11: חג הפסח

  • הרב עידו רכניץ

חג הפסח / עדו רכניץ

קרבן הפסח הוא חריג בנוף הקורבנות. ייחודו בא לידי ביטוי במספר תחומים, הלכתיים והיסטוריים, שמהם ניתן ללמוד על מהותו ועל אופיו כקרבן ברית. רוצה לומר, בקרבן הפסח נכרתת בכל שנה ברית מחודשת בין ישראל לאביהם שבשמיים. לאור זאת ניתן להסביר סדרה של עובדות והלכות[1].

חג הפסח בהיסטוריה

קרבן הפסח הוקרב באירועים בעלי משמעות היסטורית לקיומו של עם ישראל.

כך בכניסה לארץ בימי יהושע (יהושע ה, י):

ויחנו בני ישראל בגלגל ויעשו את הפסח בארבעה עשר יום לחדש בערב בערבות יריחו.

וכך לאחר העליה לארץ בימי שיבת ציון (עזרא ו, יט):

ויעשו בני הגולה את הפסח בארבעה עשר לחדש הראשון.

במרכזן של מהפכות רוחניות חיוביות ניתן למצוא גם את הקרבת הפסח, כפי שעשה זאת חזקיהו (דהי"ב ל, א-ב):

וישלח יחזקיהו על כל ישראל ויהודה וגם אגרות כתב על אפרים ומנשה לבוא לבית ה' בירושלם לעשות פסח לה' אלוקי ישראל. ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחדש השני.

וכפי שעשה יאשיהו (מל"ב כג, כא-כג):

ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח לה' אלקיכם ככתוב על ספר הברית הזה. כי לא נעשה כפסח הזה מימי השפטים אשר שפטו את ישראל וכל ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה. כי אם בשמנה עשרה שנה למלך יאשיהו נעשה הפסח הזה לה' בירושלים.

היותו של קרבן הפסח קרבן ברית תוכל בוודאי להסביר עובדות אלה - באירועים משמעותיים, ובוודאי בתקופה של חזרה בתשובה, הקרבן המתבקש היה קרבן הברית המחודשת - קרבן הפסח.

דיני קרבן הברית

שלוש מהלכות קרבן הפסח מבטאות באופן מובהק את היותו קרבן ברית. ראש לכל, קרבן הפסח אסור באכילה לערלים. וכפי שפסק הרמב"ם (קרבן פסח ה, ה):

כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו...

מי שלא עבר את ברית המילה אסור גם בקרבן הברית. זאת ועוד, ביטול מצוות קרבן הפסח מחייבת כרת, ואלו דברי הרמב"ם בעניין (שם א, ב):

ומי שביטל מצוה זו בזדון ועבר יום ארבעה עשר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה - הרי זה חייב כרת, ואם ביטלה בשגגה - פטור.

זו אחת המצוות הבודדות שביטולה מחייב כרת, נוספת עליה מצוות מילה, שביטולה מחייב בכרת (רמב"ם מילה א, א). גם כאן חוזר הקשר בין קרבן הברית וברית המילה, כאשר בשתיהן ביטול המצווה, כלומר, הימנעות מכריתת הברית, מכריתה את האדם.

הלכה אחרונה, שבה מתבטאת הברית שבקרבן הפסח היא מצוות פסח שני, כפי שפסק הרמב"ם (שם ה, א):

מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח שאין שוחטין עליו, או שהיה בדרך רחוקה, או נאנס באונס אחר, או ששגג ולא הקריב בראשון - הרי זה מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים...

זוהי המצווה היחידה שבה ניתנת הזדמנות שניה למי שלא היה יכול לקיימה. והדבר מסתבר, כיון שמדובר בקרבן ברית יש לאפשר לכל מי שמעוניין להשתתף בברית.

בין קרבן יחיד וקרבן ציבור

ניתן לחלק את הקרבנות לשניים, קורבנות יחיד וקורבנות ציבור. קורבנות היחיד מובאים על ידי יחידים, לעתים מתוך בחירה, לעתים כחובה. לעומת זאת, קורבנות הציבור נקנים מכספי מחצית השקל.

קורבן פסח הוא קורבן יחיד, שהרי הוא נקנה על ידי יחידים, אולם, ישנן הלכות בהם קרבן הפסח דומה לקרבן ציבור.

ניתן להסביר דמיון זה בכך שקרבן הברית מצרף את כל היחידים שהביאו אותו אל הברית הכללית של עם ישראל. לכן, מחד גיסא חייב קרבן הפסח להיות קרבן יחיד, כדי שתהיה בידי היחיד הברירה האם להשתתף בברית, בניגוד לקרבנות הציבור הרגילים שמוקרבים עבור היחיד ללא התייעצות עמו. מאידך גיסא, דיני הפסח אמורים לכנוס את כל היחידים לברית אחת גדולה, בריתה של כנסת ישראל ובורא עולם, ולכן, יש בהם דמיון לקרבנות ציבור.

קרבן הפסח נבדל מקרבנות יחיד אחרים בפרט הבא, שהביא הרמב"ם (שם א, ג):

אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים, אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד. וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד - לוקה...

קרבן הפסח מוקרב תמיד במקום ציבורי אחד. הוא אינו קרבן פרטי אלא קרבן שהפרט מביא כדי להצטרף לברית הלאומית. לפיכך, אסור להקריב את קרבן הפסח בבמת יחיד, גם כאשר מותר להקריב קרבנות יחיד באותו מקום.

מלבד אחדות המקום, מתייחד קרבן הפסח גם באחדות הזמן. וכפי שפסק הרמב"ם (שם א, א):

מצות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות...

ההצטרפות לברית הכללית מחייבת קביעת זמן אחיד לכל, וזאת בניגוד לקרבנות יחיד אחרים שזמנם בדרך כלל אינו קבוע[2], אלא נתון בידיו של היחיד המקריב.

בשתי הלכות פסק הרמב"ם מהי הדרך האופטימאלית להקרבת קרבן הפסח. במקום אחד כתב (שם א, ט):

היו פחות מחמשים אין שוחטין את הפסח לכתחלה ואם שחטו כשר...

גם לגבי מספר המנויים על הפסח פסק הרמב"ם (שם ב, ב):

יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו, ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד שנאמר יעשו אותו.

בשתי ההלכות פוסק הרמב"ם שלכתחילה קרבן הפסח צריך להיות מוקרב ברבים, וזאת כדי לבטא את הצטרפות היחיד לברית הציבור.

סיכום

ניתן לקבוע שקרבן פסח הוא קרבן ברית. כך ניתן להסביר את העובדות שנסקרו עד כה.

מקומו ההיסטורי של חג הפסח מובן. אין מתאים מחג של ברית להיות נחוג במרכזו של תהליך חזרה בתשובה. כמו כן, חג הפסח מתאים להיות הפותח של שינוי מהותי ככניסה לארץ. שינוי כזה מחייב כריתה מחודשת של ברית עם הקב"ה, וחג הפסח, שבמרכזו קרבן הפסח הוא החג המתבקש.

גם דיני קרבן הפסח מובנים, אין מצווה שניתנת הזדמנות שניה לביצועה, מלבד קרבן הפסח. כקרבן ברית יש חשיבות מיוחדת לאפשר לכל המעוניין ליטול בו חלק. ממילא ברור גם הקשר לברית המילה. מי שלא כרת את הברית האישית לא יכול להשתתף בברית הציבור. גם חיוב הכרת מובן, סירוב לכריתת ברית משמעותו התנתקות מהקב"ה ובמילים אחרות - כרת.

גם ההלכות שמעניקות לקרבן הפסח אופי של קרבן ציבור מובנות לאור האמור עד כה. הברית הנכרתת בין המקריב לבין הקב"ה איננה ברית של יחיד. ברית קרבן הפסח היא ברית שבה היחיד מצטרף לציבור, וכורת ברית, כחלק מהציבור, עם הקב"ה.

 


[1]. כל ההלכות הן מתוך הרמב"ם, לחלקן מקור קדום יותר, ועל חלקן יש חולקים.

[2]. פרט למנחת חביתין של כהן גדול, ולפר כהן גדול ביום הכיפורים, המהווים ממילא חלק מעבודת הציבור במקדש.