19: טיול לחו"ל - אך יצוא יצא

  • אהרן ארנד

טיול לחו"ל - אך יצוא יצא* / אהרן ארנד

לפני דור או שניים לא היה מצוי שאדם ייסע מארץ ישראל לארצות אחרות אך ורק לשם טיול. בשל התנאים הכלכליים הקשים ורמת החיים הנמוכה, נזקק אדם לכל כספו לשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, וטיול לחו"ל מאן דכר שמיה. ברם, בימינו הטכנולוגיה מתפתחת בלי הרף ורמת החיים עולה משנה לשנה, ויציאה לחו"ל בחופשות ובסופי-שנה הינה בהישג ידם של רבים ומשום כך שכיחה היא ביותר.

תופעה חדשה זו - יציאה לשם טיול - יצרה בעיה הלכתית: האם מותר לצאת מן הארץ לזמן מועט[1] לשם טיול? לפי הדעה המקובלת, שמייצגה המובהק הוא הרב עובדיה יוסף - הדבר אסור[2]. וכיצד נוהג הציבור הדתי? רבים נמנעים בשל כך מלצאת לשם טיול; אחרים פונים לרב ומבקשים ממנו היתר מיוחד[3], אך יש גם הרבה היוצאים בלא לבדוק או בלא להתחשב בפסיקה ההלכתית, פסיקה בה הם מתחשבים בשאר בעיות הלכתיות[4]. מצב בו ציבור שומר תורה נוהג בפרהסיא בניגוד להלכה, בלא היתר כלשהו בכתב, מהווה תופעה שקשה להשלים עימה. בדברינו להלן נביא מספר פסקים שמתוכם ניתן ללמוד כיצד חכמי ההלכה מצדיקים את הדבר. נקדים לכך בקצרה את טעמי האיסור ורשימת מטרות שלמענן מותרת היציאה.

טעמי איסור יציאה מהארץ

במקורות הקדומים בהם מפורש, או ניתן להתפרש, איסור יציאה מהארץ - כמעט שלא ניתן טעם לדבר. בספרות הראשונים והאחרונים מובאים מספר טעמים[5], בהם: שביציאתו לחו"ל מפקיע את עצמו ממצוות התלויות בארץ או מקדושתה, משום ביטול מצות ישיבת ארץ ישראל, או משום שבכך מבכר הוא ארץ נכר על פני ארץ ישראל ובזה יש בזיון וזלזול בארץ הקודש[6].

מטרות שלמענן מותרת היציאה

הפוסקים התירו יציאה זמנית לחו"ל לצרכים שונים. אוסף מטרות, שלמענן התירו פוסקים שונים את היציאה מן הארץ, מצוי בספרו של ר' ישעיה שפירא "צידה לדרך"[7]. הצרכים המנויים שם הם:

1. לימוד תורה.

2. נשיאת אשה.

3. חינוך (הרצאה, סמינר, שליחות) ולימוד שלא ניתן לרכוש בארץ, וכן ביקור וסיור לימודי.

4. ליווי משלחות נוער היוצאות לחו"ל.

5. מסחר (עבודה, תביעה משפטית, רכישת מוצרים זולים או בלתי ניתנים להשגה בארץ, איסוף תרומות, והכנות לשליחות המותרת).

6. צרכים אישיים ומשפחתיים (טיפול רפואי שאין בארץ, ביקור הורים וכיבודם, ביקור חברים, מציאת שידוך, פקידת קברי צדיקים והורים בחו"ל).

עוד מובא שם שמותר לאדם נשוי, איש או אשה, להתלוות לבן זוגו היוצא לחו"ל מסיבה מותרת, וכן היוצא לחו"ל בשל סיבה מותרת רשאי לשהות עוד מספר ימים לאחר תום משימתו, לצורך קניות או סיורים.

ברשימה זו מובא היתר יציאה לחו"ל לצורך ביקור וסיור לימודי (ראה על כך להלן), וכן היתר לשהות בחו"ל לצורך סיור בתום המשימה. אך יציאה לצורך טיול גרידא אינה מופיעה ברשימה זו[8].

היתרים ליציאה לשם טיול

המחפש בספרות הרבנית ימצא היתרים שונים ליציאה מהארץ לשם טיול:

א. בריאות

הזכרנו לעיל היתר יציאה לצורך טיפול רפואי. והנה הרב עובדיה יוסף, שכאמור אסר יציאה לשם טיול, הרחיב את הגדרת 'הטיפול הרפואי'. בספר "הבית היהודי"[9] מביא המחבר תשובה של הרב עובדיה יוסף (הנמצאת בכתב יד) ובה נאמר:

האיסור לצאת לחוץ לארץ הוא לאדם בריא לשם טיול, אבל מותר לצאת לחוץ לארץ לשם הרגעת עצבים נפשיים למי שסובל מכך.

אין המדובר כאן ביציאה לניתוח דחוף אצל רופא מומחה, אלא ל"הרגעת עצבים נפשיים". ניתן להרחיב את המושג "הרגעת עצבים נפשיים" לממדים רחבים מאוד; החברה הישראלית כולה מצויה בעומס יתר עקב מתחים בטחוניים, כלכליים, חברתיים ותרבותיים אידיאולוגיים[10]. כל אלה יחד עשויים להיכלל בהגדרה רחבה תחת מתח נפשי. הטיול לחו"ל יכול להיחשב כאמצעי להתאווררות ולרגיעה, ומתוך כך הוא עשוי להיות כלול בקטגוריה "הרגעת עצבים נפשיים" במובנה הרחב[11].

יש להעיר שלעתים הגבול בין מנוחה לבין טיול אינו כל כך חד, שהרי ברור כי אף לדעת הרב עובדיה יוסף - היוצא לנוח במקום שקט בחו"ל אינו צריך להיות כלוא בבית המרגוע יומם ולילה. ומצד שני אין ספק שהיוצא לחו"ל על יסוד היתר זה וממלא את זמנו בבילויים ובעיסוקים המעייפים יותר מחיי יום יום בארץ ישראל, יצא שכרו בהפסדו ונחלש היתרו.

ב. ראיית נפלאות הבורא

יסוד אחר להיתר, הפעם בנוגע ליציאה לשם טיול, מובא בתשובת ר' שמואל ואזנר בשו"ת שבט הלוי[12]:

דשרש האיסור רק בדירת קבע... אבל בדעתו לחזור אסור לצאת שלא לצורך כלל, אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא לא נקרא צורך. ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לראות פלאי הטבע של יוצר בראשית ב"ה יש מקום לצדד להקל, כמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה[13].

ההיתר של ר"ש ואזנר מבוסס על החשיבות שהוא מייחס לראיית פלאי הטבע כגורמת להתפעלות היצור מן היוצר. כמובן, דעה זו מבוססת על דברי קדמונים, שראו בהתבוננות בפלאי הבריאה, אמצעי להכרת האדם את גדלות הבורא ולהתקרבותו אליו. כך למשל כתב הרמב"ם[14]:

והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול.

ובדומה לכך אצל ר' בחיי בן יוסף בספר חובות הלבבות[15]:

השתמש בראותך והבטתך להביט אל יצירות הבורא יתעלה, לבחון מהן ולחשוב בהן ולהבין יכולת הבורא וחכמתו וטובו מהן, כמו שאמר דוד עליו השלום (תהלים ח, ד): "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך" וגו', ואמר (שם יט, ב): "השמים מספרים כבוד א-ל" וגו'.

מקורות אלו אינם מתייחסים דווקא לטבעה ונופה של ארץ ישראל. משום כך החידוש בדברי ר"ש ואזנר הוא, שמותרת היציאה מארץ ישראל כדי "לראות פלאי הטבע" שבחו"ל.

ג. הטיול כצורך

יש מהפוסקים שהתירו, כאמור, יציאה לחו"ל לצרכים שונים, ואף לצרכים שאינם חשובים כל כך, כמו יציאה לסיור לימודי, הרחבת עסקים, קניית מוצרים זולים ופגישת חברים. בעקבות זאת מביא ר' אליעזר שינקולבסקי[16] את דברי ר' ישראל איסרליין בשו"ת תרומת הדשן (סי' עח): "דהולך ביו"ט לטייל חשיב לדבר מצוה"[17], ולאחר מכן כותב:

לא אדע מדוע עשיר הרוצה להרויח יותר - מותר לו לצאת, ואילו הרוצה לצאת על מנת לראות נופים שאין כמותם בארץ ישראל, או להתבונן בשכיות חמדה (מבנים, אומנות) שבחוץ לארץ, המרחיבות דעתו של אדם, אסור לו לצאת?!

כאן מובעת הדעה שהרחבת דעתו של אדם מתוך ראיית נופים ועצמים מרהיבי עין - יש לראותה כצורך. הדברים מובנים, אלא שמעטים הם המקורות הרבניים המביעים אהדה לאסתטיקה[18]. למרות נטייתו להקל, מסתייג ר"א שינקולבסקי[19] משני סוגי טיולים הנובעים מצרכים פגומים:

1. טיולים למקומות נידחים, כמזרח הרחוק או דרום אמריקה, למספר חודשים, הנפוצים אצל חיילים המסיימים את שירותם הצבאי, וכלשונו:

בטיול זה קיימת בברור סכנת הירידה והחלשות הקשר עם ארץ ישראל[20]. אולם...עיקר הבעיה היא המניע לטיול, הרצון להשתחרר, להפוך לעוד תייר לא מוכר, לעשות ככל העולה על רוחך ללא כל מעצורים מוסריים, חברתיים, וכדו', לשכוח את כל שלמדת, את כל תפיסות העולם המקובלות ו"להיפתח" לחוויות, רגשות, מחשבות ותפיסות שונות.

2. טיולים, הנפוצים בגילאים צעירים מאד וגם בגילאים מבוגרים, שהמניע שלהם הוא:

הרצון לומר "גם אני הייתי", או הרצון להוכיח יכולת כספית, תוך זלזול באדם שלא יצא מהארץ, ובמקום להבין שקדוש יאמר לו, הרי שאין רואים בו מודל לחיקוי.

במלים אחרות: טיול מתוך צורך נפשי של הרחבת הדעת - כן; מתוך רצון לפרוק עול או מתוך כניסה לחשש כזה או ממניעים חברתיים לא ראויים - לא.

ד. אין איסור יציאה זמנית

כבר העירו רבים ששני גדולי ישראל, ר' יוסף מטראני (=מהרי"ט) ור' יהושע בועז[21], סוברים שמותר לצאת לחו"ל, על מנת לחזור, אף לדבר הרשות. אף בימינו יש הסוברים שבמקורות האוסרים יציאה מהארץ מדובר ביציאה לזמן ממושך, אך יציאה לזמן קצר מותרת, אפילו לצורך טיול בלבד. כך העלה הרב שלמה גורן בנוגע לשאלה אם מותר לבקר במצרים. הרי קטע מדבריו[22]:

שכל שאין כוונתו להתישב שם בקביעות כי אם באופן עראי ולזמן קצר בלבד, כגון לסחורה ולפרקמטיא וכן לסיור ולטיול, מותר לכולי עלמא לנסוע למצרים גם מארץ ישראל.

הרי שלדעתו סיור וטיול למצרים מותרים, מחמת שאין כוונתו להתיישב בה בקביעות. ואם למצרים, עליה נאמר (דברים יז טז): "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד" - התיר יציאה לשם טיול, קל וחומר לשאר ארצות. אף ר"א שינקולבסקי מאריך להוכיח שממקורות התלמוד לא מוכח שיש איסור יציאה מהארץ לזמן קצר[23].

ה. בשולי הדברים

ברצוני להציע שני טיעונים נוספים שאולי יכולים לשמש כנימוקים להתיר טיול לחו"ל:

1. יש המתירים לצאת לסיור לימודי[24]. כאן יש פתח להתיר יציאה לטיול, שהרי ההבחנה בין טיול לסיור לימודי קשה ביותר: בכל טיול אתה נמצא למד - על היקום, על עמים ותרבויות, הטבע, ההיסטוריה ועוד.

2. כאמור, במקורות הקדומים לא נזכר טעם איסור היציאה. תהא הסיבה אשר תהא, ברור שהדברים ביסודם נאמרו בתקופה בה היציאה מהארץ היתה מאורע משמעותי לאדם, לעתים עד כדי שינוי כל מהלך חייו, וכן היתה כרוכה בסכנות רבות[25]. אדם שהיה יוצא מארץ מסוימת לא במהרה ובקלות היה חוזר אליה. החשש שאדם שעזב את הארץ יגיע לאזור של גויים, יתערב בהם ולא יחזור לארץ ישראל, היה חשש מציאותי. אך כיום ישנם מטוסים משוכללים והטיסה הינה פעולה כמעט שיגרתית.

לענ"ד נראה שהבא לפסוק בשאלת יציאה זמנית לחו"ל חייב לתת דעתו להתפתחות הטכנולוגית שנעשתה בדורות האחרונים. וכבר העיר על כך ר' משה שטרן בשו"ת באר משה[26]:

בזמנינו מקילין מאוד בענין לצאת מא"י לחו"ל, אפילו לטיול בעלמא שאין לו כמעט שום היתר עפ"י יסודות ההלכה ועם כל זה מקילין, כי לטוס מהתם [מא"י] להכא נעשה בחצי יום וכן לחזור להתם.

נימוק זה, שלא מצאתיו במקום אחר, אינו משכנע את ר"מ שטרן. אך שמא יש לשוב ולהרהר בו[27].

סיכום

ניסינו להראות צדדי היתר ביציאה מהארץ לצורך טיול קצר. פתחנו בהבאת טעמי איסור היציאה מהארץ וברשימת מטרות שלמענן התירו הפוסקים את היציאה. לאחר מכן סקרנו היתרים שונים של יציאה לצורך טיול: מנוחה ובריאות נפשית, ראיית נפלאות הבורא וראיית נופים מרהיבי עין כצורך נפשי. כן הבאנו דעה הסוברת שמותר לצאת לחו"ל לזמן קצר לכל דבר, ואף לטיול, ואין איסור אלא ביציאה לצמיתות. לבסוף הצענו, על פי המתירים יציאה לצורך לימוד, לראות בטיול מקום לימוד וכן להרהר שוב אחר היתר לאור העובדה שיציאה לחו"ל כיום הינה קלה ונוחה מבעבר, ומשום כך אין ביציאה לזמן קצר חשש של הינתקות מארץ ישראל.

לא נכנסנו כאן לכל הבעיות ההלכתיות היכולות להיווצר בזמן טיול, כגון כניסה לכנסיות, כשרות, השפעה שלילית בראיית תרבות אחרת, טיול לעומת לימוד תורה[28]. אלה, ברובן, בעיות הקיימות אצל כל אדם שאינו מסתגר לגמרי בד' אמות של הלכה, אף אם לא יצא את גבולות ארצנו, ארץ הקדש[29].

 


* המאמר לא נכתב ע"י פוסק הלכה, אלא ע"י דולה ומאסף פסקי אחרים, ובהתאם לכך יש להתייחס אליו. תודתי לחברי יוסי מרציאנו על הערותיו.

[1]. הכל אוסרים יציאה שלא על מנת לחזור.

[2]. הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ח"ה, ירושלים תשמ"ג, סי' נז. ראה עוד: ר' ישראל מאיר הכהן, משנה ברורה, או"ח, סי' תקלא ס"ק יד; ר' משה יחיאל וייס, בית יחזקאל, ח"א, תל אביב תשכ"ו, עמ' רסט-רעד; ר' משה דב וולנר, שו"ת חמדת צבי, ח"א, אשקלון תשל"ג, סי' א; ר' שלמה אבינר, 'נסיעה לחוץ לארץ', עטורי כהנים, 54 (תשמ"ט), עמ' 24; ר' אלישע אבינר, ראשית, 9 (תמוז תשמ"ח).

[3]. וכפי שכתב ר' משה שטרן, שו"ת באר משה, ח"ז, ניו יורק תשמ"ג, עמ' שכה: "לטיול כמעט אין היתר, ובוודאי חלילה חלילה לומר שכל אלו בני א"י היוצאים מא"י לחו"ל לטיול שעושים שלא כדין, כי בודאי שאלו פי בד"צ שבא"י ומצאו היתר".

[4]. במאמר של ש' חן, 'מחזרים אחרי המטייל הדתי', ידיעות אחרונות, ט תמוז תש"ן (2.7.90), עמ' 41-40, יש סקירה על היקף תופעת המטייל הדתי בחו"ל ובעיותיו ההלכתיות (כשרות, שבת ועוד), אך שאלת היתר היציאה כלל לא נזכרת. וראה עוד: ר' אליעזר שינקולבסקי, 'יציאה מהארץ למטרת טיול - דיון הלכתי', מספרא לסייפא, 46 (תשנ"ד), עמ' 50.

[5]. אין המאמר דן בשאלת היתר יציאה לכהנים, ראה על כך: י' אפשטיין, 'יציאת כהן לחוץ לארץ בימינו', תחומין, ה (תשמ"ד), עמ' 193-187.

[6]. אוסף הטעמים וביאוריהם ראה אצל ישראל פת, 'איסור יציאה מן הארץ', מגל, ח-ט (תשנ"ב), עמ' 199-193; ר"א שינקולבסקי, לעיל הע' 4, עמ' 64-62. וראה עוד: הרב שאול ישראלי, 'יציאה לחו"ל לשם מטרה לימודית', שמעתין, 10 (תשכ"ו), עמ' 33; ר' חיים סבתו, 'יציאה לחוץ לארץ', תחומין, ט (תשמ"ח), עמ' 258; ר' משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, ח"א, ירושלים תשנ"ב, סי' תתק. ור' משה ד' וולנר, לעיל הערה 2, כתב שעובר בכך משום "ולא תחנם", ולגבי טיולים כתב שהם בעיקר לשעשועים ולבידור "והרי זה בכלל מושב לצים וגם עובר משום אל תפנו אל האלילים".

[7]. ר"י שפירא, צידה לדרך - מדריך הלכתי שימושי לנוסע לחו"ל, אלון שבות תשמ"ז, פרק א (חיבור זה נבדק ואושר להלכה ולמעשה ע"י הרב שלמה מן ההר). ראה עוד אצל י' פת, עמ' 224-209; ר"א שינקולבסקי, עמ' 78-67. זה האחרון מונה גם (עמ' 78) יציאה לשם "גיבוש משפחתי (אם אינו אפשרי בארץ, כגון שדרוש ניתוק מהסביבה) וקל וחומר שלום בית", משום שנחשב הדבר כ"מצוה קלה" שמחמתה הותרה היציאה. ואילו סיורים בארמונות מלכי העבר או מבצרי שלטון מלכותיים וכן סדרי הנהגת מלכות בעבר ובהווה מותרים, לדעתו, משום כבוד מלכים עקיף ביותר הכלול בכבוד הבריות (בהע' 158).

[8]. וכבר העיר על כך ר' רפאל בנימין פוזן במאמרו על הספר, בתוך: המעין, כח ב (תשמ"ח), עמ' 54.

[9]. ר' אהרן זכאי, הבית היהודי, ח"ד, ירושלים תשמ"ט, עמ' 300.

[10]. ראה על כך: ד' הורוביץ - מ' ליסק, מצוקות באוטופיה: ישראל - חברה בעומס יתר, תל אביב תש"ן.

[11]. על הטיול כאמצעי מרפא כתב הרמב"ם: "מי שהתעוררה עליו מרה שחורה יסירה בשמיעת הניגונים ובמיני זמר, ובטיול הגנות ובבנינים הנאים, וחברת הצורות היפות וכיוצא בהם, ממה שירחיב הנפש ויסיר חולי המרה השחורה ממנו" (הקדמה למסכת אבות, ירושלים תשכ"א, פ"ה). ובענייננו ראה עוד ר' אפרים משה קורנגוט, אור יחזקאל, ח"א, פתח תקוה תשנ"ד, עמ' 396: "שאלה נוספת שיש לענות בה היא, במקרה והטיול לחו"ל נצרך עבור בריאות הנפש, לחצים שהאדם נתון בהם, משום כך הוא זקוק לשינוי אוירה במקום מרוחק". ור' ישראל פסח פיינהנדלר בשו"ת אבני ישפה, ירושלים תשמ"ט, עמ' קצו, כתב: "ומסתבר גם שיוצאים עבור בריאות הגוף, ואין צריך לומר שיוצאים אם זקוק לרופא מסוים... ואפילו אם צריך לאויר של מקום מסוים בחו"ל, דלשמור על בריאות הגוף הוא גם דבר מצוה של ונשמרתם לנפשותיכם, אבל אם אינו מחפש רק לטייל הרי שיוכל לטייל גם בארץ, ולכן נחשב כדבר איסור לצאת עבור זה לחו"ל". וראה עוד: א' שטאל, תמורות ביחס היהודים לטבע וטיולים, הר גילה תשמ"ה, עמ' 31. הסתייגות מהיתר "בריאות" הביע הרב חיים דוד הלוי, שו"ת עשה לך רב, ח"ח, תל אביב תשמ"ח, עמ' קמג-קמד.

[12]. שו"ת שבט הלוי, ח"ה, בני ברק תשמ"ג, סי' קעג.

[13]. על מנת "להפך הכל לדרך מצוה" הרבה מהיוצאים לטיול אינם רק מטיילים, אלא גם עושים פעילות כלשהי שלצורכה הותרה היציאה, כגון ביקור קרובים, העברת שיעורי תורה והפצת ערכי היהדות, איסוף תרומות וכדו'.

[14]. רמב"ם, משנה תורה, הלכות יסודי התורה, ב' ב.

[15]. ר' בחיי בן יוסף, חובות הלבבות, ירושלים תשכ"ט, שער הפרישות, פרק ה. ראה עוד: זוהר, הקדמה, מהד' ר' ראובן מרגליות, ירושלים תש"ל, עמ' 2; ר' בחיי בן אשר, כד הקמח, אות ז, בתוך: כתבי רבנו בחיי, מהד' ר' חיים דב שעוועל, ירושלים תש"ל, עמ' קסו; ר' אליהו וידאש, ראשית חכמה, שער הקדושה, פ"ח סע' מ. וראה עוד: שטאל, עמ' 14-13, 32-29; י' מאורי, 'משמעות הטבע במקרא', מחניים, סה (תשכ"ב), עמ' 45-41; ב' לנדוי, 'טבע ואמונה בחסידות', שם, עמ' 71-61.

[16]. במאמרו, עמ' 76.

[17]. ראה עוד בשו"ת תרומת הדשן, סי' א': "בימי הקדמונים בקרימ"ש התפללו ערבית וקראו את שמע בערב שבת בעוד היום גדול כל כך, שהיה רב העיר שהיה מהגדולים הקדמונים הוא וכל טובי הקהל עמו הלכו לטייל אחר אכילה של סעודת שבת על שפת הנהר דונא"י". וראה עוד: ר' מנחם סליי, 'הטיול בספרות השו"ת', המעין, טז ג (תשל"ו), עמ' 23-17; מ' ברויאר, 'הערות לנושא הטיול בספרות השו"ת', המעין, טז ד (תשל"ו), עמ' 89-87.

[18]. ראה א' כהן, 'יחס חז"ל לעולם הטבע', מחניים, נז (תשכ"א), עמ' 110-106; ז' לוי, 'על מעמדה של האסתטיקה בהגות היהודית', בתוך: אמנות ויהדות (עורך: ד' קאסוטו), רמת גן תשמ"ט, עמ' 90-89; י' פרידלנדר, 'ראשי פרקים לתפיסה אסתטית במחשבת חז"ל', שם, עמ' 116-103; רש"ר הירש, פירוש לתורה, ירושלים תשכ"ז, בראשית ב ט; ראי"ה קוק, עין איה, כרך ב, ירושלים תש"ן, עמ' 297-296; הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק, איש האמונה, ירושלים תשכ"ח, עמ' 17; הרב אהרן ליכטנשטיין, 'האדם והטבע - הפן החברתי', הגות: מאסף למחשבה יהודית, ד (ירושלים תש"מ), עמ' 104.

[19]. במאמרו, עמ' 50.

[20]. ראה עוד במכתבי מטיילים בני קיבוצים בחו"ל ובמאמרים בעקבותיהם, בתוך: מבפנים (כתב העת של התנועה הקיבוצית המאוחדת), נא (חורף תש"ן), עמ' 199-158.

[21]. ר"י מטראני, חידושי מסכת כתובות, בני ברק תשנ"ג, קיא ע"א ד"ה "אחיו"; ר"י בועז, שלטי הגבורים, שבועות, ח א בדפי הרי"ף. ראה עליהם: ר' חיים סבתו, לעיל הע' 6, עמ' 265-264.

[22]. הרב שלמה גורן, 'בענין ביקור במצרים', פרי הארץ, א (תשמ"א), עמ' 14-4. הציטוט מתוך עמ' 13.

[23]. ראה במאמרו, עמ' 78-51. וראה ר"מ שטרנבוך, לעיל הע' 6, שם.

[24]. ראה הרב שאול ישראלי, לעיל הע' 6, עמ' 30, המתיר יציאה "למטרות לימודיות, להעמיק הידיעות בשטחים שונים, ובפרט לשם התרשמות ישירה מהמקומות שבהם התרחשה השואה". וכן ראה: ר"י שפירא, צידה לדרך הנ"ל, פרק א סע' ב; וראה כעת: ר' נריה גוטל, 'משלחות הנוער לפולין - לשאלת אופיו של "הזכרון" היהודי', שמעתין, 118-117 (תשנ"ד), עמ' 135-125.

[25]. כלשון רשב"ץ דוראן בספר חוט המשולש, לעמברג תרנ"א, ג יא: "ובודאי דאין לך בזמן הזה מי שהולך לטייל... שכל הדרכים בחזקת סכנה כי רבו השוללים והבוזזים בין בספינות שבים בין בשיירות שביבשה, ואין אדם מסכן עצמו ללכת אלא מדוחק גדול, ולא לטייל". על החששות השונים ראה עוד: שטאל, עמ' 11-10.

[26]. לעיל, הע' 3.

[27]. עיין א' דסברג, 'ישראלי בחוץ לארץ', תחומין, י (תשמ"ט), עמ' 367; רא"מ קורנגוט, לעיל הע' 11, עמ' 62-17.

[28]. פיתויי הטבע ונופיו לעומת לימוד התורה מתוארים בשיר 'המתמיד' של ח"נ ביאליק. הרי קטע מהדברים, מתוך כל כתבי ח"נ ביאליק, תל אביב תשט"ז, עמ' עה:

וכנחל עדנים ישטפו החיים, יציפו הארץ היקום ואגפיו

ישביע את עיניו מי בעל עינים, יתענג מי אשר נשמה באפיו

אך אחד הנער ממקומו לא ימיש, מאחריו והלאה החיים האורה

ומה אתה שמיר מה אתה חלמיש, לפני נער עברי החושק בתורה.

[29]. על ענינים הקרובים לכך ראה דברי מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, 'טובה חכמה עם נחלה', בתוך: ממלכת כהנים וגוי קדוש, ירושלים תשמ"ט, עמ' 43-25.