11: מסגרת הזמן במגילת אסתר ומשמעותה

  • הרב דוד נתיב

מסגרת הזמן במגילת אסתר ומשמעותה* / דוד נתיב

עוול חמור ביותר נעשה למגילת אסתר בהצגתה כבדיחה אחת גדולה. שכן, עיון מעמיק במגילה, מגלה שהיא כבדת משקל ושיש בה השלכות אקטואליות רבות. הדימוי אולי מצחיק אבל המסרים עמוקים ביותר.

מהי המסגרת ההיסטורית של מגילה זו? השרטוט המובא בסמוך יסייע לנו לעקוב אחר התפתחות האירועים.

כשאנו מתחילים לעקוב אחרי סיפור המגילה אנו נתקלים בפסוק הידוע, המזכיר את גלות יהויכין - "איש יהודי... אשר הָגלה מירושלים עם הגֹלה אשר הָגלתה עם יכניה מלך יהודה" (ב, ו). זהו התאריך המוקדם ביותר המוזכר במגילה. מסתבר, שזה אשר הגלה עם יכניה מלך יהודה לא היה מרדכי אלא אבי סבו - "מרדכי... בן קיש - אשר הגלה" - קיש הוא זה שהגלה. אנו יודעים שגלות יהויכין קדמה אחת עשרה שנים לחורבן בית ראשון ולאחר מכן עם ישראל יוצא לגלות בבל. הגלות יכולה היתה להסתיים עם הצהרת כורש. אבל, כידוע, יהודים רבים נשארו בגולה, ורק מעטים ולאו דווקא החשובים שבהם, עלו לארץ. כמות העולים היתה זעומה ובהתאם לכך גם כמות הפעילות בארץ. לא בכדי אנו קוראים את המגילה בט"ו בערים המוקפות חומה מימות יהושע בן נון ולא מימי ראשית בית שני בה התרחשה המגילה, כיוון שהמצב בארץ היה עגום באותה עת. ירושלים אף היא היתה מוקפת חומה פרוצה ביותר, כפי שעולה מספרי עזרא ונחמיה.

ארבע עליות של יהודים מבבל מצינו לאחר הצהרת כורש, בראשותם של ששבצר; יהושע וזרובבל; עזרא; נחמיה, ומפורטות הן בספר עזרא ונחמיה. סדר מלכי פרס אף הוא מפורש בספר עזרא (פרק ד), שם מדובר על ארבעה מלכים: כורש, דריוש, אחשורוש וארתחשסתא. שתי העליות הראשונות היו בימי כורש והשתיים האחרונות בימי ארתחשסתא. על כורש כמעט ולא מוזכרים תאריכים, ועל דריוש אנו יודעים שבשנה השישית למלכותו חנכו את הבית השני, כך שמלך לפחות שש שנים.

בימי מלכות אחשורוש אנו מוצאים מציאות קשה ועגומה בארץ ישראל, כפי שעולה מספרי עזרא ונחמיה. בארץ יושב קיבוץ יהודי קטן עם בעיות רבות בתחומים שונים: הרוחני, הבטחוני, הכלכלי והחברתי. נישואי תערובת נפוצים לרוב, ומורגש חוסר במנהיגות רוחנית. עזרא, העולה בראשית מלכות ארתחשסתא מציע הצעות ומנסה לשפר, אך ההצלחה היא מוגבלת.

זוהי, איפוא, המסגרת של התקופה. עיקרה של היהדות יושב עדיין בגלות בבל. הציפיה לגאולת ישראל, שאמורה היתה להתממש במלואה עפ"י נבואות ירמיהו ישעיהו הושע עמוס יחזקאל מיכה חגי וזכריה, היתה צריכה להתמלא ולבוא לידי ביטוי מלא בבית שני. דבר זה לא התממש, בעיקר בשל העובדה שרוב העם לא הגיע. בבית שני לא מוצו אותן נבואות שחזו נביאי ישראל. הבית עליו ניבא יחזקאל היה רחוק מאוד מהמציאות.

החבר במאמר שני סעיף כ"ד בספר הכוזרי מסביר:

אכן, מצאת מקום חרפתי מלך כוזר! כי אמנם חטא זה הוא אשר בגללו לא נתקים היעוד אשר יעד האלֹהַ ל"בית השני": 'רני ושמחי, בת ציון! כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאם ה''. כי הענין הא-להי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כולם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו, ורובם והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם.

החבר ממשיך בדבריו ומזכיר את הפסוק "קול דודי דופק" המבטא את רעיון ההתמהמהות בגלות ומוסיף ואומר:

סוף דבר, רק חלק מן העם נענה, ולא בלב שלם, ולכן גמלם האלוה כמחשבת ליבם, ונתקימו בהם ההבטחות האלוהיות רק במדה מצומצמת כפי מיעוט התעוררותם כי הענין האלהי אינו חל על אדם כי אם לפי הכנת האדם - אם מעט מעט ואם הרבה הרבה.

גלות בבל ממוקמת "רשמית" בין חורבן הבית הראשון לבין הצהרת כורש. זה התיחום הפורמלי שלה, אבל למעשה הגלות נמשכת הלאה ומרבית העם נמצא בגולה. רק מיעוטו יושב בארץ ישראל. לפי המספרים המופיעים בעזרא פרק ב ובנחמיה פרק ט עולה, שבארץ היו כארבעים ושניים אלף וחמש מאות עולים. מרבית העם, עשיריו וחשוביו, נשארו בגלות. בירושלים יש אמנם יישוב, יש מזבח ובהמשך בית מקדש, יש אפשרות לעבוד את ה' בעבודת הקרבנות, יש אפשרות להגיע לארץ. הצהרת כורש מאפשרת זאת וגם המלכים הפרסיים, ממשיכיו, מחזקים אפשרות זאת, עם זכויות נוספות. ואף על פי כן עם ישראל יושב בגלות!

זו המסגרת הכללית אשר בתוכה מתרחש סיפור מגילת אסתר.

נשאלת השאלה: מדוע יש התעלמות הדדית בין עזרא ונחמיה לבין מגילה אסתר? מדוע אין אנו שומעים במגילת אסתר דבר וחצי דבר ממה שמתרחש באותה עת בארץ ישראל, כפי שמתואר בספרי עזרא ונחמיה, ומנגד - מדוע שני ספרים אלו אינם מאזכרים את סיפור מגילת אסתר? למרות שהמגילה מתרחשת בתקופת ההתרחשויות הכתובה בספרי עזרא ונחמיה.

במהלך שיוצג עתה תוצע תשובה לשאלה זו, אם כי יש גם כמובן אפשרויות נוספות.

נבדוק כעת את המתרחש במגילה עצמה, נוציא את הנתונים ולאחר שנציג אותם נראה מה משמעותם.

סדר הזמנים במגילת אסתר

פרק א: עוסק בשנה השלישית למלכות אחשורוש ובארוע אחד מסויים - משתה הנמשך חצי שנה.

פרק ב: "אחר הדברים האלה..." ביטוי המבטא "קפיצת זמן" בחירת מלכה חדשה בעקבות הדחתה (ולא הריגתה) של ושתי. בפסוק טז מופיע הזמן - בשנת שבע למלכותו. בפסוק יב מספר הכתוב שיש שנת הכנה לכך, כלומר ששנה שלמה המועמדת מכינה את עצמה לכניסתה למלך. ייתכן שבשנה השישית ואולי אף בחמישית אסתר צריכה היתה להכין את עצמה, וכבר אינה שוהה בביתה.

פרק ג: "אחר הדברים האלה" - "קפיצת זמן" - "גידל המלך אחשורוש את המן...".

ובפסוק ז: "בחדש הראשון... בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש". בשנה זו המן יושב כבר איתן על כסאו. בפסוק יב מופיעים סופרי המלך בחדש הראשון בשלושה עשר יום בו.

בי"ג בניסן מתבצע משלוח האגרות הראשונות. הם צריכים להגיע לכל רחבי הממלכה.

פרק ד: מאז שנלקחה אסתר (בפרק ב) אנו זוכרים שמרדכי מנחה אותה בכמה דברים. ("לא הגידה... ומרדכי מתהלך... לדעת את שלום אסתר ומה יעשה בה"). מרדכי יושב שם כמה שנים, מהשנה שישית לפחות ועד לשנה השתים עשרה ובתקופה זו על אסתר להסתיר את עמה ומולדתה. מרדכי ידע את אשר נעשה ומעביר דיווח לאסתר על הגזירה הקשה. אסתר עונה שאין אפשרות להגיע אל המלך מבלי לסכן את חיי המתקרב. מרדכי לוחץ עליה לפעול למען עמה כי אחרת "רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר". יתכן שזו שתיקת המגילה שאינה אלא רומזת שרווח והצלה יעמוד ליהודים מהקב"ה.

מרדכי מודאג שמא אסתר מתעלמת מעמה. הוא מדבר עמה קשות. הלחץ קשה מאד: "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות". אולי שש שנות ניתוק מהבית היהודי עשו את שלהן? הם צמים שלשה ימים בצו אסתר. הצום בי"ד, בט"ו ובט"ז בניסן.

"ויעבור מרדכי" - "שהעביר יום ראשון של פסח בתענית" (מגילה טו).

פרק ה: אסתר מתכננת להעמיד את המן במקום ורק המלך מסוגל לעשות זאת. הרצון של אסתר הוא לעורר מתח ורוגז בין המלך להמן. היא מבקשת שהמלך והמן יבואו למשתה שהכינה להם. המלך מתחיל לחשוד. הוא מגיע למשתה לחוץ, ואז בקשה נוספת, מתוך רצון להגדיל את המתח, שיבואו למשתה נוסף למחרת.

פרק ו: "בלילה ההוא נדדה שנת המלך". המלך מוטרד ולוקח את ספר הזכרונות. הוא מבקש סיפורים עם זיקה לנסיונות לפגוע בשלטון. תחושתו היא שיש נגדו חתרנות. ההיסטוריונים היוונים סיפרו על חשדנות ומאבקי כח בין המושכים בחוטים. הוא דולה את סיפורו של מרדכי. כאן התיזמון ההשגחתי של מה שהוביל למהפך.

המלך חושד שהמן מתעתד להשתלט על אסתר ובצורה זו להשתלט על הממלכה (ראה תקדים אדוניה, אבשלום ופילגשיי אביו, איש בושת וריצפה בת איה ועוד). בי"ז בניסן שומעת אסתר על התהלוכה ברחוב העיר המבשרת את המהפך.

במשתה היין השני מספרת אסתר את האמת לאמיתה על דמותו של המן.

פרק ז: אחשורוש נבעת ואז המן נופל על המיטה, אשר אסתר עליה.

הכל מתרחש בי"ז בניסן. אז, בחוה"מ פסח, תולים את המן.

פרק ח: העברת הסמכויות למרדכי. ובפסוק ג בקשת אסתר להעביר את רעת המן.

חשוב לזכור שאם מחשבת המן היתה יוצאת לפועל, הרי שגם כל המעט שהיה קיים בירושלים וביהודה היה נהרס, כי זו אחת ממדינות אחשורוש.

פרק ט: פסוק ט: "ויקראו סופרי המלך בחדש סיון בשלשה ועשרים בו". רק בכ"ג בסיון יצאו האגרות השניות ע"י מרדכי שהתירו ליהודים להתארגן להגנה עצמית, אך לא בטלו את האגרות הראשונות, כי "דבר שנחתם בטבעת המלך אין להשיב".

מדוע המתינו עד כ"ג בסיון? (למעלה מחודשיים)

הם רצו לראות כיצד מתארגנים, איך מזהים את אנשי צוותו של המן, שאולי נותרו במערכת. התארגנות זו לקחה את פרק הזמן הזה.

עיקרו של הסיפור הוא מפרק ג ואילך. מהי, איפוא, משמעותם של פרקים א-ב, הרי ניתן לסכם זאת במספר פסוקים? חז"ל אומרים לנו שפרקים אלו תפקידם ללמדנו באיזו הווה חיו היהודים באותו דור. עלינו לראות את הסעודה של אותו רשע, ממנה נהנו היהודים ועל כן נענשו. הם יכולים לחיות בין הגויים ואפילו מלכה יהודית יש. במקום לקום וללכת לארץ ישראל, יושבת יהדות שבעה ולא קמה לשוב לארצם.

קשר השתיקה בין שני הספרים בא ללמד על הנתק הקיים בין שני מעגלי היהדות של אותם ימים: מעגל ארץ ישראל ומעגל הגלות. הם אינם נוגעים זה בזה ואינם משיקים זה לזה. יש מעגל של קומץ נאמנים לשיבת ציון הפועל להגשמת נבואות הגאולה, אך רובו של העם נהנה מסעודתו של אותו רשע.

מגילת אסתר היא מגילה של גלויות. היא מבטאת את סכנות הגלות: הכל נראה כל כך טוב עד שמגיע רגע המשבר והפתרון הוא להרוג את היהודים. גם אחרי שנסתיימה המגילה ותקופתה, לא הגיעו רבים לארץ. כשם שאחרי גירוש ספרד הגיעו מעטים לארץ והרוב התפזר בארצות אחרות. כך גם אחרי השואה ובעליית יהודי רוסיה בימינו אלה. אך ההקבלה הנוראה מכל: לאחר הצהרת בלפור יש אפשרות ליהודים לעלות לארץ והם מעדיפים את הגלות. המצב בארץ עגום - אבל איזו ישועה היתה צומחת לגאולת ישראל בארץ אילו מליוני יהודים היו עולים לפני השואה, וכמה יהודים היו ניצלים מההשמדה...

ועתה מספר מילים על דמותו של המלך. תופעה זו של המלך אינה יוצאת דופן בעולם העתיק. כך פרעה, אבימלך ועוד. שלטון ללא מיצרים על העם ורכושו; הוא האלוה. זו האנטיתזה של המלך היהודי, שכן מלך יהודי כפוף למלכות שמים. המלך אחשורוש עשה עצמו אלוה.

מכאן הדמיון בין פורים לכיפורים - פורים הוא אנטיתזה למקדש בירושלים.

השאלה הגדולה היא מי המלך השוכן בקודש הקודשים (או היושב בארמון פרס ומדי).

ועתה להיבט המוסרי של המגילה. מה היה קורה אם לא היה ה"ונהפוך הוא". אין לנו ספק שהטבח היה מתבצע בצורה כמעט מושלמת, זה היה מתבצע כפי שגויים יודעים לעשות זאת - מהר ו"אלגנטי". כשמתבצע המהפך שולח מרדכי אגרות המתירות ליהודים להנקם מאויביהם. בפרק ח פסוק י: "ויכתוב בשם המלך... להקהל ולעמוד על נפשם להשמיד ולהרוג ולאבד את כל חיל עד טף ונשים ושללם לבוז". היהודים היו רשאים להחליט מיהו האויב שצר אותם. וכל זה בשלשה עשר לחדש אדר.

האגרות מגיעות לכל מקום ועימן - משתה ושמחה ויום טוב ליהודים. "ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם". מתיהדים - לאו דווקא מתגיירים אלא מציגים את עצמם כיהודים. לפתע כדאי להיות יהודים. וביום י"ג באדר נקהלו היהודים בעריהם בכל מדינות המלך אחשורוש לשלוח יד במבקשי רעתם. היהודים אינם מתנפלים סתם כך, הם מסמנים "מטרות נקודה", הם יודעים לזהות מי האחראים לתכנון השמדת היהודים, את ראשי המארגנים הם מחפשים. קל היה לסמן אותם מכיוון שהיה זמן בין האגרות הראשונות לשניות. בזמן זה צצו ועלו כל מבקשי נפשם של היהודים.

בפסוק ה מכים היהודים בכל אויביהם. בשושן הבירה הורגים חמש מאות איש ואין מזכירים כאן טף ונשים. אבל החשוב הוא להדגיש את המילים: "ובביזה לא שלחו את ידם". האם הרב הראשי או שר הדתות נתן ליהודים הוראה שלא לגעת בביזה? איש לא אמר זאת. פוגעים במי שצריך לפגוע אבל בביזה לא נוגעים כלל. בצו שהתפרסם כתוב במפורש "ושללם לבוז" אבל היה ברור ליהודים שאיש לא נוגע בביזה.

 


* שיעור שהועבר באדר תשנ"ב.