14: "כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן"

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

"כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן"* / הרב אהרן ליכטנשטיין

לאחר ארבעים וארבע שנה, דור וחצי לאחר קום המדינה, שוררת בתוכנו ביום העצמאות, מנסרת בכלל הציבור ומנקרת בתודעת היחיד שאלה פשוטה: חגיגה זו, מה היא עושה? מה פשרה? מה משמעותה? מה כבר ניתן לומר ביום העצמאות ביחס לעצמאות שטרם נאמר? מה אפשר להוסיף לציבור ששמע על יום זה משחר ילדותו? הייתכן לבנות היגדים שטרם נקלטו, מסרים שטרם נספגו? האם נותר מקום לחדש ולהתגדר? שמא נגזר עלינו לדשדש במסלול טקסי גרידא? האם יהיה בדברים משהו שמעבר ל"הרבות דברים אין קץ, להג הרבה - יגיעת בשר"?

אני מניח שהשאלה ברורה, והיא מתעוררת - ובכנות - אצל יותר מאדם אחד. תשובתה בצדה. ולא תשובה אחת, אלא שתיים.

ראשית, קיים פן של תזכורת והתעוררות, גם אם התכנים מוכרים ושגרתיים, יש צורך לרענן ולחדד, לחדש ולהתחדש, בחינת "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". בשינון זכרונות יש משום יצירת קישור למציאות היסטורית מצד אחד, ומתן ביטוי לאמתות השקפתיות מצד שני. בהלכה הוקדש לכך מקום נכבד ולא בכדי.

ברוח חתימת הרמח"ל ב"מסילת ישרים", לעתים אדם זקוק לא להארה כי אם להערה. לא תמיד עליו לשמוע חידושים מרחיקי לכת ומרניני לב, אלא פשוט לשמוע ולקלוט מחדש את אמתות היסוד המוכרות והידועות.

שנית, יש לקשר מחדש את המאורעות המוכרים, שאת זכרם אנו מעלים כרגע על נס, עם המציאות העכשווית ממש. "זכר ימת עולם בינו שנות דר ודר". מעבר לזכירת תהליכי היסוד עליהם מושתת העולם, יש לעמוד על המשמעויות וההשלכות המחודשות, לאור התפתחויות ההווה, המעניקות מימד משמעותי נוסף גם להשתלשלות עתידית.

ביחס לנקודה הראשונה, ודאי תשאלוני: ילמדנו רבינו, כיצד ניתן להגיע לאותה רמה של "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"? והלא השיגרה אוכלת, להוותנו, כל חלקה רוחנית טובה, כל כך כבדה היא ורובצת היא עלינו עד שמטביעה היא את חותמה על כל הוויתנו. ובנוגע לנושא דידן, הרי שקיום המדינה מקובל כעובדה פשוטה מזמן, המודעות לפלא תקומתה נשחק לא מכבר, על ציונות וציונים כותבים היום במרכאות, כיצד אם כך נתיימר להתרומם ולהתנשא מל חוקי הטבע הפסיכולוגי המכתיבים, לכאורה, את דרכו של האדם?

התשובה לשאלה זו ניתנה זה מכבר, לא מפי המדבר אליכם אלא מפיה של כנסת ישראל, מפי עוללים ויונקים, מפי זקנים ושבים.

בעיית השיגרה תוקפת אותנו לא רק ביום העצמאות. אם קיימת בעיה כזו ביחס לאירועים שקרו לפני כמה עשרות שנים, על אחת כמה וכמה שקיימת היא - ובחריפות רבה יותר - ביחס למאורעות בני כמה אלפי שנים. מתוך כך, משישבנו לשולחן ה"סדר", ראינו, שמענו - ובעיקר חווינו - כיצד כנסת ישראל, מתמודדת עם בעיה זו.

הקטע המהותי הראשון בהגדה עוסק בסיפור יציאת מצרים. הוא פותח בגנות, "עבדים היינו לפרעה במצרים", ממשיך בשבח - "ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה". מיד לאחר מכן יש מעבר. מתיאור האירועים כשלעצמם, מתינוי תהילות ותשבחות על שהיה עוברים אנו ומתייחסים לאלטרנטיבה: "אילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים".

זה, כמובן, הניסוח האופטימי. ניסוח פסימי, אולי ריאלי יותר, היה מתבטא כך: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו מוטבעים היינו באגמים ובנהרות, משוקעים בכתלים ומרצפות, נתונים למרמס ולמדרס".

אך גם ניסוחו האופטימי-יחסית של בעל ה"הגדה" יש בו עוצמה מספקת כדי להובילנו הישר למסקנה המתבקשת: "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את התורה - מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים!".

ברגע שאדם בא לשקול לא רק "מה היה" אלא "מה היה יכול להיות", מה היה "אילו לא הוציא", נעלמת נימת השיגרה. אותה תחושה של "דברים ידועים ומוכרים", אותה אמירה שלפיה "כולנו זקנים ונבונים, חכמים ויודעים את התורה כולה", "בסרט הזה כבר היינו", כל אלה מפנים את מקומם. ברגע שאדם מתחיל לעמוד מתוך אמתו הפנימית על המציאות התחליפית, על "מה היה אלמלא", בשעה שהשיגרה המעייפת מתמוגגת ומתפוגגת. או אז מפנה אדם את לבו לחרדה מצד אחד, ולהתרגשות מצד שני. פיו מתמלא תהילות ותשבחות על כל הטוב שגמלוהו.

כך לגבי יציאת מצרים, וכך לגבי תופעות אחרות. כאשר רוצים לבחון את תרומתו של אדם, יש לשאול מה היה לפניו ומה נשאר לאחריו. מתוך כך מתברר כיצד היה העולם נראה בלעדיו. מי שרוצה להבין את תרומתם של הרמב"ם ושל הגר"א לעולם התורה, או, להבדיל, להכיר את תרומתם של סוקרטס ושל מילטון לתרבות הכללית צריך רק לבחון מה היה לפני ומה לאחרי, איזה חלל היה קיים "אלמלי".

אם כך לגבי יחידים, על אחת כמה וכמה לגבי תהליכים היסטוריים, לגבי תופעות שונות. לפיכך מכריז בעל ההגדה: "ואילו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים, עדיין אנו, ובנינו, ובני בנינו, משועבדים היינו לפרעה במצרים".

אם רוצה אדם לחוות מדי שנה, כמתבקש וכנדרש, את יום העצמאות, עליו לשאול את עצמו: מה היה קורה "אילו לא"? כיצד היה נראה כלל ישראל, וכיצד היה נראה ר' ישראל?

שאלה זו, המראה הזה, החיזיון הנורא הזה, משתרע על מרחבי קיומנו כולם ונוגע הן למצבנו הפיזי והן למעמדנו הרוחני. דומה שהדברים כה פשוטים וברורים (אם כי יש לא מעט אנשים שמשום מה אינם יודעים לעשות את החשבון), עד שאדם אינו זקוק לדמיון ספרותי או היסטורי פורה במיוחד כדי ל"קפוץ לאחור", ארבעים וארבע שנה, ולבחון כיצד מן הסתם (ואין לנו אלא לשער) היו העניינים משתלשלים אלמלא קום המדינה, בלי אירועי תש"ח, לולי החזון היהודי והחלום הציוני שהתגשם, ולו במקצת, עם קום המדינה.

אין לנו אלא לשחזר בתודעתנו ובזכרוננו כיצד נראתה כנסת ישראל ורבבי רבבות יחידי ישראל לפני ארבעים וחמשים שנה. או אז נבין, ובפשטות גמורה, מהי משמעות קום המדינה, וממילא מה מידת החובה והרצון להתעורר מחדש. "אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו מכירים את ההיסטוריה ואת המאורעות", אף על פי כן מצווה ושומה עלינו לספר בהם.

באותן שנים שלפני קום המדינה, בעקבות הסבל האיום והנורא שעבר עליה, עמדה כנסת ישראל במצב של דכדוך כללי, על סף יאוש קודר, היתה ללעג ולקלס בין אומות העולם. חלק הארי הימנה היה בבחינת "אוד מוצל מאש". כיצד היה נראה עם ישראל כיום לו הממשל המנדטורי היה ממשיך למשול בארץ ישראל - או מה שיותר סביר, לו היה נוטש ארץ זו כפי שנטש את שאר אזורי המזרח התיכון ותחתיו היה קם כאן שלטון זר חלופי? כיצד היו אותם אלפים ורבבות יחידי ישראל, פליטי שואה או יהודים מתפוצות הגולה מתמודדים עם הסיטואציה ההיסטורית החלופית? אלמלא קמה המדינה? עם המציאות של "אילו לא"?

לא קשה להבין, לשחזר ולדמיין, את הקשיים הנוראיים והאיומים, את הצרות השונות והמשונות שהיו פוקדות את העם היהודי בכל ארצות פזוריו. מי שדר באותה עת באחת מארצות הגולה השקטות והשלוות היה ממשיך, מן הסתם, את מהלך חייו. אבל אותו ציבור אדיר שכל נחשולי הסבל פקדו אותו, שכל משברי הצרות וגליהן שטפו אותו, האם היה יכול להגיע לחוף מבטחים, למובלעת בה יוכל להתבסס - לא בתורת יחיד שנטמע במקום כשלהו אלא כציבור המתלכד מחדש כעם יהודי - ללא מדינת ישראל? האם היה יכול להיקלט בצורה בטוחה במדינה אחרת בעולם הגדול שממנו נפלט?

מן הסתם, היו אותם שרידי חרב מגיעים למקומות שונים, כפי שרבים הגיעו, אבל היכולת לזקוף את הקומה, לבנות ולהיבנות, היתה נבצרת מהם. אפשר שהיו משוטטים ברחבי תבל, מחפשים ותוהים אי-שם אחר מקום מנוס, ייתכן שהיו מוצאים מנוח וייתכן שלא, אך לא קשה לתאר את הקשיים שהיו מלווים חיפוש ותהיה אלה. מעבר לבעיות סבלו של הפרט, בעיית פליטי השואה היתה בעיה לאומית, כלל-ישראלית. לבעיה זו לא היה כל פיתרון אחר, שיניח את הדעת בקנה המידה הלאומי אלא אותו פיתרון שהתפתח בחסדי השם.

הדברים אמורים לא רק בפליטי השואה. כיצד היו נראים ומתקיימים בארץ ישראל בני הישוב שהתבצרו כאן למן סוף המאה הקודמת, אלמלא קום המדינה? בשנים האחרונות הגיע אחד מחבריי מארצות הברית לביקור בארץ. לאחר שביקר בכמה מוסדות תורה, חזר אלי נחרד כולו. "מה יש?", שאלתי, והוא סיפר כי בשיחותיו עם כמה מראשי הישיבות אמרו לו ש"גם ללא מדינת ישראל המצב לא היה כה נורא. וכי לא היינו יכולים ללמוד ולהעביר שיעורים בצלו של הדגל הפלשתינאי?"

איזו נאיביות! וכי מציאות סתמית, נטולת מטען רגשי יש כאן? האם פסקה איבה מאזורנו? הייתכן שאותו ראש ישיבה, או רבו, שהיה עד למאורעות תרפ"ט בחברון, יחשוב שאלמלא קום המדינה יכול היה להמשיך להעביר שיעורים כשהדגל הפלשתינאי מתנוסס מעליו?

אלמלא קום המדינה גם אותו מצב, קשה כמות שהיה, שהוליד מהומות בתרפ"ט ובתרצ"ו, לא היה ממשיך להתקיים אלא היה מידרדר והולך. כולנו חכמים, כולנו נבונים, וכולנו יודעים היטב מה קרה באזורנו לאחר מלחמת העולם השניה. וכי הצרפתים נשארו בהר הלבנון? בסוריה? וכי האימפריה הבריטית נותרה על כנה? כלום לא נשרו הימנה הודו וכמה ממרכיביה האחרים? וכי דווקא כאן היה נשאר המימשל המנדטורי? אתמהה!

הדברים פשוטים, ברי כחמה: אלמלא קמה מדינת ישראל היתה קמה כאן מדינה ערבית רווית מטען איבה ושטנה שבא לידי ביטוי בשנות העשרים והשלושים. מי ישלה את עצמו שגם אלמלא קמה המדינה היינו יושבים, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין מחריד? אלמלא קמה המדינה, היינו עדים, חס וחלילה, למרחץ דמים גדול.

אילו לא סייע הקדוש-ברוך- הוא בהקמת המדינה לפני ארבעים וחמש שנה, מי יודע אם אנו, בנינו ובני בנינו היינו קיימים, וכיצד היינו מתקיימים. הדברים אמורים לא רק במישור הפיזי, שהוא מישור קריטי כשלעצמו. "אילו לא", כיצד היתה נראית כנסת ישראל? מה דמות היתה לעם היהודי כולו?

הדברים נוגעים הן לפזורה והן ליושבי ארץ ישראל, הן במישור הכלל והן במישור הפרט. נתאר לעצמנו לרגע קט שאין מדינה, חס וחלילה, וציבור פליטי השואה ניגש לדפוק על דלתי מדינות בעולם כולו, כשכל אחד מנסה למצוא שם את מקומו. אלה שזיקתם ליהדות מושרשת, שבאו עם מטען חזק ובגבורה רוחנית עילאית הצליחו למשוך אותו גם לאחר השואה, אלה יכלו להגיע ליבשות העולם למיניהן, ולא רק להיקלט אלא אפילו להפרות את סביבתם החדשה. כך קרה בכמה מקומות: יהדות ארצות הברית התעשרה והתבשמה הרבה מניחוחם של פליטי השואה. כך היה גם באנגליה, באוסטרליה ובמקומות נוספים.

אבל ראיית הדברים לאשורם מורה שמדובר רק על "כיסים" קטנים. עלינו להתבונן כיצד נראים כל אותם אלפי ורבבות יהודים שהגיעו ארצה באותה עת מבחינה יהודית. אין לי אשליות. אני מכיר את המצב לאשורו. אבל עלינו לשאול מה היה קורה אילו כל אותם פליטים שהגיעו ארצה באותן שנים היו מגיעים לארצות אחרות במקום לארץ ישראל, לו היו במנצ'סטר ובסאלק לייק סיטי, באדלאיד ובטולוז, במקום בדימונה ובצפת, בירושלים ובכפר סבא, כיצד היו נראים היום הם, בניהם ובני בניהם?

את התשובה לכך, מבחינה סטטיסטית, אנו מכירים. נישואי התערובת בצרפת עברו מזמן את קו 60 האחוזים. בארצות הברית מתנהל ויכוח האם השיעור עולה מעט על קו 50 האחוזים או נופל ממנו מעט. אנחנו יודעים היטב: נישואי תערובת, עד כמה שדבר זה חמור כשלעצמו, אינם מתבטאים רק בעצם הנישואין. כדי להתחתן עם "שייגעץ" או "שיקסע" צריך קודם להיטמע עמוק, להתבולל, לשקוע בתרבות זרה, לטשטש זהות יהודית בצורה חדה וחריפה.

אנו מאוכזבים לא מעט מחלק גדול מאותם רבבות שנמצאים כאן בארץ ושהגיעו לכאן מפני שהמדינה היתה קיימת. כלפי רבים מהם יש לנו ביקורת על שאינם דבקים ברוח ישראל סבא ובמורשת ישראל, כפי שנדרש ומתבקש. אבל "אילו לא"? אנו מכירים את המציאות.

אינני נמנה, חלילה, על שוללי הגולה. איני מזדהה לא עם ברנר ולא עם תלמידיו. אך המציאות היא מציאות, והיא קשה, עגומה ומרה. ניתן לבכות עליה אך לא ניתן לטשטשה. מי שהגיע ארצה שומר לכל הפחות על זהות יהודית. הוא מרגיש את עצמו כחלק מעם ישראל, חי את מועדי ישראל ומדבר את שפת ישראל. הוא משייך את עצמו לעבר ולעתיד של עם ישראל, הוא ובניו ובני בניו.

לא רק סכנת ההתבוללות במלוא עוצמתה מהווה סכנה העומדת בפתח. "ועבדתם שם א-להים מעשה ידי אדם" (דברים ד, כח), אומר רש"י: כתרגומו - "ותפלחון תמן לעממיא פלחי טעותא", מי שאתם עובדים לעובדיהם - כאילו אתם עובדים להם.

עצם העובדה שאדם חייב במרות ונאמנות כלפי עובדיהם, יוצרת חילחול נימה של עבודה זרה לתוך ההווי הלאומי ולתוך ההווי האישי. "אילו לא" מתייחס איפוא לא רק לשאלה מה היה קורה ליחידים מסויימים ולציבור המורכב מהם לו במקום להגיע לארץ היו מתפזרים על פני קצוות תבל. ה"אילו לא" מתייחס גם למעמדה של כנסת ישראל כבעלת יכולת להינתק מ"ועבדתם שם א-להים" ולהתמסר לעבודת ה'.

כמה היה המצב שונה אלמלא קמה המדינה, "אילו לא". איזו תחושה של דכדוך ויאוש, איזה מטען של תסכול קודר. לולא קרן האור במזרח, היו כנסת ישראל ו"רבי ישראל" נושאים על גבם אותה אווירה קשה ששררה אז לאורך ימים ושנים. כך היה לולי ה' היה בעזרנו, אלמלא אותה תחושה של תנופה ותקומה, אלמלא הרגישו מחדש את יד ה', "לא איש א-ל ויכזב, בן אדם ויתנחם".

כנסת ישראל ממלאת בפזורה פונקציה חשובה ביותר דווקא בגלל החילון הגובר, דווקא בגלל הנטיה המצערת להתבוללות ונטישת מסורת אבות. דווקא במצב זה מתבקשת כל כך ונדרשת זהות יהודית בדמותה של מדינת ישראל. בתקופות בהן הדבקות בתורה ובמצוות דבר שבשיגרה, היתה הזהות היהודית מוקנית ומושרשת על ידי ההלכה וחיי התורה והמצוות. על ידי אביי ורבא, על ידי הרמב"ם והראב"ד, על ידי ר' יוסף קארו והרמ"א, על ידי הגר"א והבעש"ט, על ידי גדולי ישראל ועל ידי עם ישראל. למרבה הצער, חלקו הארי של עמנו היפנה גוו לכל אלה. מה נותר לו, מן הקשר והזיקה לעם ישראל, לעבר ולעתיד של הוריו? היכן מערכת הסמלים, עמה יוכל להזדהות? מה גדול הפער והתהום בין המצב הקיים, על כל קשייו, לבין ה"אילו לא"!

יושבים כאן רבים מבני חו"ל המכירים את המצב מקרוב. אך גם מי שגדל בארץ יודע מה גודל תלותם במדינה, דווקא של אלה שמנותקים מתורה וממצוות. המדינה מהווה עבורם עוגן לזיקה וקשר רוחניים. אכן, אין זה מצב אידיאלי. ודאי שעדיף כי יתקשרו עם ה"שולחן ערוך" מאשר עם הדגל, ברור שמוטב כי ישירו את שיר ה' במקום שירי מולדת. אבל לא זאת הברירה.

לדאבוננו, פסק ציבור זה מזמן לשיר את שירי ה'. הברירה היא בין "שירי מולדת" לבין "אפס יהדות". חלחלה תאחזנו אם נשאל את עצמנו לרגע כיצד היה העולם היהודי נראה היום מבחינת יהדותו אלמלא המדינה, אלמלא מועדים מסויימים המתקשרים עמה בצורה כלשהיא, אלמלא תחושה של גאווה על קיום המדינה, אלמלא הסמלים עמם ניתן להזדהות. איזה חלל! איזו תהום היתה נפערת!

"אילו לא" קמה המדינה, כל יחיד וכל משפחה שאינם מזדהים עם מובנה המלא של יהדות, היו נטמעים, ושורדים - חלילה - רק "אחד מעיר ושניים ממשפחה". כמובן, "לא אלמן ישראל". היו נותרים מבצרים, אך לאותם שנותרו מחוץ להם ושאינם מזדהים עם יושביהם היה הנתק איום ונורא.

אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו זקנים, כולנו יודעים את מגילת העצמאות כולה, חייבים אנו לספר, לחוות ולהרגיש. אילו זכינו, מן הסתם היינו יודעים לומר דברי שבח והלל מלאים אף בלי ה"אילו לא", מתוך התפעלות והתפעמות מן האירועים, בראותנו את נפלאות ה'. נימת ה"אילו לא" אינה מוזכרת במשנה ובגמרא. אבל גם אם לא זכינו, באה ההגדה - וכנסת ישראל בעקבותיה - ומלמדתנו את נימת ה"אילו לא", המחדדת את התחושה ומעצימה אותה. ככל שנבין עד כמה התסריט האלטרנטיבי, החלופה, איומים ונוראים הם, נדע כמה עלינו להתגבר על נימת השיגרה ולתנות שבח והודאה מחדש.

נאמר בישעיהו (ה, יא): "הוי משכימי בבקר שכר ירדפו, מאחרי בנשף יין ידליקם; והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ואת פעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו".

הגר"א כבר עמד על השוני שבין שני מרכיביו של פסוק זה: "פועל ה'" ו"מעשי ידיו". דומני, שניתן להציע אף פירוש אחר: "פועל ה'" מתייחס למפעל כולו, למכלול. "מעשי ידיו" מתייחס לאותם אירועים ומרכיבים ספציפיים שבתוך התהליך.

אנחנו נקראים לתנות שבח, הן מתוך התפעלות מן האירועים כשלעצמם, והן מתוך מודעות לאפשרות החלופית. עלינו לפאר ולשבח הן על "פועל ה'", והן על "מעשי ידיו". גם על המאורעות הבודדים שבמרוצת תולדות ימיה של המדינה, וגם על התהליך כולו, קום המדינה - וקיומה.

דברים אלה, "פעל ה' ומעשי ידיו", שייכים לא רק לאירועי תש"ח אלא לאלה שבכל יום ויום. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים" מפני שבמידה מסויימת הם אמנם חדשים. במובן אחד הקב"ה ברא את העולם מקדמת דנא, ובמובן שני אנו אומרים מדי יום: "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".

במובן אחד, המדינה "קמה" בשנת תש"ח, אך במובן אחר היא קמה מדי יום. בכל יום ויום מתגלים מחדש פועל ה' ומעשי ידיו. קיומה המתמיד של "כבשה אחת בין שבעים זאבים" - והיום יש יותר משבעים זאבים - הוא גילוי "פועל ה'" מדי יום, "מעשה ידים" המתחדש חדשים לבקרים. וכי איננו חייבים להתפעל מכך ולהתפאר בכך?

קיים פן נוסף בהתגברות על השיגרה. לא רק "יהיו בעיניך כחדשים", אלא חידוש של ממש. לצד זכירת ימות עולם, מתוך בחינת "מה היה אילו", שומה עלינו לבחון גם "שנות דור ודור", לשאול את עצמנו מדי שנה, במישור מצבנו הלאומי, בבחינת ערך המדינה ומשמעותה, מה נשתנתה שנה זו מדאשתקד? האם במרוצת השנה היו אירועים ותהליכים המעניקים משמעות נוספת לעצמאותנו, ומתוך כך המחייבים הכרת מעשה ה' ופועלו מעבר למה שהיה לפני שנה. דומני שבשנה החולפת ניתן לציין לפחות שתי תופעות, האחת שלילית והאחרת חיובית, שיש בהן לא רק כדי לחדד את תודעת העבר אלא כדי להוסיף לתודעת ההווה.

הצלת שארית הפליטה, אוד המוצל מאש, בעקבות - ורק בעקבות - קום המדינה, קמה וגם ניצבה לעומת האלטרנטיבה של פיזור נדחי ישראל, עם שרידי חרב, בעולם כולו, בחיפוש אחר מפלט ומקלט. באותם ימים התקשרה תופעה זו לגל העכור של השנאה שבתקופת השואה. במשך תקופה ארוכה נראו הדברים כשייכים לעבר, גם אם לא לעבר רחוק.

רצינו לחשוב שלאחר אותו חלום בלהות שפקד את התרבות המערבית בכללותה, ואת אירופה בפרט, תהיה התעוררות של הבנה והכרה, אם לא של אהבה ואהדה. נקווה ונתפלל שאמנם כך יהיה, אך אין להכחיש את העובדה המצערת שסימנים מעוררי דאגה ברמה זו או אחרת החלו לצוץ על פני השטח במרוצת השנה החולפת. במדינה אחר מדינה, בעיקר באירופה אך לא רק בה, החלוה לנבוט ניצנים של אנטישמיות שאינם מאפיינים עוד בודדים. תנועות שלמות הקונות שביתה במפה הפוליטית מרימות ראש. הדברים יונקים משנאת זרים בכלל, אך אנו מכירים היטב את ההיסטוריה: שנאת זרים צמודה לשנאת יהודים, ואולי לא בכדי היהודי הוא-הוא ה"זר" הנצחי. "כל העולם כולו מעבר אחד - והוא מעבר אחר". יש היום מפלגות שלמות שחרטו על דגלן שנאת זרים, לרבות שנאת יהודים. מפלגות אלה עושות חיל, בצרפת, בגרמניה ובאיטליה. גם במקומות בהן טרם הגיעו להתבטאות פוליטית מאורגנת, קיימים סימנים מדאיגים.

במצב כזה, ה"אילו לא" אינו מתייחס רק לעבר אלא גם להווה. עצם קיומן, חוסנן וחוזקן של כנסת ישראל ומדינת ישראל מקבל משמעות מיוחדת. הן מבחינה מעשית ופוליטית והן מבחינה רוחנית. אחינו בני ישראל המוטרדים ומודאגים, בפומבי ובסתר, יונקים תחושת חוסן וחוזק, תקווה וציפיה, מקיומה של מדינת ישראל. המדינה היתה קרן אור של תקווה ליהודי רוסיה לייצוב גוום ולזקיפת קומתם. גם בתוך עולם הפזורה שבו החרדה לגורל אותן קהילות, למרבית הצער, הולכת וגוברת.

לצד התפתחות שלילית זו, היינו עדים להתפתחות חיובית שאף בה יש כדי להעמיק את תודעתנו לגבי מעמד המדינה וחובתנו לשבח ולהלל על פועל ה' ומעשי ידיו. בשנה זו זכתה מדינת ישראל להכרה מסויימת ומסוייגת מהעולם הערבי, שהיא בעלת משמעות פוטנציאלית מרחיקת לכת. במשך שנות קיומנו זכינו להרבה מאורעות, אבל טרם זכינו לדבר אחד, מיוחל ומתבקש, לשלום.

"אם בחקתי תלכו, ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אתם, ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו. והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע, ואכלתם לחמכם לשבע וישבתם לבטח בארצכם. ונתתי שלום בארץ, ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ וחרב לא תעבור בארצכם".

רש"י מחדד נקודה זו: "ונתתי שלום" - שמא תאמרו: הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום - אין כלום? תלמוד לומר: 'ונתתי שלום בארץ'. מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל' ".

זכינו למאכל ולמשתה, זכינו לשגשוג כלכלי ולצמיחה חברתית, אבל לשלום טרם זכינו. כמובן, אנו עדיין רחוקים מאד מהשלום האמתי והמיוחל. אך גם בשלום יש דרגות: יש דרגה של "וחרב לא תעבור בארצכם", יש דרגה של "ושכבתם ואין מחריד", יש דרגה של "וישבתם לבטח בארצכם", ואין לזלזל גם בנחותה שבהן. אם חז"ל מנסחים דבריהם ביחס לאדם שחרב חדה מונחת "על צוארו" דווקא, כנראה שיש הבדל בין חרב המונחת על הצוואר לבין חרב המונחת כמה סנטימטרים רחוק הימנו.

קשה לחשוב שבעתיד הנראה לעין נגיע למצב שבו אין "חרב" כלל. אך יש גם משמעות אדירה להיות החרב רחוקה מצווארנו. גם אם המחיר הוא כבד, ולא כל אחד מוכן לשלמו, גם אם מלאי חששות אנו כלפי העתיד, ההתבוננות ב"שנת דור" זו נותנת מקום לסיפוק ומקור לשבח והודאה נוספים על "פועל ה'" ו"מעשי ידיו".

לראשונה מני קום המדינה, מעניק לנו העולם הערבי - אף אם עניית "אמן" זו בעל כורחו היא נעשית - הכרה מסויימת, מקיים אתנו משא ומתן. אצל קובעי המדיניות (והרחוב הערבי קובע פרשה לעצמו) לא קיימת עוד אותה גישה לה ניתן ביטוי משך שנות דור וחצי, לפיה אנו "מצורעים" ומנודים, "צל חולף" בשמי המזרח התיכון. רק לפני עשור שנים היתה מצרים מנודה ומצרעת על שכרתה עמנו הסכם שלום. קימעא קימעא החלו כל אותם מנדים ומנתקי מגע לשבת עמנו, להתקרב. הדבר נתאפשר במידה רבה בזכות השינויים במערך הבינלאומי, שעליהם כשלעצמם אנו חייבים שבח והודאה. טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו, שהתמוטטות מלכות הרשעה הניבה פירות חיוביים כלפי מעמד המדינה.

יעקב הרצוג ז"ל אמר פעם כי מדינת ישראל עמדה בראשיתה "על כרעי תרנגולת". המדינה עדיין חסרה את יציבותן של צרפת או בלגיה, אך אין ספק שכיום היא מושרשת, יציבה וחזקה יותר. ואם כך, בבואנו לספר ולתנות אל לנו להסתפק בסיפור מאורעות העבר, שבכל יום יהיו בעינינו "כחדשים", אלא עלינו להשתבח בנפלאות ההווה, שהם "חדשים" ממש.

עדיין רחוקה מאד הדרך מכל הבחינות, המדינית והרוחנית. אבל כל הזוכר ימות עולם ומתבונן בשנות דור ודור, המביט בפועל ה' ורואה מעשי ידיו, מתמלא ביום זה שבח והודאה. בין אם חושב הוא, בחיל ורעדה, על האלטרנטיבה, ובין אם מתפעם הוא לנוכח התופעה שלנגד עיניו. "כי שמחתני ה' בפעלך, במעשי ידיך ארנן".


* דברים על פה שנאמרו בליל יום העצמאות הארבעים וחמשה של מדינת ישראל, שנת תשנ"ב, בישיבת "הר עציון". כתב וערך: אביעד הכהן