14: אמירת 'ויכולו' בערב שבת

  • הרב אמנון בזק

אמירת 'ויכולו' בערב שבת* / הרב אמנון בזק

מקור הדין

ייחודו של המנהג לומר ויכולו בליל שבת, הוא בחזרה המשולשת על הפרשיה - בתפילת לחש, בציבור - לפני ברכת 'מעין שבע', ובבית - לפני הקידוש. עצם חזרה זו טעונה בירור, וכן יש מקום לעמוד על הלכות שונות הנוגעות לאמירת הפרשיה, ועל היבטים תמוהים לכאורה, המופיעים בדברי הגמרא בעניין.

מקור הדין בסוגיה בשבת (קיט:):

אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. דאמר רב המנונא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית, שנאמר ויכלו, אל תקרי 'ויכולו' אלא 'ויכַלו'.
אמר רבי אלעזר: מניין שהדיבור כמעשה - שנאמר 'בדבר ה' שמים נעשו' (תהילים ל"ג).
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכלו שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו 'וסר עונך וחטאתך תכפר' (ישעיה ו').

שלוש [1]מימרות אלו מעורות בכמה תמיהות: האם יש קשר ביניהן, ומהו? מה משמעות הביטוי הקשה - "נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"? מדוע אמירת 'ויכולו' מביאה לכפרה"?

בראשונים ניתן להבחין בשתי גישות עקרוניות בהבנת המנהג. גישה אחת- דומיננטית ורווחת, ועל פיה נקבעו ההלכות השונות הקשורות למנהג. אנו נשתדל לעמוד גם על גישה נוספת, המאירה את הדברים באור שונה לחלוטין.

"כאילו מעיד על הקב"ה"

הטור (או"ח סי' רס"ח) מביא דעה שנפסקה גם בשו"ע (ס"ז):

"וי"א שנהגו לומר אותו בקול רם ומעומד, משום שהוא עדות להקב"ה על מעשה בראשית, וכתיב 'ועמדו ב' האנשים', ודרשינן (שבועות ל.) - אלו העדים, שצריכים להעיד ביחד ומעומד, ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד".

הלכה זו מובאת בכמה ראשונים [2], מבלי להזכיר מה המקור לראות את אמירת 'ויכולו' כעדות להקב"ה על מעשה בראשית. נראה, שהמקור לכך הוא גירסה אחרת בסוגיה בשבת, המובאת ברא"ש בפסחים (בפ"י סי' ט"ו):

"כל האומר ויכולו בערב שבת, כאילו מעיד על הקב"ה שברא עולמו בששה ימים ושבת ביום השביעי" [3].

כאמור, הגישה הרואה באמירת 'ויכולו' כמעין עדות על בריאת העולם בשישה ימים היא הדעה הרווחת בראשונים, והדין המרכזי הנלמד ממנה הוא חובת העמידה בזמן האמירה, כדין עדות הצריכה להיות במעומד. אך לגישה זו השלכות נוספות:

החזרה - בפתח דברינו הצבענו על הדין המיוחד בחזרה המשולשת על אמירת 'ויכולו' [4]. יש לציין, אמנם, שבראשונים קיימות שיטות שונות ביחס למספר הפעמים בהן אומרים 'ויכולו', ואף רבים הסוברים שאכן אומרים ג' פעמים, הסבירו את החזרות מסיבות שאינן עקרוניות [5]. אף על פי כן, מצאנו בראשונים דיעות שקשרו בין חשיבות העדות שבאמירת 'ויכולו', ובין החזרה עליה. הראב"ן מלוניל בספר המנהיג (הלכות שבת, סי' ה') כתב:

"וזה שאנו חוזרין לאומרן בקול רם, להוציא מי שאינו בקי, לפי שהוא עדות גדולה".

וביחס לאמירה על הכוס בבית, כתב רש"י בספר הפרדס (עמ' שט במהדורת עהרנרייך):

"ומפני חיבת העדות חוזרין ומעידין על השולחן".

1. הבנת "וסר עונך" - לעיל תהינו מדוע יש מימד של כפרה באמירת 'ויכולו'. יש שקשרו זאת להבנת 'ויכולו' כעדות:

"ויש לומר מפני שכשאומר ויכולו הוא מעיד על מעשה בראשית, דמשום הכי אומרו מעומד כדין הגדת עדות... ואילו לא היה ויכולו היה מכובשי עדות, ועובר על לאו דלא יגיד, ומשום הכי כשאומר ויכולו אומרים לו 'וסר עונך' - שלא היית מכובשי עדות" (שלטי הגיבורים, מד: באלפס אות א', וכעין זה מובא בארחות חיים, הל' ערב שבת סי' ט"ו; בכל-בו סי' ל"ה ובאבודרהם).

בכיוון אחר כותב האליה-רבה (סי' רס"ח ס"ו):

"משום דאמרינן באבן העזר דאומרים לעדים בגט שיהרהרו בתשובה כי רשע פסול לעדות, לכך אומרים לו 'וסר עונך'".

2. "כאילו נעשה שותף להקב"ה" - כפי שציינו לעיל, מקור השיטה הרואה באמירת 'ויכולו' עדות הוא בגירסה השונה בסוגייה בשבת. אף על פי כן, יש שרצו להסביר גם את גירסתנו לאור "גישת העדות". הארחות חיים תמה - "מאי מעליותא קאמר דנעשה שותף, והלא גנאי הוא כלפי מעלה כל שניות ושותפות [6] ?", ומתוך כך באר:

"ואפשר לומר כך הכוונה בזה באמרו ויכולו, שמראה בעצמו שמעלה עליו כל הכתוב בתורה לעניין חידוש העולם ומאמין בו אמונה קיימת כאילו ראה בעיניו מעשה היצירה וכמו שהוא שותף להקב"ה בעשיית המלאכה, לפי שאין ליבו נוקפו בדבר קטן או גדול במעשה ההווה" (וכעין זה בכל-בו)

משמעות ה"שותפות" היא, לפי דיעה זו- המחשת הוודאות בחידוש העולם.

3. אמירת 'ויכולו' ביחיד - כאמור, הטור מוסיף - "ולכן צריך שיעמדו ויאמרו אותו ביחד". על סמך דברים אלו כותב הט"ז (סי' רס"ח ס"ק ה'):

"דיחיד המתפלל אין חוזר לומר ויכולו, דאין עדות ליחיד, ועדה שלמה בעינן להעיד להקב"ה, דהיינו עשרה. ואם ירצה יחיד לאומרה, לא יתכוין לשם עדות אלא כקורא בתורה".

אף המשנה ברורה (שם ס"ק י"ט) כתב - "וטוב לומר אותה ביחד בציבור", והוסיף - "ועל כל פנים יהיה בשניים". דין זה רווח בין בני הישיבות, על אף שיש רבים המפקפקים בו מסיבות שונות [7].

4. חיוב נשים באמירת 'ויכולו' - כף החיים בסימן רס"ח (ס"ק ל"ו) מביא מחלוקת הפוסקים האם גם נשם צריכות לומר 'ויכולו', וגם שאלה זו תלוייה בראיית האמירה כעדות, שהרי נשים אינן מעידות [8].

אלו הן ההשלכות העיקריות של ראיית אמירת 'ויכולו' כעדות, שהוזכר בפוסקים.

נסיים את דיוננו בגישה זו בדברי בעלי התוספות [9], שעמדו על כך שסופי התיבות של סיומה של פרשת 'ויכולו' - "ברא א-להים לעשות", הן אמ"ת- "כמו שכותבים בשטרות - 'שריר וקיים'". נראה, שגם בדברים אלו באה לידי ביטוי שיטה זו, כשהקב"ה מאשר ומקיים את אמיתותה של העדות [10].

"וסר עונך וחטאתך תכופר"

כמה ראשונים [11] מביאים בשם מדרש שוחר טוב מאמר, שאיננו נמצא במהדורות שלפנינו:

"כל האומר ג' פעמים 'ויכולו' - כפרה לכל עוונותיו וכאילו קיים כל התורה כולה. ב'ויכולו' כתיב שלש פעמים 'אשר', ובפסוק 'ויקחו אליך פרה אדומה' (במדבר י"ט, ב) כתיב ג' פעמים אשר; כשם שפרה מכפרת, כך האומר 'ויכולו' ג' פעמים מתכפר".

מדרש זה, המקשר בין אמירת 'ויכולו' לבין כפרה, מזכיר את הסוגייה בשבת, המציינת שבאמירת 'ויכולו' אומרים המלאכים "וסר עונך וחטאתך תכופר". ואכן במקום אחד [12] מצינו מדרש המקשר בין שני המאמרים:

"כל האומר ויכולו בערב שבת - שני מלאכי השרת מניחין ידיהן על ראשו ואומרים לו 'וסר עונך וחטאתך תכופר'. מנא לן? אתיא 'אשר' 'אשר' לזירה שוה, כתיב 'אשר' בפרה אדומה ג' פעמים, וכתיב 'אשר' בויכולו ג' פעמים, מה פרה אדומה מכפר, אף ויכולו מכפר".

אך הדברים עדיין תמוהים: מה עניין כפרה לפרשת 'ויכולו', והאם יש קשר הדוק ורעיוני לפרשת פרה, מעבר לחזרה המשולשת על המלה "אשר"?

נראה, שיסוד הדברים נעוץ בהבנת המאמר בראשית הסוגייה - "מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית". לעיל עמדנו על הקושי במאמר זה, ועל ההבנות שהועלו כדי ליישבו. אך יתכן ויש להעלות הסבר נוסף.

במדרש תהילים (מזמור פ"ו) נאמר:

"אמר ר' אלכסנדרי: כל מי ששומע קלתו ושותק, וספק בידו למחות - נעשה שותף להקב"ה, שכן שומע שמחרפים לפניו אומות העולם ושותק".

למדנו מכאן על משמעות נוספת לביטוי - "נעשה שותף להקב"ה", שמובנו - הולך בדרכיו של הקב"ה. חשיבות ההידמות לקב"ה וההליכה בדרכיו מודגשת בדברי חז"ל במספר מקומות [13], וידועים דברי הגמ' בשבת (קלג:):

"אבא שאול אומר: 'ואנוהו' - הוי דומה לו, מה הוא חנון, אף אתה היה חנון ורחום".

ובסוטה יד. אומר ר' חמא ברבי חנינא:

"מאי דכתיב: 'אחרי ה' א-להיכם תלכו'? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה ? והלא כבר נאמר: 'כי ה' א-להיך אש אוכלה הוא'! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים... אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים... אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: +בראשית כה... אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים... אף אתה קבור מתים."

גם בבריאת העולם מתבקש האדם להלך בדרכיו של הקב"ה, וכך להיות ל'שותף' לקב"ה במעשה בראשית. בשתי דרכים ברא הקב"ה את עולמו, ובשתיהן נדרש האדם ללכת. הדרך הראשונה - תיאור בריאת העולם המפורט בשישה ימים והשביתה ביום השביעי. על מנת להידמות לקב"ה, נקרא האדם לשבות ביום השביעי, שהרי - "כי ששת ימים עשה את ה' את השמים... וינח ביום השביעי, על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות כ', י). יחד עם זאת, על האדם גם לעבוד בששת הימים, שהרי גם הקב"ה "עבד", כביכול, בימים האלו - "עשה ה' את השמים ואת הארץ, את הים ואת כל אשר בם". מכח עניין זה, מובנים דברי המכילתא דרשב"י שם:

"ששת ימים תעבוד - ר' אומר: הרי זו גזירה אחרת, שכשם שנצטוו ישראל על מצוות עשה של שבת, כך נצטוו על המלאכה".

אולם, בתפיסת חז"ל הודגש, שדרך זו של בריאת העולם היא התיאור החיצוני בלבד:

"ר' ברכיה בשם ר"י ב"ר סימון פתח: 'בדבר ה' שמים נעשו' - ר"י ב"ר סימון אמר: לא בעמל לא ביגיעה ברא הקב"ה את עולמו, אלא 'ויהי אור' - כבר היה" (בראשית רבה ג', ב)

בריאת העולם נעשתה בדבר ה', לא בעמל לא ביגיעה. התיאור הארוך בספר בראשית, הנראה כעמל ויגיעה, והובא על מנת לשדר מסר חינוכי בלבד:

"אמר ריש לקיש: כביכול דבר היה מפי הקב"ה - 'בדבר ה' שמים נעשו', וכתיב בו 'ברא' - אלא ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ויגיעה , וליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימים את העולם שנברא בדבר ה'" [14]. (תנחומא ישן, בראשית א', א)

סוגייתנו מבטאת את הבחינה שבה בריאת העולם נעשתה בדיבור בלבד, שהרי אף היא גרסה - "מנין שהדיבור כמעשה ? שנאמר: "בדבר ה' שמים נעשו". חידושה הוא בכך שגם בדרך זו נקרא האדם ללכת בדרכיו של הקב"ה, וליצור את עולמו בדיבור בלבד: "כל המתפלל בערב שבת ואמר ויכולו - מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית"!

כך מבינים אנו היטב את מימד הכפרה שבפרשה. פעמים רבות אנו מוצאים, שעם מעברו של האדם לשלב חדש בחייו, עם פתיחתו של דף חדש - מתכפרים כל עוונותיו:

1. גר, חכם - "מה הגר מוחלין לו על כל עוונותיו, אף חכם שנתמנה מוחלין לו על כל עוונותיו" (ירושלמי ביכורים, פ" ה"ג).

2. גדולה - "אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו את כל עוונותיו" (סנהדרין יד.).

3. חולה שנתרפא - "אין החולה עומד מחוליו עד שמוחלין לו את כל עווונותיו" (נדרים מא.).

4. חתן - "חתן מוחלין לו על כל עוונותיו" (ירושלמי שם) I.

כך גם מדי שבת בשבתו, עת הולך האדם בדרכיו של הקב"ה, עת נעשה הוא שותף במעשה בראשית ובמאמר פיו בורא ויוצר את עולמו מחדש, ומתוך כך - נמחלו כל עוונותיו. דומה ביראה חדשה זו, לאדם שניטמא באבי אבות הטומאה, במת, שבהזאה במים חיים, בהם ניתן אפר פרה אדומה, מיטהר וחוזר לחיים חדשים. "מה פרה אדומה מכפר, אף ויכולו מכפר".

ואמנם, גם לגישה זו, הרואה באמירת 'ויכולו' כמעין בריאה מחודשת המביאה לכפרה, ניתן למצוא הדים בפוסקים, וביטוי בכמה הלכות:

1. החזרה - לפי גישה זו, מובנת היטב החזרה המשולשת. כמה ראשונים מצטטים בשם המדרש [15] :

"חייב אדם לומר ויכולו ג' פעמים בשבת - אחד אומר בתפילה, 'וכן כתוב בתורתך ויכולו וכו' ', והשני לאחר התפילה, ושלישי על הכוס, כנגד שלושה 'אשר' שבפרשת ויכולו".

לגישה זו, חזרה זו אינה נובעת מסיבות טכניות או מפני חיבת הדברים, אלא היא נעוצה בטבורה של עצם דין אמירת 'ויכולו' והשוואתו לפרשת פרה. מפני מדרש זה מציין ראבי"ה, שאף שבירושלמי "משמע שעיקרו של ויכולו נתקן לומר ויכולו אפילו במקום שיש יין, שסמכו על האגדה שחייב לומר ג' פעמים ויכולו בשבת".

2. עמידה - לפי גישת הכפרה, הרי אין כל סיבה לעמוד באמירת 'ויכולו', שהרי כל הרעיון לפי גישה זו הוא שיחזור העולם בדיבור בלבד, בלא עמל ויגיעה. ייתכן שרמז לעניין זה נמצא בדברי שבלי הלקט (סי' ס"ו) בשם אחיו:

"ואחי ר' בנימין נר"ו כתב מה שנהגו לומר בעמידה, לפי שעכשיו סיימו תפלת לחש, והן נמצאין עומדין, וצריכין עוד לעמוד בברכה אחת מעין שבע, ולא מטעם עדות [16] והאומר אותו מיושב לא הפסיד [17] ".

3. מקום התפילה ­- שיטה מקורית למיקומה של התפילה נמצאת בשו"ת הרמב"ם, סי' קע"ח:

"ויורנו בדבר קהל קדוש מן ישראל, יסתירם האל בסתר כנפיו, שנהגו מימות עולם וכשנים קדמוניות לומר בליל שבת אחר מזמור שיר להיום השבת - 'ויכולו'. בא אחד מן תלמידי החכמים ומחה בידם על זה ואמר: מה שאתם אומרים ויכלו, אסור לאומרו ואתם עוברים על זה. אמרו הקהל הקדוש ישמרם צורם ויחיים: זה מנהג אבותינו, לא נשנהו ולא נבטלהו. ייטיב אדוננו, מורה הדת, בידיעתו הנפלאה, אשר עשה האל לפניו כל דבר, שנתקשו בו הראשונים לקל ופשוט, להורותנו, הישארו הקהל על מנהגם אם לאו, ושכרו כפול".

ותשובת הרמב"ם:

מותר להם להשאר על מנהגם, בתנאי שיקראו ויכלו אחר תפלת מעריב קודם חזרת התפילה, לפי מה שמחייב המנהג" [18].

מה טיבו של מנהג זה לומר 'ויכולו' בסמוך ל"מזמור שיר ליום השבת"? נראה, שיש קשר רעיוני בין שתי הפרשיות, שהרי אף מזמור זה לפי חז"ל, מבטא את רעיון התשובה והכפרה בבריאה:

"פגע בו [= בקין] אדם הראשון אמר ליה: מה נעשה בדינך? אמר ליה: עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר: כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת'" (בראשית רבה פכ"ב, כח)

וכן בילקוט שמעוני (תהילים תרכ"ט):

"ארבעה מזמורין שהיה לאדם הראשון לאומרם אמרן דוד... 'מזמור שיר ליום ליום השבת' - שהשבת פנתה אותו מן הדין ".

4. הכנה - האורחות חיים (סדר תפלת שבת, ס"י), המביא את המדרש המקשר בין 'ויכולו' לבין פרה אדומה, מסיק מכך מסקנות להלכה:

"לפיכך צריך אדם לטהר עצמו בערב שבת ולגוז צפרניו ושערותיו כי היכי דליגזו ליה חובותיו, על כן אמרי ויכולו דלהוי כפרה לישראל כפרה אדומה" [19].

5. יחיד - נראה פשוט, שהספק אם יחיד אומר 'ויכולו', שהתעורר לפי גישת העדות, איננו רלוונטי לפי גישת העדות, איננו רלוונטי לפי גישת הכפרה. כך גם מציין האליה-רבה (עיין הערה 6), שלפי טעם הכפרה גם יחיד צריך לאומרה.

סיכום

שתי גישות, שיסודן, כנראה, בשתי גירסות בגמרא, קיימות ביחס לאמירת 'ויכולו'. האחת, הרואה באמירת 'ויכולו' עדות על האמונה בבריאת העולם על ידי הקב"ה בששה ימים, ושביתתו ביום השביעי; והשניה - הרואה בכך שיחזור של בריאת העולם בידי הקב"ה במאמר פיו, המביא לידי כפרת עוונותיו של האדם. הגישה הראשונה היא הרווחת בפוסקים, ומהווה בסיס לכמה הלכות הנוגעות לעניין. אולם גם לגישה השנייה, כאמור, ישנם היבטים בפוסקים., והיא מאירה את הנושא באור אחר. בפועל, אלו ואלו דברי א-להים חיים, ובאמירת 'ויכולו' מידי שבת, אנו מביאים לידי ביטוי את שתי הגישות [20].

 

* התפרסם גם בעלון שבות בוגרים גיליון ח' .

[1] לפי שיטת הרמב"ם בסדר התפילות שבסוף ספר אהבה, אין אומרים בתפילת לחש את כל פרשת 'ויכולו', אלא בסוף "אתה קדשת" אומרים - "וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, וכן כתוב בתורתך: ויברך א-להים את יום השביעי". שיטה זו, שלא בשם הרמב"ם, מוזכרת ברא"ש בשבת פט"ז סי' ה' כ"תפילות הקדמונים", וכן בראבי"ה (מסכת שבת, סי' קצו), באור זרוע (ח"ב סי' כ'), באבודרהם ובטור (סי' רס"ח). ראשונים אלו דחו שיטה זו מכח הגמרא בשבת, האומרת ש"אפילו יחיד המתפלל צריך לומר ויכולו", אם כי האבודרהם ציין שמכאן אין ראיה, שכן ניתן לפרש שהכוונה לומר זאת לאחר התפילה.

הראבי"ה והטור עומדים על כך, שמבחינת נוסח התפילה נראה יותר דווקא כשיטה שאינה גורסת את כל הפרשיה, שהרי הציטוט - "וכן כתוב בתורתך..." - מוסב על סיום הברכה: "וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים", בעוד שלפי הנוסח המקובל יש להידחק, שהציטוט מתחילת 'ויכולו' קאי ארישא - "אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ". עוד יש לציין שבסידור רס"ג ובסידור רב עמרם גאון לא נזכרת אמירת 'ויכולו' כלל בתפילת לחש (הגם שכל נוסח התפילה שם שונה, ואכמ"ל).

הראבי"ה והאור זרוע מצטטים בשם הירושלמי בברכות פ"ח ה"א: "אמר ר' יוסי ברבי: נהגו תמן, מקום שאין יין, שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ויכולו ואמור ברכה אחת מעין שבע..." (לפנינו בירושלמי לא מופיע "ואומר ויכולו"), ומתוך כך הם מסיקים שעיקרו של 'ויכולו' נתקן רק במקום שאין יין, לפי הירושלמי, וכשיש יין- היו עושים קידוש, ולאחריו אומרים ברכה מעין שבע.

באוצר הגאונים בשבת מובאת דעת הגאונים ש"אין ויכולו אלא על שולחן ערוך", ואף הרמב"ם הזכיר אמירת 'ויכולו' רק בקידוש (הלכות שבת, פכ"ט ה"ז).

[2] המאירי בשבת קיט:, מביא דעה זו כתקנת הגאונים, וכן מובא באור זרוע, ח"ב סי' כ', בספר המנהיג, הלכות שבת סי' ה', ובמרדכי בפסחים קו.. בכל המקורות האלו עניין העדות מוזכר רק ביחס לדין העמידה באמירת 'ויכולו', ולא ביחס לדין "להעיד ביחד", כהוספת הטור. ועיין להלן בהערה 6.

[3] עיין בקרבן נתנאל שם ס"ק א', שעמד על השינוי בגירסה - גירסה זו מופיעה גם בספר המנהיג, הלכות שבת סי' ה', בנוסח קצת שונה-"... כאילו מעיד על מעשה בראשי". בספר הפרדס לרש"י סי' ד' מובא - "כל האומר ויכולו במעלי שבתא מעיד להקב"ה שברא מעשה בראשית". ויש לתמוה על הרה"ג מנחם מנדל כשר, שכתב (תורה שלמה, בראשית ב' סי' א'), שדברי רש"י והמנהיג הם הפירוש לגירסתנו - "כי לא נמצא זו בשאר ראשונים", ואישתמט מיניה דברי הרא"ש והקרבן נתנאל.

[4] לפי שיטת הרמב"ם בסדר התפילות שבסוף ספר אהבה, אין אומרים בתפילת לחש את כל פרשת 'ויכולו', אלא בסוף "אתה קדשת" אומרים - "וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, וכן כתוב בתורתך: ויברך א-להים את יום השביעי". שיטה זו, שלא בשם הרמב"ם, מוזכרת ברא"ש בשבת פט"ז סי' ה' כ"תפילות הקדמונים", וכן בראבי"ה (מסכת שבת, סי' קצו), באור זרוע (ח"ב סי' כ'), באבודרהם ובטור (סי' רס"ח). ראשונים אלו דחו שיטה זו מכח הגמרא בשבת, האומרת ש"אפילו יחיד המתפלל צריך לומר ויכולו", אם כי האבודרהם ציין שמכאן אין ראיה, שכן ניתן לפרש שהכוונה לומר זאת לאחר התפילה.

הראבי"ה והטור עומדים על כך, שמבחינת נוסח התפילה נראה יותר דווקא כשיטה שאינה גורסת את כל הפרשיה, שהרי הציטוט - "וכן כתוב בתורתך..." - מוסב על סיום הברכה: "וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים", בעוד שלפי הנוסח המקובל יש להידחק, שהציטוט מתחילת 'ויכולו' קאי ארישא - "אתה קדשת את יום השביעי לשמך תכלית מעשה שמים וארץ". עוד יש לציין שבסידור רס"ג ובסידור רב עמרם גאון לא נזכרת אמירת 'ויכולו' כלל בתפילת לחש (הגם שכל נוסח התפילה שם שונה, ואכמ"ל).

הראבי"ה והאור זרוע מצטטים בשם הירושלמי בברכות פ"ח ה"א: "אמר ר' יוסי ברבי: נהגו תמן, מקום שאין יין, שליח ציבור עובר לפני התיבה ואומר ויכולו ואמור ברכה אחת מעין שבע..." (לפנינו בירושלמי לא מופיע "ואומר ויכולו"), ומתוך כך הם מסיקים שעיקרו של 'ויכולו' נתקן רק במקום שאין יין, לפי הירושלמי, וכשיש יין- היו עושים קידוש, ולאחריו אומרים ברכה מעין שבע.

באוצר הגאונים בשבת מובאת דעת הגאונים ש"אין ויכולו אלא על שולחן ערוך", ואף הרמב"ם הזכיר אמירת 'ויכולו' רק בקידוש (הלכות שבת, פכ"ט ה"ז).

[5] תוס' בפסחים קו. (ד"ה זוכרהו) כתבו: "דויכולו לא מצינו על הכוס אלא בתפילה כדאמר בשבת (קיט:), ולא ניתקן על הכוס אלא להוציא בניו ובני ביתו, ומה שרגילין לומר ויכולו אחר התפילה בקול רם היינו משום יום טוב שחל להיות בשבת שמתפללין אתה בחרתנו ואין אומר ויכולו בתפילה, ותקנו נמי לומר בכל שבתות שלא לחלק בין שבת לשבת". ההסבר שהחזרה בציבור על 'ויכולו' יסודה באחידות הנדרשת כתוצאה מיום טוב שחל להיות בשבת מובא מהגהות מיימוניות (הלכות תפילה, פ"ט ס"ק ד') בשם הגאונים, וכן ברא"ש בשבת (מהדורת עהרנרייך, עמ' שט); מחזור ויטרי (עמ' 137); המנהיג (שם, כאחד משני טעמים) ועוד. אמנם, הבגדי ישע על המרדכי בפסחים הביא בשם ספר תולעת יעקב שתמה על כך, שמכיוון שלא ניתן לומר ביום טוב שחל להיות בשבת - מפני זה יטריחנו לומר כל השנה.

ההסבר שאמירת 'ויכולו' על הכוס נתקנה להוציא בניו ובני ביתו, מובא ברא"ש בשבת שם.

על אמירת 'ויכולו' בקידוש ד. שפרבר, "מנהגי ישראל" כרך ב', ירושלים תשנ"ד, עמ' קנח-קסד.

[6] אכן, לשון זו מעוררת תמיהה. הגמרא בסנהדרין לח., מביאה בשם התוספתא: "אדם נברא בערב שבת, ומפני מה שלא יהיו המינים אומרים שותף היה לו להקב"ה במעשה בראשית". ובפסיקתא רבתי (פרשה כ"ג, ד"ה אדוך) מובא: "בשעה שאמר 'לא יהיה לך', אמרו [-מלכי אומות העולם]: איזה מלך רוצה שיהיה לו שותף?". אף על פי כן, בכמה מקומות לא נמנעו חז"ל מלנקוט בלשון זו. הגמ' בשבת י. אומרת: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו, אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף עם הקב"ה במעשה בראשית" (אמנם רש"י שם באר - "שחשוב הדבר כמעשה בראשי"; ובטור חו"מ ס"ז - "כאילו תיקן כל העולם כולו"). ובפסיקתא זוטרתי פרשת פנחס - "כל המשמר את המועדות כאילו שותף עם הקב"ה במעשה בראשית". להלן ננסה להעלות משמעות אחרת לביטוי זה.

[7] המגן אברהם (שם ס"ק י') הקשה, שהרי בהלכות עדות (סי' כ"ח) כתב הטור שכל עד שמעיד בפני עצמו (וכן פסק השו"ע שם ס"ח, שבודקים כל עד בפני עצמו), ואם כן, דווקא מטעם עדות לא היו צריכים לומר יחד. ותירץ בדוחק, שנוהגים כתנא קמא בסוגיה בסנהדרין ל., שצריכים להעיד יחד, ואף על גב דלא קיימא לן הכי בדיני ממונות - מכל מקום בעדותנו הנוגע לכבודו ית' מחמירים לצאת אף אליבא דתנא קמא, דצריכים להעיד ביחד" (מחצית השקל שם).

האליה-רבה (שם) כתב, שכיוון שהטעם לחזרה על 'ויכולו' הוא מפני יום טוב שחל להיות בשבת, הרי שטעם זה שייך גם ביחיד, ורק ביחס לעמידה נלמד הדין מעדות, "אבל אמירה בלא חיוב עמידה ודאי צריך". בנוסף לכך, חידושו של המשנה ברורה - "ועל כל פנים יהיה בשנים", אינו תואם, לכאורה, את שיטת הט"ז, המצריך דווקא עשרה, ובפחות מכך סובר שצריך לכוין שלא לשם עדות; ועיין במאמרו של הר' אלישביץ, "אמירת ויכולו ביחיד", בתוך: קובץ הארבעים, קרית גת תש"נ, עמ' תקא-תקה, שהוסיף להקשות על המשנה ברורה, ונשאר בצע"ג אם מותר לנהוג כך. וידועים דברי החזון איש (הלכות שבת סי' ל"ח ס"ק י), שכתב: "ואין לנו לחדש דברים... ונראה דאין להדר אחר שנים, דלא מצינו בפוסקים הידור של שנים, ויש לחוש דמיחזי כמעמיד עדים על מעשה בראשית"; וע"ע בשו"ת ציץ אליעזר חלק י"ד סי' כ"ד. ודעביד כמר עביד ובלבד שיכוין לבו לשמים.

[8] כפי שציין הר' נויבירט ב"שמירת שבת כהלכתה" חלק ב' פרק מ"ז הערה קנו.

[9] בספר "פירושי התורה לבעלי התוספות", מהדורת גליס ח"א סי',כ"ו.

[10] עמד על כך שפרבר (עיין הערה 49), עמ' קסד.

[11] ראבי"ה שם; אור זרוע סי' תשנ"ב וכן בח"ב ס"כ (שם תמה על המדרש וכתב שהדבר צריך עיון), וכן מובא באבודרהם ובהגהות מיימוניות שם.

[12] מובא בתשובת הגאונים תורתן של ראשונים, פרנקפורט תרנ"ב, עמ' נח; וכן בתורה שלמה שם ס"ק ג'. על גלגוליו השונים של מדרש זה בניסוחיו המרובים, עיין ש' אברמסון, רב נסים גאון, עמ' 206 הערה 8.

[13] עיין על כך במאמרו של ידידי יעקב גנק בגיליון זה - "סיווג מצוות לאור תפקידי האדם בבראשית פרק א' וב'" , בחלק ו' של המאמר ובהערות שם, הן בופן כללי והן ביחס לשבת ספציפית.

[14] כעין זה במשנה באבות, פ"ה מ"א:

"בעשרה מאמרות נברא העולם, ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להיבראות? אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדים את העולם שנברא בעשרה מאמרות".

וכן במדרש תהלים, מזמור ס"ב; פסיקתא רבתי פכ"ג; קהלת רבה פ"ה ופס"ז.

[15] הראבי"ה (שם) מצטט זאת ממדרש שוחר טוב (ושוב-אינו בגירסתנו), והדברים תואמים לשיטתו של מדרש זה, המשמש כמקור להשוואה שבין 'ויכולו' לפרשת 'פרה', בג' העפעמים שבהן מוזכרת המילה "אשר". הגהות מיימוניות (הלכות שבת, פכ"ט ס"ק ט') מביא מדרש זה, בשינויים קלים בשם מדרש ויכולו, וכן ברוקח סי' מ"ט, ובארחות חיים (סדר תפלץ ערב שבת, ס"י).

[16] סתם ולא פירש מדוע הוא שולל את התפיסה שאמירת 'ויכולו' היא מדין עדות, וזו הסיבה לעמידה, לשיטת הרבה ראשונים. יתכן שאף ר' בנימין התקשה בשאלתו של התולעת יעקב (עיין הערה 4), שאין לראות באמירת 'ויכולו' עדות, שהרי אין עדות בלילה (רמב"ם הלכות סנהדרין, פ"ג ה"ד).

[17] ומכל מקום ציין בעל שבלי הלקט: "ואין לפרוץ גבול ראשונים".

[18] מעניין, שהרמב"ם לא הזכיר בחיבורו אמירת 'ויכולו' לאחר התפילה (עיין הערה 3).

[19] בכך יש כמובן חידוש, שכן הדין להסתפר ולגזוז צפרניים לקראת שבת, שנפסק להלכה בשו"ע סי' ר"ס ס"א, מקורו בכבוד שבת באופן כללי (עין בטור ובב"י שם), ולא באופן ספציפי ביחס למימד הכפרה.

[20] אולי ניתן לומר, שאמירת 'ויכולו' בתפילת לחש - תפילת היחיד, מבטאת את מימד הכפרה, בעוד שאמירת הציבור אחרי תפילת לחש, הנעשית בעמידה ובקול רם יחד - מבטאת את בחינת העדות.