם ובמים הם נוקטים בדרך ההפוכה ותוקפים את החלשים והיגעים ההולכים בדרך, במדבר[3]. המלחמה כאן היא לכן של ישראל ועליו מוטלת מצוות המחייה.

פרשת ביכורים

מצוות הביכורים נזכרת במספר מקומות בתורה. כך בשמות כג, יט - "ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' א-להיך...", ובדומה לזה בשמות לד, כו. כן נזכרת היא, אמנם מצד המקבל בספר במדבר (יח, יג - "בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה..."), וכמובן בפרשת כי תבוא, שם היא מופיעה בהרחבה. אנו נעמוד על היחס שבין האמור בספר דברים לבין האמור בחומשים הקודמים לו, ובייחוד לנאמר בשמות[4].

מלבד הפירוט וההרחבה אשר יש בספר דברים, מוצאים אנו גם שינוי - רק בספר דברים נזכר מקרא הביכורים מלבד מצוות ההבאה. לפי הגישה המקובלת, היינו אומרים שיש כאן השלמה ותוספת, אלא שכאמור, צצה ועולה השאלה מדוע לא נאמרו כל הפרטים בשמות ומה צורך יש בחלוקה[5].

אנו נלך בדרך שהתווינו בראשית דברינו וננסה להבחין בשתי משמעויות במצווה, מתוך השוואת הנאמר בשני המקומות.

מצוות ביכורים שייכת למעשה לקבוצת "מצוות הראשית", שהוראתן - ביטוי אמונתו של האדם שכל מה שמקבל הריהו מאת ה', ולכן נותן לו את הראשית. כך בתרומה וכך בבכור, אלא שבהם אין אמירה המתלווית, כי עצם הנתינה משיגה את המטרה ומעידה על עצמה. עלינו להבין, איפוא, מדוע מצוות ביכורים זוקקת אמירה.

עיון בנאמר במקרא הביכורים בתורה יעורר בנו תמיהה נוספת. שכן, לאחר שנאמר: "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם ואמרת אליו: הגדתי היום לה' א-להיך" היינו מצפים שההמשך יהיה: "שקיבלתי פירות מאת ה'". אך לא כן הדבר, ובמקום זה מביא הביכורים אומר: "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו". לכאורה, מהי שייכות מקרא זה - על הגעתו לארץ - לעניין הביכורים. המשך המקרא, שאף הוא במבט ראשון מפתיענו, והמפרט את אותה הגעה, דרך ההיסטוריה של העם מראשית דרכו, יכולה אולי דווקא ללמדנו על משמעות העניין. בראשית דרך אבותינו - "ארמי אבד אבי" - אבי היה אובד, חסר נחלה וחסר קרקע וממילא לא היו לו פירות. בהמשך ירדו אבותינו למצרים והיו גרים בה, עונו בעבודה קשה, ולאחר שהוציאנו ה' משם - "ויבאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת". בזה נהפכנו מארמי אובד לעם בעל נחלה, וממילא ברור ההמשך: "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתת לי". כעת, משיש נחלה יש גם פירות.

מצוות הביכורים קיבלה כאן משמעות שונה לחלוטין מאשר שאר מצוות הראשית - היא מהווה אות לכך שהקב"ה נתן לנו ארץ וביטויה בפרי שגדל באותה הארץ. התודה כאן היא איפוא על הארץ.

אפשר והיינו מסיקים מכך שהמצווה מוטלת על האומה ככלל ולא על הפרטים, שהרי הארץ ניתנה לעם, ואולי אף היינו סבורים שהיא רק חד פעמית - סמוך לכניסה לארץ. אכן כך אולי היה לולא המשמעות האחרת, הנזכרת בשמות - ההודאה על הפירות.

 


* שיקלוט שיעור שנאמר ביום עיון במסגרת המכללה להכשרת מורים שע"י הישיבה.

[1]. נשים לב ללשון הנקוטה בפתיחת שלושת הקטעים: בראשון - "אבל יישוב העניין בזה"; בשני - "והנראה בעיני בלשון הכתוב"; בשלישי - "והנראה אלי לפי פשט הכתוב". הקטע השני אכן עוסק בלשון הכתוב - האם הלשון האמורה בדברי ה' הינה ציווי או הסכמה, ואילו הקטע השלישי עוסק בהסבר הכללי של העניין, לא בלשון אלא בפשטו ובהסברו.

[2]. כאמור, השאלה אינה נוגעת דווקא לספר דברים, שהרי מצאנו חזרות גם בין חומשים אחרים, כפרשת העגל, הנאמרת בספר שמות ונשנית בספר ויקרא, ולעיתים אף נוכל למצוא באותו הספר עניין החוזר על עצמו. אנו נתמקד בדיוננו זה בספר דברים, בשל הריכוז וההיקף הגדולים יותר של התופעה בו, אך העיקרון יהיה דומה גם בשאר המקומות.

[3]. זהו משמעו של "ולא ירא אלהים" - יראת אלהים במובן המוסר הבסיסי - כמו ביוסף - "את האלהים אני ירא", וכמו באברהם - "אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני".

[4]. אין אנו עוסקים כאן בהשוואה שבין שני הפסוקים בשמות, כיוון שיש לדון בהם במכלול ובהקשר הפסוקים הסובבים אותם, שגם בהם יש מקבילות, ואין זה כאן מעניינינו.

[5]. הסבר אפשרי הוא, שמכאן אנו למדים שאין מקרא ביכורים מעכב, כפי שאכן נזכר בהלכה, אלא שנראה שאלו רק הפרטים והתוצאות הנובעות לאחר החלוקה ולא עיקר וטעם לחלוקה לשני מקומות.