18: "מעלין בקודש"

  • הרב מאיר שפיגלמן

*

תנו רבנן: מצוות חנוכה נר איש וביתו... והמהדרין מן המהדרין - בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך... חד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד ימים הנכנסין וטעמא דבית הלל כנגד ימים היוצאין, וחד אמר: טעמא דבית שמאי כנגד פרי החג וטעמא דבית הלל דמעלין בקֹדש ואין מורידין. (שבת כא, ע"ב)

הגמרא לא מסבירה מדוע החיוב הבסיסי הוא של נר אחד, ומדוע יש תוספת של נר אחד כל יום. גם אם נניח שניתן ליישם במקרה זה את הכלל של מעלין בקודש (שמשום מה לא מיושם בפרי החג), עדיין אין כאן הסבר מדוע לא ידליקו כל יום שמונה נרות או נר אחד. ניתן לומר שנאמרה כאן הלכה מיוחדת שיש להעלות בקודש - ולא להישאר במקום, ולפיכך א"א להדליק כל יום אותו מספר של נרות. אולם הרחבה זו של מעלין בקודש נראית קשה[1].

כאשר נכנסו החשמונאים ומצאו את פך השמן, עמדו לפניהם שתי אפשרויות (אנו מניחים שהם לא ידעו מראש על הנס שעתיד לקרות, וכמו כן שידוע היה שתוך שמונה ימים יהיה שמן חדש):

א. להדליק את כל הנרות ביום הראשון ולגמור בכך את השמן.

ב. לחלק את השמן לשמונה חלקים ולהדליק בכל יום נר אחד.

האפשרות האחרונה תלויה בשתי שאלות:

1. האם ניתן לקיים את מצוות ההדלקה בנר אחד

2. גם אם נניח שניתן לקיים מצווה בנר אחד, ייתכן שמכיוון שיש קיום נוסף בשמונה נרות, היה צורך להדליק ביום הראשון את כולם, למרות שעל ידי זה לא יתקיימו במשך שבעת ימים מצוות הדלקה כלל.

בפסוקים רבים בתורה יש התייחסות להדלקת הנרות (אנו נביא כאן חלק מהם):

א. "והעלה את נרֹתיה והאיר על עבר פניה" (שמות כה, לז).

ב. "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלֹת נר תמיד. באֹהל מועד מחוץ לפרֹכת אשר על העדות יערֹך אֹתו אהרן ובניו מערב עד בֹקר..." (שמות כז, כ-כא).

ג. "ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלֹת נר תמיד. מחוץ לפרֹכת העדות באֹהל מועד יערֹך אֹתו אהרן... על המנֹרה הטהֹרה יערֹך את הנרות..." (ויקרא כד, ב-ד).

ד. בהעלֹתך את הנרֹת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ויעש כן אהרן... וזה מעשה המנֹרה מקשה זהב..." (במדבר ח, ב-ד).

כבר ממבט ראשון בולט ההבדל בין הציוויים. הציווי ב-ב' אינו מתייחס כלל למנורה. קיים ציווי להעלות נר תמיד במקדש. דבר זה בולט במיוחד מתוך ההשוואה ל-ג', שם הפרשה דומה מאוד בניסוחה ומילותיה, אולם הובא שם פסוק נוסף בסופה - "על המנורה הטהורה...". הדלקת נר התמיד שצֻותה לעיל צריכה להיות על המנורה. אנו יכולים להסיק מכאן שקיים ציווי להדליק נר תמיד במקדש. נר תמיד זה, שעקרונית איננו קשור למנורה, מועלה על המנורה, משום שכאשר יש מנורה - היא המקום המתאים להעלות אותו. הציווי ב-א', שונה הוא במהותו. יש ציווי לעשות מנורה כחלק מכלי המקדש. חלק מאותה מנורה הם הנרות, שהרי לא תתואר מנורה ללא נרות. לפיכך חובת הנרות כאן נובעת מציווי המנורה[2]. לאור זאת, ניתן להסביר מספר הלכות הקשורות למנורה. אנו נבחר שלוש מהן:

1. ב-ד' הובא תיאור עשיית המנורה. הסיבה להבאת תיאור זה היא, שכאן הדלקת הנרות היא חלק מ"דין המנורה". חלק מציווי העשייה של המנורה הוא שיודלקו עליה נרות, וכאן בפעם הראשונה נצטווה אהרן לבצע הדלקה זו[3].

2. יש מקומות שהתורה נוקטת לשון יחיד - "נר", ויש מקומות שהתורה נוקטת לשון רבים. כאשר התורה מדברת על ציווי נר תמיד, ההתייחסות היא בלשון יחיד, מכיוון שהעיקר הוא שנר אחד יהיה דלוק (מקורות ב'-ג'). כאשר ההתייחסות היא לנרות כחלק מהמנורה, ההתייחסות היא ברבים - כל נר הוא חיוב עצמאי.

3. נר אחד היה בעל מעמד מיוחד: הנר המערבי. אם יש ציווי להדליק שבעה נרות, לא ברור כיצד קיבל הנר המערבי מעמד מיוחד ומה משמעותו. לפי דברינו לעיל הדבר פשוט; נר זה מייצג את נר התמיד. ההלכה של נר תמיד ביסודה היא הלכה של נר שידלק בלילה ("מערב עד בֹקר"). נרות מדין המנורה יתכן שמצוותן כל היום[4]. אף אותם ראשונים הסבורים שלפחות חלק מהנרות צריכים לבעור כל היממה, לומדים זאת מהציווי שהוזכר בנר התמיד בהקשר למנורה (ג'), דבר שלא הוזכר בציווי הראשון על נר התמיד (ב')[5].

אם נבחן עתה את הציוויים האמורים בתורה, נראה שכל ציווי מוסיף דבר מסויים:

א. מנורה צריכה נרות.

ב. יש צורך שבמקדש יהיה נר שדולק בלילה.

ג. הנר הדולק בלילה צריך להיות על המנורה; למספר שיטות צריך לדלוק גם ביום.

ד. הדלקת הנרות שצֻותה ב-א' צריכה להיות ע"י אהרן.

החשמונאים שנכנסו למקדש מצאו שם שמן שיספיק ליום אחד. שמן זה מספיק לבעירת שמונה נרות במשך לילה אחד (ששה נרות שבוערים בלילה ונר אחד שבוער גם ביום. בזמן שאין נס והנר המערבי כבה, יש צורך להדליקו בבוקר, כפי שאומר הרשב"א שם, ולכן יש צורך בכמות שמן כפולה בשבילו). המנורה ככל כלי הקדש, מקבלת את מעמדה ככלי שרת במקדש רק לאחר חינוכה. חינוך זה נעשה ע"י הדלקת שבעה נרות על המנורה. החשמונאים העדיפו שלא לחנוך את המנורה בכל הנרות כיון שאז יישארו ללא נרות ביום השני, ובמצב כזה יימצאו מבטלים מצוות עשה.

במנורה שלא עברה תהליך חינוך, המצב שונה. במקרה זה לא מתחייבים בהדלקת הנרות שחיובם נובע מקיום המנורה, וממילא הדליקו נר אחד בלילה, שהוא הציווי במקור ב'. ללא מנורה אין ציווי גם של יום ולילה בנר התמיד, משום שציווי זה נוסף רק בעקבות קביעת המנורה כמקום ההדלקה, ולכן החיוב הבסיסי הוא להדליק כל יום נר אחד בלבד. הנס היה בכך שהנר דלק יממה שלמה, שזהו "הנס הרגיל" במקדש. דבר זה הראה שהקב"ה רצה את מעשיהם. המשמעות המיוחדת של הנס היא דווקא בהדגשה שהמצב חזר לתקנו. בעובדה שהנר דולק יום ולילה, יש התייחסות של הקב"ה למנורה שלא נתחנכה כמנורה מושלמת, והסכמה עם מעשיהם של החשמונאים.

תוספת הנרות שמוסיפים כל יום, יתכן שהיתה תוצאה של נס נוסף. משמעות נס זה היתה חשובה פחות ולכן לא הוטל כחיוב על כולם. השמן בסוף כל יום לא כלה. ממילא ביום השני ניתן היה להדליק שני נרות וכן הלאה, כל יום מוסיף והולך. חנוכת המנורה היתה ביום השביעי. היום השמיני הוא היום בו המקדש מתחיל לתפקד במתכונתו הרגילה, כפי שמצאנו ביום השמיני למילואים. יום זה התאפיין גם בכך שבו דלקו כל הנרות בנס. לפיכך יום זה אפיין את השילוב במקדש, שכלפי חוץ מתפקד כרגיל, אולם כל קיומו מבוסס על הנס.

 


[1]. השווה מגילה כא: שם לא מפריע שיישאר מספר פסוקים שווה לכל קורא בתורה, ואכמ"ל.

[2]. יש להוסיף שמצב דומה קיים בלחם הפנים.

[3]. שהרי בפעמים הראשונות דובר על מצוות הדלקת נר התמיד ע"י אהרן, ולא על הדלקת הנרות במנורה. לכן חז"ל אמרו כאן (תנחומא בהעלותך ח' ועיין היטב ברמב"ן שם), שאהרן קיבל כאן ציווי מיוחד על הדלקת הנרות כדרך להפיס דעתו, למרות שלכאורה נצטווה כבר על הדלקתם ואין בזה הפסת דעת כלל.

[4]. עיין משנה תורה, הל' תמידין ומוספין פ"ג; שו"ת הרשב"א ח"א סי' ש"ט.

[5]. יתכן שאף לדעת הספרי שלמד מ"לפני ה' תמיד", הכוונה היא לויקרא כ"ד פס' ד' ולא פס' ג').