17: מי לה' - לאן - חנוכה - לקחים מאוחרים

  • הרב יהודה שביב

מי לה' - לאן - חנוכה - לקחים מאוחרים / הרב יהודה שביב

בשורה שמבשרים ימי חנוכה כבר זכתה להתבוננויות רבות מזוויות שונות: היסטוריות, דתיות, לאומיות, צבאיות, והרבה מושגים נתלבנו בהקשר לה: גבורה, טבע ונס, מרד וכו'. וכך יפה להם לימים שנקבע זכרם לדורות, שאור שבהם אינו כבה והוא דולק ומאיר ומעורר תדיר. ועדיין נותר שמן בנר חנוכה כדי להאיר עמו פרשיות עבר שזיקה להם למאורעות של ימינו.

א. הודיה על נס פך השמן?

מסורת חכמים תולה את ימי חנוכה בנס פח השמן:

מאי חנוכה? דתנו רבנן: בכ"ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון... כשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה. (שבת כא, ע"ב)1

ברם, בברכת על הניסים שאנו מוסיפים בתפילת עמידה ובברכת המזון, אין אנו מודים כלל על זה הנס, אלא על כי רב ה' את ריב עמו ונקם את נקמתו ומסר את האויבים בידו. אכן מספרים אנו כי בהמשך "באו בניך לדביר ביתך והדליקו נרות בחצרות קדשך" אבל אין כל אמירה בדבר נס שנעשה בהקשר לכך. ובאמת כבר תמה המהר"ל בחיבורו "נר מצוה"; וכי היכן מצינו שיקבע יו"ט לדורות על נס שנעשה כדי לאפשר קיום מצווה. הודיה לדורות קובעים על תשועה והצלה ולא על ניסים2.

זאת ועוד, הן ניסים במקדש תדירים היו והמשנה במסכת אבות מונה עשרה ניסים שהיו שכיחים במקדש3 ובשמן המנורה מצינו תופעות מופלאות יותר, כמו למשל:

אמר רבי חנינא סגן הכהנים: אני הייתי משמש בבית המקדש ומעשה ניסים היה במנורה, משהיו מדליקין אותה מראש השנה, לא היתה מתכבה עד שנה אחרת. ופעם אחת לא עשו הזיתים שמן התחילו הכהנים לבכות, ואמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי בבית המקדש ומצאתי מנורה דלקה יותר ממה שהיתה דלקה כל ימות השנה - ראה מעשי נסים. (מדרש תנחומא, תצוה ג')

ועל הכל יש להוסיף ולהקשות: והלוא טיהור בית המקדש וחנוכת המזבח עדיין לא בישרו את סיום המערכה (לפי המסופר בספר החשמונאים) ועדיין עמדו החשמונאים בפני מלחמות קשות ומכאיבות שארכו חודשים ארוכים ויהודה עוד עתיד ליפול במערכה, ואף יונתן יפול וגם שמעון, ומה מקום להודייה כבר עתה?4

ב. מהסתר פנים להארת הנרות

לנו כיום משמיעים ימי חנוכה בשורות של אור והארה, ברם אם נבקש לחזור בכמין מנהרת זמן אל הימים ההם, נראה שלא היו אלא ימי הסתר פנים וחשכה גדולה5 . מלחמת הישרדות של תורת ה' ואמונת היהדות מתחוללת כאן עלי אדמות, והיהודים מוסרים את נפשם, ממש ולא במליצות, על א-להים על אמונתו ועל מצוותיו. ומתקיים בהם בפועל "עליך הורגנו כל היום", ואילו הוא כביכול אדיש לנעשה ואינו מגיב.

אין זה א-להים המוכר להם למאמינים מן המקרא, העושה דין בצריו ובקמים על נאמניו. זה המתייצב כאילו בראש המערכה ומודיע כך קבל עולם מי הם הרצויים אצלו. אמנם גם התורה מדברת על הסתר פנים, אבל זאת בגין הפרת הברית (ראה ספר דברים, לא, טז-יח), אולם כאן נראה ה' כמסתיר פנים דווקא מקומץ הנאמנים לברית, הם הנרדפים ונאלצים להיסתר במערות ובכוכים ואילו מרשיעי ברית ומפירי תורה נראים כמצליחים וכמי שהשעה משחקת להם, ואיה, איה א-להי המשפט?6

מסתבר שיהודים מאמינים הנלחמים ומוסרים נפשם על אמונתם זו, שאלה זו מייסרת אותם מאוד והם מבקשים לכך מענה. ושמא התחיל ספק לכרסם בליבם, כי גם אם כוונתם ודאי רצויה אולי אין מעשיהם רצויים, או למיצער אינם רצויים לגמרי. שהרי הנורא במלחמה זו, שהיתה מכוונת לא רק נגד שליטים זרים גוזרי גזירות שמד, אלא - ואולי בעיקר - כנגד מרשיעי ברית שמבית, כנגד אחים יהודים שכבר הטמיעו עצמם בתוך תרבות זרה ואורח חיים מנוכר, והם שבעצם הזמינו את הכפייה החיצונית7. שהרי כך התחיל אקט המרד (מקבים א, ב, כג-מז):

וככלותו לדבר את הדברים האלה, קרב איש יהודי לעיני כולם לזבוח על הבמה במודיעים כמצות המלך. וירא מתתיהו ויקנא... וישלח חרונו... וירץ ויזבחהו על הבמה. ואת איש המלך המאלץ לזבוח המית בעת ההיא... ויקרא מתתיהו בעיר בקול גדול לאמר... כל המקנא לתורה העומד בברית ילך אחרי.

ובהמשך:

ויערכו מלחמה ויכו את הרשעים בקצפם ואת האנשים הפושעים בחמתם והשרידים נסו אל הגוים להנצל. (שם, מג)

ומחנה החסידים ציפה לאיתות מלמעלה כי דרכם היא הנכונה, ואף כי כבר זכו בכמה ניצחונות מרשימים עדיין אות ברור לא בא. אכן משבאו למקדש ומצאו פך טהור בחותמו של הכהן הגדול ונעשה בו הנס ונתאפשרה ההדלקה התמידית במקדש, או אז נוכחו לדעת כי רצה ה' את מעשיהם8 ואת דרכם, ואף אם זו עדיין רבה - עוד היתה הדרך לפניהם, כבר היתה רוח אחרת עמם, שכבר נוכחו לראות כי ה' הוא הנותן להם כוח לעשות חיל.

ג כלייה של בית חשמונאי, על מה?

כך בימים הרחוקים ההם, אולם מאז חלף זמן רב שמאפשר פרספקטיבה רחבה יותר ומבעדה נראה כי אף אם לגבי המערכה היתה הסכמה ותמיכה של מעלה, הנה לגבי נושאיה אין הדבר כך.

צא וראה: משפחה מפוארת זאת של כהנים בני חשמונאי שזכתה גם לכתר כהונה וגם לכתר מלכות משך שנים הרבה והנה לא נשאר ממנה שריד ופליט וגורלה היה כגורלם של שושלת מלכי ישראל הרשעים: בית ירבעם, בית בעשא ובית אחאב. מדוע נגזרה כלייה על אותן שושלות? מוסבר במקרא: הן הרבו אלו לחטוא ולהחטיא את ישראל בעוון עבודה זרה. אבל מדוע היה גורל שושלת החשמונאים כגורלם?

הרמב"ן בפירושו לתורה מציע את ההסבר הבא:

וזה היה עונש החשמונאים שמלכו בבית שני, כי היו חסידי עליון ואלמלא הם נשתכחו התורה והמצוות מישראל, ואעפ"כ נענשו עונש גדול, כי ארבע בני חשמונאי הזקן החסידים המולכים זה אחר זה9, עם כל גבורתם והצלחתם נפלו ביד אויביהם בחרב והגיע העונש בסוף למה שאמרו רז"ל: 'כל מאן דאמר מבני חשמונאי קאתינא - עבדא הוא' (כל האומר מבני חשמונאי אני, ודאי עבד הוא - בבא בתרא ג ע"א), שנכרתו כולם בעוון הזה. ואע"פ שהיה בזרע שמעון עונש מן הצדוקים, אבל כל זרע מתתיה חשמונאי הצדיק לא עברו אלא בעבור זה שמלכו ולא היו מזרע יהודה ומבית דוד והסירו השבט והמחוקק לגמרי... ואפשר גם כן שהיה עליהם חטא במלכותם מפני שהיו כהנים ונצטוו: 'תשמרו את כהונתכם לכל דבר המזבח...', ולא היה להם למלוך10 רק לעבוד את עבודת ה'. (רמב"ן על בראשית מט, י)

לדעת הרמב"ן היה איפא בכך עונש מכוון על שנטלו להם בית חשמונאי כתר לא להם, כתר שמיועד לזרעו של יהודה. אבל קשה מאד לקבל הסבר זה, שכן כלייה גמורה מצינו כאמור אצל מלכי ישראל שהגדילו להרשיע בעבודה זרה ובשפיכות דמים, וכי עוון זה של נטילת כתר מלכות שווה לאותן עבירות חמורות?

ד. מלחמת אחים

דומה שפתרון לחידת הכלייה ניתן למצוא במישור ארצי לחלוטין. התבוננות בקורות הימים ההם והנסיון לראות את היער מבעד לעצים ולפרטים הרבים ישיבו תשובה אחת: מלחמת אחים. לעומת ההרמוניה המופלאה ששררה בביתו של מתתיהו, הרי בדור שלישי, וביותר ברביעי - התחוללה מלחמת ירושה בין אחים, ובמלחמה כמו במלחמה הכל כביכול כשר ואין בוררים באמצעים, כולל הזמנת התערבותם של גורמים זרים. נמצא, ריבונות שנכבשה במלחמת עצמאות ממושכת ועקובה מדם כמו נמסרת לנכרים ב'מגש כסף' של עוינות ומלחמת אחים. הרי כאן חטא ועונש משולבים יחד. אין צורך בהענשה שמיימית על החטא. המושלים והעם מענישים את עצמם. ותיכף לחטא - העונש.

ה. שנאת חינם כגורם

‎אפשר וזה עומק מבטם של חכמים התוהים לפשר חורבן בית שני ומסבירים:

מקדש ראשון מפני מה חרב? - מפני שלשה דברים שהיו בו: עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצוות ובגמילות חסדים מפני מה חרב? - מפני שהיתה בו שנאת חנם11 ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות: עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים. (יומא ט ע"ב)

מקובל להבין שדברי חז"ל לגבי בית שני מכוונים כלפי עשרות השנים האחרונות של הבית. אולם נראה שכדרך שלגבי עבירות שבבית ראשון הדברים מכוונים אל רובה של התקופה, כן גם לגבי בית שני. ומסתבר הדבר, שחורבן בית וארץ אינו בגין עוונות של שנים ספורות ואף לא של דור, אלא של דורות. מסתבר כי מאז מלחמות הירושה בין האחים החשמונאים שסחפו עימם קבוצות וכיתות, כבר נחלק העם לסיעות ומפלגות ושנאת חינם היתה מהלכת ומכלה כל חלקה טובה בעם.

ו. שנאת חינם - שורשים

שאלה גדולה היא כיצד מגיעים עוסקים בתורה ומקיימי מצוות וגמ"ח לידי שנאת חינם, שהיא שקולה - כדברי הגמרא במסכת יומא - כנגד שלש העבירות החמורות12.

להבהרת התופעה נלך אצל כתוב האמור בתורה בפרשת עיר הנידחת. בסיכומו של אותו עניין משמיעה התורה:

למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך. (דברים יג, יח)

מה עניין נתינת רחמים לכאן? מבהיר הנצי"ב:

מעשה עיר הנידחת גורם שלש רעות בישראל... א' שההורג נפש נעשה אכזר בטבע... עיר שלימה, בע"כ עלינו להרגיל כמה אנשים להרוג ולהיות אכזרים. ב' שאין לך אדם מאותה עיר שאין לו קרובים בעיר אחרת ומתגברת השנאה בישראל... על זה הבטיח הכתוב... ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים - מידת רחמים13 ורחמך - שיהיו אוהבים אותך".

גם כשעוסקים במעשה מצוה אם יש עימה אכזריות הרי קיימת השפעה הרסנית על הנפש פנימה. ויש צורך בהבטחה להתערבות ישירה כביכול של הקב"ה כדי לחסן את העושים באמונה ללא שום נגיעה ותועלת אישית, מפני ההשלכות המסוכנות.

ועתה צא ולמד, אם לגבי עשיית דין בעיר הנידחת שהיא תופעה נדירה ואולי חד פעמית אם בכלל14 אמורים הדברים, קל וחומר לגבי מלחמה ממושכת שהיתה חיצונית ופנימית כאחד ומכוונת היתה גם נגד אחים יהודים.

שנאה שרחשו חסידים וחשמונאים כלפי אחים מתיוונים, ודאי שלא שנאת חינם היתה והיו לה סיבות וצידוקים למכביר. וכי ניתן לא לשנוא את אותם המבקשים לקעקע את היסודות הדתיים והלאומיים של הקיום היהודי ומפקיעים מעצמם כל זיקה וכל יחס למסורת הדורות וכל כולם ביטוח נוכח כל תרבות ותת תרבות נכרית, ולא בלבד את עצמם הם מוליכים לתהומות אלא מבקשים להשליט נורמות זרות ברחוב ובחברה היהודית ולהוריד את כל העם תהומה.

אבל לשנאה ולמלחמה יש דינמיקה משלה וארס שבה מחלחל לנפש הפרט והכלל ופועל את פעילותו הממארת ואוכל רעים וטובים. וזמן רב לאחר שכבר בטלו העילות והצידוקים וכבר השנאה היא חינם - עוד תעשה היא שמות, שהיא מחרבת נפש וגוף, ובפרט ובכלל הדברים אמורים.

נמצא - וכמה נורא להרהר בזה - כי שנאה זו שהחריבה את ביתנו בשנית - שורשה בימים של מי לה' אלי וטיהור המקדש וחידוש העבודה.

אכן יש וכלו כל הקיצין וכבר אין ברירה אחרת אלא לאחוז בחרב המרד ולאסוף הגרעין הקשה של נאמני תורה ושומרי גחלת כדי לעמוד על נפש האומה, אבל ראוי גם לשים על לב כי לדיבורים ומעשים יש דינמיקה והשלכותיהם מתמשכות על פני שנים הרבה, ויש שבתוך מעשה הבניין כבר מצויים יסודות ההרס והחורבן.

המתבונן בעין פקוחה על הנעשה בזמננו שלנו כאן ועכשיו, ברור לו למעלה מכל ספק כי ארץ ישראל בסכנה ומי שמסכן אותה מבית ומחוץ, מסכן באותה מידה גם את תורת ישראל וגם את עם ישראל [שלא כסבורים - גם מתוך אנ"ש - כאילו יש מקום לשיקולי העדפה: עם קודש על פני אדמת קודש] והמבקשים להיפטר מן "השטחים" מבקשים באותה מידה להיפטר משטחי תורה ומשטחי עם ומכל מה שמייחד את העם מראשיתו. המאבק הוא מאבק על הכל.

אבל הניסיון ההיסטורי המר מלמד עד כמה יש להישמר ולהיזהר לבל ייעשו צעדים, שיבטיחו אולי ניצחון בקרב הצלה, אבל יגרמו לכישלון המלחמה כולה ולחורבן מחודש של העם והארץ.

 


1 . וקרוב לזה במגילת תענית.

2 . "וכי בשביל שנעשה להם נס בהדלקה, שלא תהא בטילה, היו קובעין חנוכה? וכי מה שחייב להודות ולהלל זה כאשר נעשה לו נס ובשביל הצלתו" (לשון המהר"ל).

3 . אבות ה, ז. זה עניין לדיון בפני עצמו; תופעה שהיא שכיחה ומתמידה כמו אותם ניסים (לא הסריח בשר הקודש מעולם), כבר יצאה לכאורה מגדר נס והופכת להיות טבע. אכן כיוון שהתופעה נתייחדה למקום מסויים, הרי ביחס לטבעו הרגיל בשאר מקומות הרי כאן נס.

4 . המדייק היטב בדברי הרמב"ם בשלושת ההלכות הראשונות שבהלכות חנוכה ימצא כעין פתרון. קביעת ימי הלל והודייה ודאי בשל ההצלה והתשועה באה. אבל הביטוי והעיתוי, היינו קביעת מצוות פרסום הנס ע"י הדלקת נרות למן כ"ה בכסלו ועד ב' בטבת, הם נקבעו בשל ההתרחשות שהיתה אז במקדש.

5 . לא בכדי הדימוי המצוי אצל חז"ל לאותם ימים הוא דימוי של חושך. "וחושך - זו מלכות יוון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיה" (ב"ר, ב); "והנה אימה חשיכה גדולה נופלת עליו - חשיכה זו יוון, שהחשיכה עיניהם של ישראל" (שם, מ"ד).

נראה כי יותר משבא הדימוי להציג את המהות הגויית (וכבר נתלבטו רבים ליישב את הדימוי חושך עם תרבות יוונית שנראית להיות כמאירה), באה היא להמחיש את שחשו נאמני תורה באותה שעה.

6 . זה אולי הרקע למנהג, הנראה מוזר, שנהגו בו הלויים במקדש משך שנים הרבה. שנינו בסוף מסכת מעשר שני: "יוחנן כהן גדול... בטל את המעוררים". על מעשיהם של אלו מספרת הגמ' בסוטה מח, ע"א: "בכל יום ויום היו עומדים לויים על דוכן ואומרים: 'עורה למה תישן ה''. אמר להם: וכי יש שינה לפני המקום... אלא בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלווה...", אפשר שמנהג זה נקבע בסמוך לאותה תקופה כשדומה היה לעושי רצונו כאילו ישן ה'. ובא יוחנן כה"ג, הוא בנו של שמעון החשמונאי, והבהיר ללויים כי משכבר תמה אותה תקופה וכבר אין שינה לפניו.

7 . היה זה ההיסטוריון א' צ'ריקובר שקבע כי "לא המרד בא כתשובה לגזירות אלא הגזירות באו כתשובה למרד".

8 . והרי זה מזכיר את האש מן השמים ששימשה במשכן ובמקדש לאות של רצון והשראת שכינה. והשווה גם לאות שביקש אליהו הנביא בכרמל.

9 . זה לכאורה לא מדוייק, שכן רק שמעון אחרון האחים מונה על ידי העם להיות נשיא.

10. מעניין שלגבי אלכסנדר ינאי מצינו ביקורת הפוכה: "ויאמר יהודה בן גדידה לינאי המלך: ינאי המלך רב לך כתר מלכות הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן" (קידושין כא ע"א. ראה שם בהמשך שיצא עליו קול שחלל הוא).

11. הביקורת לגבי שנאת חינם נראית כמכוונת גם ואולי בעיקר כלפי אותם שעסקו בתורה ובמצוות. הנה כך הסתכל הרב הנצי"ב על התופעה: "... היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשבו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה', שהוא צדוקי ואפיקורס, ובאו על ידי זה לשפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמומיות, אע"ג שהוא לשם שמים זה גורם חורבן הבריאה והריסות יישוב הארץ" (בפתיחת פירושו "העמק דבר" לספר בראשית).

12. וראה רמב"ם ריש הלכות עבודה זרה שביקש להסביר כיצד נידרדרו בני אדם לעבודה זרה. משמע עבירה קשה שהיא מושרשת, יש לעמוד על שרשיה ומניעיה.

13. ואולי גם הצורך ליתן ברית שלום לפינחס הוא כדי שמידת הקנאות והאכזריות הכרוכה בה לא יקנו שביתה בנפשו.

14. ראה בסנהדרין עא ע"א, מובאת שם דעה ש"עיר הנידחת לא היתה ולא עתידה להיות".