14: והדבר עדיין צריך הכרע

  • הרב יואל קטן

והדבר עדיין צריך הכרע / הרב יואל קטן

מפורסמת היא שיטת הרמב"ם שאפשר לחדש את הסמיכה בזמן הזה בהסכמת כל חכמי ישראל שבארץ-ישראל, אחרי שבטלה הסמיכה איש-מפי-איש עד משה רבנו[1]:

נראין לי הדברים, שאם הסכימו כל החכמים שבא"י למנות דיינים ולסמוך אותם - הרי אלו סמוכים, ויש להן לדון דיני קנסות, ויש להן לסמוך לאחרים. אם-כן למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? - לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן; ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן אלא דן דיני קנסות לכל, שהרי נסמך מפי בית-דין. והדבר צריך הכרע[2].

וידועה גם המחלוקת שנתלקחה בין שני גדולי ארץ-ישראל - המהר"י בירב מצפת והמהרלב"ח מירושלים[3], שאחד מראשי סעיפיה היה הוויכוח בדבר פשט דברי הרמב"ם האלו, דהיינו באיזה 'דבר' הסתפק הרמב"ם וקבע שעדיין הוא צריך הכרע - האם בעצם חידושו שקיימת אפשרות לחדש את הסמיכה באופן ספונטני ברצון כל חכמי ישראל שבא"י, כפי שטען המהרלב"ח, או באחד מפרטי דיני הסמיכה - הדין הנזכר שם, שאם נשאר סמוך יחיד אינו צריך את הסכמת שאר חכמי ישראל כדי לסמוך אחרים, כדעת המהר"י בירב.

פרופ' אליאב שוחטמן נר"ו כתב מאמר מאלף על נושא זה[4], ובו הוא מציין שכמה מחכמי דורנו העלו הצעות אחרות לגבי השאלה מה צריך הכרע, אך איש מהם לא הטיל ספק בעובדה שהרמב"ם משאיר במשפט הזה את דבריו, או לפחות את חלקם, בספק. על ההצעה שהעלה הרי"ל מיימון בשעתו, שהמשפט 'והדבר צריך הכרע' לא יצא מתחת ידו של הרמב"ם אלא הוא תוספת של מגיה, ועל דבריו שכך נמצא בכמה כתבי-יד[5] - תמה מאוד פרופ' שוחטמן במאמרו, שהרי בכל כתבי היד בעולם נמצאות מילים אלו במקומם!

והנה, פרופ' שוחטמן עצמו העלה רעיון מבריק[6], ולפיו ייתכן שהפשט אחר לגמרי; כלומר, יתכן שהרמב"ם במילים 'והדבר צריך הכרע' לא הטיל כלל ספק באף אחת מהכרעותיו הקודמות, גם לא בחידושו הגדול בדבר 'הסמיכה הספונטנית' - כמו שלא הטיל בו ספק בפיה"מ סנהדרין[7] ובמקומות אחרים, ולכן גם לא השתמש במילה 'ספק' או במילה דומה אחרת כדי לתאר את ספיקו; ויש סיבה נוספת להניח שהרמב"ם לא השאיר את הלכתו בספק, והיא שבכל משנה-תורה אין הרמב"ם משאיר הלכות שאינן חתוכות, גם לא במקומות שחידש הלכות מדעתו, אלא-אם-כן הוא מביא בפירוש שתי דעות או שני מנהגים.

לכן, מציע פרופ' שוחטמן, שהמשפט 'והדבר צריך הכרע' הוא המשך המשפט הקודם: שהיות וצריך הכרעה והסכמה של כל חכמי א"י כדי לחדש את הסמיכה - לכן ברור מדוע הצטערו החכמים כדי שהסמיכה לא תיבטל מישראל, שכן הצורך בהכרעה ברורה יגרום לקושי גדול בהשגת ההסכמה לחידושה; ומכיוון שהדבר כך - שחידוש הסמיכה צריך הסכמת כל חכמי ארץ ישראל, ומי יודע אם יהיה אפשר להשיגה - הצטערו החכמים וטרחו מאוד, ואף סיכנו את עצמם, כדי שהסמיכה לא תיבטל. 'צריך הכרע' אם-כן פירושו: 'זוקק להחלטה', 'דורש הסכמה', 'אינו יכול להישאר תלוי-ועומד'; ותורף דברי הרמב"ם הוא, שחכמי ישראל כה טרחו שלא תבטל הסמיכה החיונית כל-כך, על-אף שתיאורטית קיימת אפשרית לחדשה מאוחר יותר, מפני ש'הסמיכה הספונטנית' זקוקה להכרעה והסכמה שקשה מאוד יהיה להשיגה, בוודאי בימי רדיפות וצרות, והרי אלו הם הזמנים שבהם הסמיכה נמצאת בסכנה. זהו תורף דבריו של פרופ' שוחטמן, וע"ש באורך בדבריו היפים.

אולם קושי גדול יש בדבריו: על-פי הסבר זה יוצא שהרמב"ם בסוף ההלכה חוזר פתאום לאחוריו, ומסיים עכשיו את המשפט הקודם! כאילו היה כתוב: 'א"כ למה היו החכמים מצטערין על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות מישראל? - לפי שישראל מפוזרין, ואי אפשר שיסכימו כולן, והדבר צריך הכרע; ואם היה שם סמוך מפי סמוך אינו צריך דעת כולן'. אך לא כך כתוב ברמב"ם, והדוחק גלוי לעין[8].

ובכל זאת, ה'אלגנטיות' שבפשט החדש יוצאת-מן-הכלל: בהסבר קצת שונה מהמקובל של הביטוי 'הכרע' נפתרת אחת הבעיות העיקריות שהעיבה על האפשרות לחידוש הסמיכה, ולמרות שכל גדולי האחרונים שדנו בדבר לא העלו אותה על דעתם - שמא מקום הניחו?...

כדי לברר את האפשרות הזאת אספתי[9] ובדקתי את כל המקומות שבהם הרמב"ם משתמש בספרו במושג 'הכרעה', לראות היעמדו דברי פרופ' שוחטמן, שכוונת הרמב"ם במשפט 'והדבר צריך הכרע' לא להכרעת ההלכה בספק שנותר בליבו למרות ש'נראין לו הדברים' - אלא להכרעת והסכמת כל חכמי ישראל בזמן חידוש הסמיכה לסמוך אחד מהם, ובכך לחדש את הסמיכה שבטלה.

ומצאתי שהרמב"ם משתמש בביטוי זה בהקשרים שונים:

בהלכות תשובה (ג, ד) בענין הכרעת העולם לזכות או לחובה ע"י זכויות או עבירות:

'לפיכך צריך כל אדם שיראה עצמו כל השנה כולה כאילו חציו זכאי וחציו חייב, וכן כל העולם חציו זכאי וחציו חייב. חטא חטא אחד - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חובה וגרם לו השחתה, עשה מצוה אחת - הרי הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות וגרם לו ולהם תשועה והצלה, שנאמר וצדיק יסוד עולם - זה שצידק הכריע את כל העולם לזכות והצילו'.

הכוונה כאן היא להכרעת כף המשקולת המאוזנת - לצד אחד.

שם (ט, א) מופיע הביטוי: "אלא כך הוא הכרע כל הדברים", בהסבר משמעות השכר והעונש, והכוונה היא להכרעה - מהו ההסבר הנכון של 'כל הדברים' מול ההסבר המוטעה.

בהלכות כלים (יח, יא) מדובר שוב על הכרעה לצד אחד: "החרס שאינו יכול לישב כדי שיקבל, מפני אזנו, או שהיה בו חדוד והחדוד מכריעו לצד אחר - הרי זה טהור".

בסוף הלכות מקוואות (יא, יב): "דבר ברור וגלוי שהטומאות והטהרות גזירות הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעת אותן"[10]. גם כאן מדובר על הכרעה בין שתי דעות.

בהלכות גנבה (ח, יב ואילך) מדובר על החוב שיש למוכר להכריע ללוקח בעת ששוקל לו סחורה, וכאן בוודאי הכוונה להכרעה של כפות מאזניים לצד אחד.

בהלכות ממרים (ו, ג) בענין כבוד הורים: "מורא... ולא סותר את דבריו ולא מכריע את דבריו"; מדובר על הכרעה כדעת אביו מול דעה אחרת.

גם בהלכות מלכים מופיע הביטוי פעמיים - בפרק ח (יא) על הכרע הדעת שעל-פיו גוי מקבל עליו את מצוות בני נח, ש"אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב, ואינו מחסידי אומות העולם אלא[11] מחכמיהם". ובפרק יב (ב) על הכרע הפסוקים שרק על פיו קבעו חכמי ישראל את תהליך הגאולה, ולא עפ"י הקבלה: "יראה מפשוטן של דברים... ויש מן החכמים שאומרים... שדברים סתומין הן אצל הנביאים, גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים; ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו".

כל הלשונות האלו מטים לומר שהשימוש בפי הרמב"ם בביטוי 'הכרע' מתאים למשמעות של הכרעת ספק, הרבה יותר מאשר לקביעה וקיום והסכמה על דבר שקיומו נמצא בסכנה. כך שלענ"ד אין פירושו היפה של פרופ' שוחטמן עומד בפני הביקורת[12], ופירוש דברי הרמב"ם בענין זה עדיין צריך הכרע.

 


[1]. הלכות סנהדרין ד, יא.

[2]. גם בפיסוק שלי יש כבר פירוש שנתון לוויכוח, וראה להלן.

[3]. ראה ב'קונטרס הסמיכה' שבשו"ת מהרלב"ח.

[4]. שנתון המשפט העברי, כרך יד-טו, ירושלים תשמ"ח-תשמ"ט, עמ' 243-217.

[5]. בהערה ל'דברים אחדים' בפתיחת הספר 'חידוש הסנהדרין במדינתנו המחודשת'.

[6]. במאמר שם עמ' 231 ואילך.

[7]. א, ג. וראה במהדורת הרב קאפח ובהע' 22 שם. וראה ב'המעין' תשרי תשל"א [יא, א] עמ' 64 שחלק ממחלוקת הרלב"ח ור"י בירב נבעה מהשמטה בפיה"מ בגירסה שהיתה לפני מהר"י בירב. וראה בספר הנ"ל של הרב מימון עמ' לח ואילך.

[8]. פרופ' שוחטמן ציין בעצמו (במאמר הנ"ל עמ' 238 הע' 87) את הבעיה התחבירית שיש על-פי פירושו; הוא הציע שאגב איזכור 'כולן' בסוף המשפט הקודם - הוסיף הרמב"ם במאמר מוסגר את הקטע 'ואם היה שם' וכו' שהוא מצב שבו אין צורך בהסכמת כולם, ואח"כ סיים את המשפט הקודם במילים 'והדבר צריך הכרע'.

[9]. בעזרת פרויקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן, והקונקורדנציה למשנה-תורה של הרב אסף.

[10]. על פי נוסח הרמב"ם מהד' פרנקל; ועי' בילקוט שנו"ס שבסוף הספר שכן הוא בכל כתבי-היד, חוץ מכתב-יד אחד שכתוב בו 'מכרעתן', וממנו כנראה בדפוסים בט"ס 'מכרעתו'.

[11]. הגירסה הנכונה; לא 'ולא'. ואכמ"ל.

[12]. פרופ' שוחטמן נר"ו כתב לי שלדעתו יתכן שדווקא בהלכה זו יש לתת לביטוי 'הכרע' משמעות חריגה, וזה עדיף מאשר להניח שזהו המקום היחיד במשנה-תורה שהרמב"ם הותיר הלכה בספק, בניגוד לדרכו. אך לענ"ד חידושו של הרמב"ם בהלכה זו כה מיוחד וחריג, שאין זה בלתי-סביר שבאופן יוצא מהכלל השאיר אותו בספק; והדוחק הנ"ל בלשון ההלכה על-פי הצעת פרופ' שוחטמן מכריע לענ"ד את הכף, בין שתי האפשרויות 'החריגות', נגד הצעתו. ועדיין צ"ע.