19: "רשות לרופא לרפאות" - בראי"ה של דורות

  • ד"ר בני גזונדהייט

לזכרו של הגאון הרבבן ציון בלוי זצ"ל
נפטר בן חכ"ם שנים, גדול בתורה, בש"ס ופוסקים
מרביץ תורת חיי"ם ברבים בירושלים ולונדון
היה מבין "החכמים שהן רופאי הנפשות בדעות שמלמדין אותם"[1]
ת.נ.צ.ב.ה.

"רשות לרופא לרפאות" - בראי"ה של דורות / בני גזונדהייט

... דאמר רב אחא: הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך ה' א-להי שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי א-ל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת לפי שאין דרכם של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי: לא לימא אינש הכי דתנא דבי רבי ישמעאל: "ורפא ירפא" - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. כי קאי מאי אומר? אמר רב אחא: ברוך רופא חנם[2]. (ברכות ס, ע"א)

(א) המקורות בתורה: "אני ה' רפאך" מול "ורפא ירפא"

שני הפסוקים הבאים מייצגים את הניגוד בין רפואת ה' ורפואת הרופא:

 

שמות טו, כו: הפסוקים בפ' בשלח עוסקים בהשגחת ה' ובחובתם של בני ישראל לקיים את המצוות. בהקשר דתי והשקפתי, התורה מדגישה שרק ה' הוא רופא כל בשר ולכאורה אין כלל מקום לרפואה של בשר ודם - "ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה' אבל ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברפואות"[3].

 
 

שמות כא, יח-יט: הפסוק בפ' משפטים קובע את חובתו המשפטית של המזיק לפצות את הניזוק כולל רפואתו. אם כן, התורה מכבדת את תפקידו של רופא בשר ודם ומשלבת אותו במערכת ההלכתית של דיני נזיקין[4].

 

פרשנינו עסקו בסתירה זו. הם ראו את היחס בין שתי הפרשיות באחת משתי צורות:

 

א. כהשלמה של רפואת ה' ורפואת בשר ודם.

 
 

ב. כסתירה הדורשת חילוק בין תחומים שונים ברפואה.

 

ונבאר את הדברים:

 

א. ע"פ ההקשר הפרשני, נראית לנו הגישה הראשונה - של השלמה: למרות שרק ה' הוא רופא נאמן ורפואתו אמת[5] - יש גם לרופא בשר ודם רשות וחובה לרפא. הקב"ה רק הוא רופא כל בשר, אך האדם משלים ע"י מעשיו את רצון הבורא. פרשני התורה מצאו רמזים עניניים ולשוניים כדי לאפיין את היחס של שתי הפרשיות השונות.

 
 

ב. הגישה השנייה רואה סתירה בין שתי הפרשיות וע"י קביעת תחומים נעשה חילוק בין רפואת ה' ובין רפואת בשר ודם:

 
 

רבי אברהם אבן עזרא (ספרד, 1089-1164) מחלק בין מכות חיצוניות (כירורגיה) המותרת עפ"י פרשת משפטים, לבין מחלות פנימיות הנתונות לרפואת ה' בלבד. חלוקה זאת מתאימה לתפישת הרפואה בעיני בני דורו של האבן עזרא המתיחסת לכירורגיה כמקצוע נפרד לחלוטין[6].

 
 

המלבי"ם (הרב מאיר לייב בן יחיאל מיכאל, קניגסברג 1809-1879) הסביר את ההבדל בין שני הפסוקים ע"י הגישות השונות המתיחסות למחלה נפשית לעומת מחלות הגוף: "'כי אני ה' רפאך' - יהיה זה לרפואה אל חולי הנפש... וכן המצוות שצוה ה' אותנו אינם לצרכו רק לצרכנו לרפואת חולי נפשנו...[7]".

 

סיכום השיטות השונות לפתרון הסתירה וביאורם את הפסוקים נוכל לראות בטבלה הבאה:

 

שמות טו, כו

שמות כא, יח-יט

הפסוקים

"ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' א-להיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך".

"וכי יריבן אנשים והכה איש את רעהו באבן או באגרף ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא".

ההקשר

חובה לשמוע למצוות ה' ולפעול ע"פ הישר בעיני ה'. כשכר מובטחת בריאות מרופא כל בשר.

בהקשר המעשי של פרשת משפטים התורה דורשת פיצוים ראויים בעד הניזוק, כולל טיפול רפואי.

     

א. השלמה

השלמה בין רפואת ה' במובן הרחב של חיים דתיים מאוזנים.

באופן מעשי האדם פועל ומטפל בחולים אשר באים לפניו[8]

הוכחות פרשניות

ה' הוא הרופא (שם עצם)

האדם מנסה לרפא (פועל)[9].

 

ה' רופא בקלות (בנין קל)

האדם מרפא ע"י מאמצים גדולים בלבד (בנין פיעל, כפול)[10].

     

ב.חילוק

יש רפואה בידי ה' בלבד

ויש רפואה שנמסרה ג"ג לידי רופא בשר ודם

רבי אברהם בן עזרא

רפואה פנימית

מכה חיצונית

מלבי"ם

רפואת הנפש

רפואת הגוף

 

למסקנה: מתוך הפסוק "ורפא ירפא" משתמע שהעיסוק ברפואה והפנייה לרופא היא חובה[11]. מאידך הפסוק "אני ה' רופאך" מדגיש שהאדם הוא מתפקד כשליח של רופא כל בשר ולכן עליו לקיים את מצוות ה'.ואסור לו לאדם לסמוך על רפואת בשר ודם בלבד[12].

(ב.) הסבר הגמרא עפ"י השקפת עולמו של רבי ישמעאל

בכמה מקומות התלמוד מספר על התענינותו של רבי ישמעאל בחכמת הרפואה וייתכן שהוא בעצמו עסק ברפואה[13]. לפני שאנו ניגש למאמרו "רשות הרופא לרפאות" מן הראוי ללמוד על גישתו לרפואה ושאלות דומות על "חיים ומוות" מתוך גמרות אחרות:

אמר רבי יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך ובדקו ומצאו בה מאתיים חמישים ושניים באו ושאלו את רבי ישמעאל כמה איברים יש באדם אמר להם רמ"ח אמרו לו והלא בדקנו ומצינו רנ"ב ...[לפי גירסת שטמ"ק]. (בכורות מה, ע"א)

אמרו לו לרבי ישמעאל מעשה בקליאופטרא מלכת אלכסנדרוס שנתחייבו שפחותיה הריגה למלכות ובדקן ומצאו זה וזה למ"א [יום] אמר להן אני מביא לכם ראייה מן התורה ואתם מביאין לי ראייה מן השוטים... (נידה ל, ע"ב[14])

רבי ישמעאל הסכים שתלמידיו יעסקו בניתוח גופות והיו לו גם ידיעות מהמחקר האנטומי של רופאי אלכסדריה המפורסמים. למרות זאת התייחס לדבריהם בהסתייגות רבה, במיוחד כשהדברים התנגשו עם דברי התורה ובמקרה כזה כינה אותם "שוטים". רבי ישמעאל ידע לשלב, א"כ, את עולמו התורני עם התעניינותו בחכמת הרפואה.

אמר רבי ישמעאל מנין שאם אומרין לו לאדם עבוד עבודת כוכבים ואל תהרג מנין שיעבור ולא יהרג ת"ל "וחי בהם" (ויקרא יח, ה). ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא ת"ל "ולא יחללו את שם קדשי ונקדשתי" (ויקרא כב, ב). (סנהדרין עד, ע"א)

מיתיבי אל ישא ויתן אדם עם המינין ואין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה מעשה בבן דמא[15] בן אחותו של רבי ישמעאל שהכישו נחש ובא יעקב איש כפר סכניא[16] לרפאותו ולא הניחו רבי ישמעאל וא"ל רבי ישמעאל אחי הנח לו וארפא ממנו ואני אביא מקרא מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצתה נשמתו ומת קרא עליו רבי ישמעאל אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חביריך... (עבודה זרה כז, ע"ב)

רבי ישמעאל קבע את הכלל הגדול של פיקוח נפש "וחי בהם ולא שימות בהם", אך אסור לחלל לשם כך את קדושת השם. החשיבות של החיים החומריים אינה עולה על הערכים הרוחניים של קדושת השם וצריכים למצוא את האיזון והשילוב הנכון בין שני התחומים. לכן אסר לבן אחותו להתרפאות ע"י מינות "דשאני מינות דמשכא דאתא למימשך בתרייהו". רבי ישמעאל שיבח את בן דמא על שלא ויתר על טהרתו "בגוף ונשמה" וגם לא עבר על דברי חביריו.

האדם מורכב מהיחס הנכון בין גופו ונשמתו מחד ומיחסו כלפי הסביבה והחברים שלו מאידך. הקשרים האלו לא פחות חשובים בעיני רבי ישמעאל מאשר האפשרות להציל את החיים שלו.

סופר בן-זמננו[17] אפיין את חוייתו הדתית של רבי ישמעאל המחפשת את האיזון בין עולם החיצוני של המציאות לבין המשמעות הפנימית, כפי שמשמע מהמקור הבא:

ת"ר מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים" (ישעיה מב, כד). ענה אותו תינוק ואמר: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו" (שם). אמר: מובטחני שמורה הוראה בישראל העבודה שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה. ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל ומנו רבי ישמעאל בן אלישע. (גיטין נח, ע"א)

למסקנה: ראינו שרבי ישמעאל התעניין בחכמת הרפואה, אך התייחס אליה בזהירות והסתייגות (בכורות מה, א; נידה ל, ע"ב). אסור שהעקרון של פיקוח נפש ידחה ערכים דתיים של קדושת השם (סנהדרין עד, ע"א). עדיף להקפיד על טהרת הגוף והנשמה ועל יחס תקין בין אדם לחברו מאשר להתרפאות בדרכים לא רצויות אפילו במקרה של פיקוח נפש (עבודה זרה כז, ע"ב). כבר בילדותו הצטיין רבי ישמעאל בגישה זאת (גיטין נח, ע"א).

את הדרשה של רבי ישמעאל "ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" צריכים להבין כנראה לאור השיקולים האלו של רבי ישמעאל, כפי שנראה בהמשך.

(ג.) פירוש הראשונים על דברי רבי ישמעאל

לפי דברי רבי ישמעאל הפסוק "ורפא ירפא" בא לשלול דעות שונות האוסרות את העיסוק ברפואה ונותנת לרופא רשות לרפאות. הראשונים והאחרונים הבליטו איש איש לפי דרכו הנחות יסוד מהן יכולה להשתמע התנגדות לרפואה ע"י בשר ודם שהפסוק "ורפא ירפא" בא לשלול אותן.

נעיין בדברי הראשונים וננסה להבין את פירושים על דברי רבי ישמעאל ע"פ רוח זמנם והשקפת עולמם[18]: "דתנא דבי רבי ישמעאל: 'ורפא ירפא' - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות".

רש"י ותוספות

רש"י:

ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהי מסי.

תוספות[19]:

דנראה כסותר גזירת המלך.

מול רש"י [1040 - 1106] ובעלי התוספות עמדה הבעיה התיאולוגית: עצם העיסוק ברפואה הן מצד הרופא והן מצד החולה נראית כעין התערבות וסתירה בהשגחת הקב"ה על ברואיו. ההיתר הנלמד מהפסוק "ורפא ירפא" הוא מעין מינויו של רופא בשר ודם לפעול בשליחותו של רופא כל בשר. הרפואה ע"י בשר ודם אינה סותרת לפי"ז את כוונת הבורא אלא משלימה אותה. יצויין שהעיסוק ברפואה בימי הביניים באירופה נחשב ככפירה ברצון הבורא ובעיני עמים אחרים העיסוק ברפואה לא זכה למעמד דתי[20].

רמב"ן [21]

"שלא יאמר הרופא מה לי בצער זה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג - לפיכך נתנה לו התורה רשות לרפאות ... וי"ל הכי הרופא כדיין מצווה לדון ... כדאמרינן (סנהדרין ו, ע"ב) שמא יאמר הדיין מה לי בצער זה ת"ל ועמכם בדבר המשפט אין לדיין אלא מה שעיניו רואות ... ואין לך ברפואות אלא סכנה מה שמרפא לזה ממית לזה ... וי"ל כיון שנתנה רשות לרופא לרפאות ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה אין לו לחוש כלום שאם מתנהג בהן כשורה לפי דעתו אין לו ברפואות אלא מצוה דרחמנא פקדיה לרפויי ליביה אנסיה למטעא."

ע"פ כמה מקורות הרמב"ן [1195-1270] בעצמו עסק ברפואה[22] ועמדה בפניו השאלה המקצועית של כל רופא: עד כמה העיסוק הרפואי עוזר לחולה ומה מידת הסיכון של כל טיפול - "שלא יאמר הרופא מה לי בצער זה שמא אטעה ונמצאתי הורג נפשות בשוגג"[23]. הרמב"ן מנסח את פירושו (לא במקרה) ע"פ הגמרא במסכת סנהדרין דף ו, ע"ב בשאלה המקבילה של הדיין: כשם שהמשפט לא-להים הוא - כך גם הרפואה ואסור לו לאדם להתחמק מחובתו למרות הספיקות והסיכונים הכרוכים בכך. בשיקול דעת ובאומץ לב חייבים הדיין והרופא להתמודד עם המציאות המסוכנת בפניה הם נצבים כי כך רצון הבורא. "הרשות" לעסוק ברפואה לא רק מפקיעה את האיסור המדומה אלא נותנת ציווי חיובי לעסוק ברפואה: "וי"ל כיון שנתנה רשות לרופא לרפאות ומצוה נמי היא דרמיא רחמנא עליה"[24].

ע"פ דברי הרמב"ן התורה נתנה רשות לרופא לרפאות למרות כל הסכנות הכרוכות בכל טיפול רפואי[25]. פוסקי דורנו דייקו מפירושו של הרמב"ן שמותר ואף מצוה לתת תרופות חזקות נגד כאבים למרות שטיפול זה עלול להזיק לחולה סופני[26].

רשב"א [27]

... שלא ללמד איש מבני קהלתנו את אחד מבני ישראל בחכמות האלו עד שיהיו בני עשרים וחמש שנה פן ימשכו החכמות ההם אחריהם ויסירו אותו מאחורי דת ישראל שהיא למעלה מן החכמות האלו ואיש איך לא יגור לשפוט בין חכמת אנוש בונה על דמיון מופת ורעיון ובין חכמת העליון אשר בינינו ובינו אין יחס ודמיון ... ומזה ינצל באמת כל לומד התורה והוצאנו מכלל גזרתנו חכמת הרפואה אע"פ שהיא לקוחה מן הטבע לפי שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות ...

הרשב"א [1235-1310] חתם בברצלונה בשנת 1305 למנינם על החרם המפורסם נגד לימוד "בספרי היונים אשר חברו בחכמת הטבע וחכמת האלהות". בפני חכמי ישראל עמדה שאלה חינוכית מדרגה ראשונה בענין מעמד חכמת הגויים. למרות מאמר חז"ל "חכמה בגויים תאמין" - אסרו הרשב"א וחכמי דורו את לימוד החכמה והפילוסופיה אשר סיכנה בדורם את עתידו של עם ישראל[28]. הרשב"א עמד בפני השאלה הפילוסופית של היחס בין "דת ישראל" לבין "חכמת אנוש בונה על דמיון מופת ורעיון". החרם אינו כולל את חכמת הרפואה, "לפי שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות" ו"כל שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי" (שם). לפי הבנת הרשב"א דברי רבי ישמעאל מתיחסים לבעיה הפילוסופית של התגלות ה' בניגוד לחכמת אנוש.

ה"ר יעקב מאורליינ"ש [29]

... שנתן רשות לרפאות בשכר דסלקא דעתך אמינא שחייב לעשות בחינם מטעמא דפרישית

לפי דברי ה"ר יעקב מאורליינ"ש [נפטר 1189] ההיתר לא בא לאפשר את עצם העיסוק ברפואה אלא מתיחס לכאורה לבעיה שולית לחלוטין דהיינו השכר לרופא. לפי פירוש זה, אין רבי ישמעאל מתמודד עם נושא "דת ורפואה" אלא עם התנאים הכלכליים הקשורים בעיסוק הרפואי: ע"פ דרשתו של רבי ישמעאל התורה מתירה לרופא ליטול שכר כדי להבטיח את ביטחונם הכלכלי של הרופאים. ייתכן שהיתר זה בא להפקיע את האיסור של "מה אני בחנם - אף אתה בחנם" [30].

מעט מאוד ידוע לנו על תולדות חייו של ה"ר יעקב מאורליינ"ש מתלמידיו המובהקים של רבינו תם. בעקבות התנאים הקשים של היהודים בתקופת מסעי הצלב התיר כפי הנראה קולות מרחיקות לכת בהלכות ריבית[31]. הוא ברח מצרפת לאנגליה בגלל הרדיפות והשמד ומת בלונדון על קידוש השם בשנת 1189[32]. אין פלא שה"ר יעקב מאורליינ"ש, אשר חי בתקופת השמד וטרח לשפר את התנאים הכלכליים של בני עמו, הבין את דברי רבי ישמעאל כהיתר לנטילת שכר. זה בניגוד לעולה מפשט הגמרא, כפי שראינו בשני הפירושים הקודמים[33].

הרמב"ם לא מביא כלל את הדרשה של רבי ישמעאל. מקצוע הרפואה נחשב אצלו כקיום של מצות השבת אבידה[34]. כיון שהעיסוק ברפואה הוא דבר מקובל[35], אין לדעתו צורך לשלול הוה אמינא המונעת את העיסוק ברפואה[36].

למסקנה: ראינו שהראשונים הבינו את דברי רבי ישמעאל איש איש לפי דרכו. כל אחד מארבעת הפירושים הנ"ל משקף מסר אחר בדברי רבי ישמעאל - "קול ה' בכח - בכחו אין כתיב כאן אלא בכח בכוחו של כל אחד"[37].

(ד.) פירושו של הרב א.י. קוק זצ"ל

בפירושו לסידור "עולת ראיה" [38] מסביר הראי"ה קוק זצ"ל את ברכת הרפואה:

"יהי רצון מלפניך ה' א-להי שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה".

המעין בדבריו ייוכח שכדרכו בקודש שילב הרב את דברי הראשנים הנ"ל ונתן להם במעשה אומן פירוש מקיף ומקורי ע"פ השקפת עולמו:

'כי רופא חנם אתה - כי רופא נאמן אתה ורפואתך אמת לפי שאין דרכם של בני אדם לרפאות אלא שנהגו. אמר אביי לא לימא אינש הכי דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות' (ברכות ס.)

הרופא בשכר יש לו תכלית אחרת זולת הרפואה ובריאותו של החולה, אבל המטרה הא-להית של הרופא הנאמן היא רק ההצלחה ובריאותו של בריותיו בריאות הגוף ובריאות הנפש וא"כ אין לו ברפואה שום תכלית אחרת כי אם הרפואה עצמה והוא רופא חנם.

בראשית דבריו מתיחס הרב לבעייה של תשלום לרופא. בנטילת השכר רואה הרב משמעות מהותית ביותר המהווה הבדל עקרוני - "תכלית אחרת" כלשונו - בין רפואת הקב"ה לרפואת בשר ודם. לעולם רופא בשר ודם לא יכול לרפא באותה אהבת הבריוות כמו הבורא עצמו. הכוונה הזאת מתבטאת דוקא בעובדה שה' הוא רופא חנם כי עי"כ "אין לו ברפואה שום תכלית אחרת כי אם הרפואה עצמה" והוא "רופא נאמן ורפואתו אמת". אם רופא בשר ודם עוסק ברפואה - הוא צריך לשם כך רשות מיוחדת, כי הרי לעולם לא יוכל להגיע לאותה רמה של "המטרה הא-להית".

ברמזו לדברי ה"ר יעקב מאורליינ"ש הוא נותן להם משקל מהותי יותר.

ראויה לתשומת לב ההבחנה הלשונית בין רפואת ה' ורפואת בשר ודם:

הרופא בשכר

תכלית אחרת זולת הרפואה ובריאותו של החולה

המטרה הא-להית של הרופא הנאמן

היא רק ההצלחה ובריאותו של בריותיו בריאות הגוף ובריאות הנפש

 

רופא בשר ודם פונה אל "החולה" ומנסה להחזיר לו את "בריאותו" ע"י "הרפואה". "המטרה הא-להית" פונה אל כל הבריאות וכוללת ג"כ "הצלחה"[39] "ובריאותו של בריותיו"[40] המוגדרת ע"י האיזון של "גוף ונפש". - אגב אורחא הראי"ה קוק זצ"ל מעמידנו על הבדל עקרוני בין רפאות בשר ודם לבין רפואת בורא כל הנשמות[41].

הניתוח הלשוני מקביל ומתאים לאופי השונה של רפואת ה' ורפואת בשר ודם בשתי הפרשיות שמות טו, כו ושמות כא, יח.

והנה האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כחות גופו זה בזה וכחות נפשו זה עם זה ושניהם יחד בקשר אמיץ ומי הוא האדם שיכול להתפאר ולאמר שיודע הוא את כל כחות הגוף והנפש ואת יחושם ג"כ את כחות העולם הכללי אשר מסביב. וא"כ אף אם ירפא במקצע האחד הצר וקצר אולי גורם השנוי הזה קלקולים רבים בעבר אחר שהם שקולים כנגד התועלת היוצאת ברפואתו ואין להחליט שתהי' הרפואה אמיתית.

האדם הוא "יצור אורגני". המורכבות שלו היא כפולה: כלפי פנים אדם מורכב "מגוף ונפש"[42] וכלפי חוץ יש השפעות הדדיות מ"העולם הכללי אשר מסביב". כל רופא בשר ודם בהיותו גם הוא רק אדם כמו החולה, אינו יכול להבין את כל הקשרים בין "גוף ונפש" מחד, ויחוסם לעולם מסביב, מאידך. לכן בכל רפואה ע"י בשר ודם כרוכה מעצם ההגדרה סכנה גדולה ע"פ השיקולים של "תועלת וקלקולים"[43].

אותו רבי ישמעאל, שלומד את רשות הרופא לרפאות מהפסוק "ורפא ירפא", הוא ששיבח את בן אחותו על שלא התרפא ע"י מינות: "אשריך בן דמא שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה ולא עברת על דברי חבריך" (עבודה זרה כז, ע"ב). שמא לאור ההשוואה הזאת בין דברי רבי ישמעאל בענין רפואה הסביר הרב את הצורך לנתינת רשות לרפאות בגלל "כחות הגוף והנפש ואת יחושם ג"כ את כחות העולם הכללי אשר מסביב", דהיינו גם החברים....

לדעתינו הראי"ה קוק זצ"ל הסביר בדברים אלו את "רשות הרופא" ע"פ שיטתו וכוונתו של רבי ישמעאל "ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר".

הראי"ה קוק זצ"ל משתמש בפירושו של הרמב"ן אשר לפיו הרשות דרושה באופן עקרוני בכל טיפול רפואי לאור הסיכונים המרובים. בשעה שהרמב"ן כרופא ראה את הבעייה בכל החלטה של טיפול רפואי - מדגיש הרב את מורכבותו של כל אדם מ"גוף ונפש" והקשרים לעולם אשר מסביבו.

לכן באשר אין השכל מסכים אל הרפואה בהתחכמות האדם והנסיון אמנם יורנו כי פעמים רבות תקלע חכמת הרפואה אל האמת צריכים אנו להשכיל שגם השימוש בחכמת האדם ברפואה הוא אחד מפליאות ההנהגה הא-להית ואנו משיבים את הדבר אל ההשגחה העליונה כמו אותם הדברים שאין בנו שום יכולת להם בפעל כפינו כי רק אתה ה' רופא נאמן אתה שלפניך גלויים כל רזי הגוף והנפש ומסתריהם ויחושיהם ורפואתך אמת מבלי שתגרום הפסד למקצע אחר.

כל חכמה בכלל וחכמת הרפואה בפרט אינה בגדר וודאי[44] במיוחד בדורינו, אשר "חכמת הרפואה" התפתחה באופן מדהים להרבה מקצועות והתמחויות, טיפול בתחום אחד עלול לגרום בקלות "הפסד למקצוע אחר". עצם "השימוש בחכמת האדם ברפואה", שאינה יכולה להתחשב בשיקול דעת "לכל רזי הגוף והנפש ומסתריהם ויחושיהם", דורש סעייתא דשמיא מיוחדת מהחונן לאדם דעת[45].

במיוחד במאה שלנו זכתה הרפואה להתפתחות מדהימה אשר כחרב פיפיות עלולה ג"כ להזיק לחולים ע"י פיצול המקצועות והתיחסות הרופאים אל החולה בדרך לא אנושית[46].

הראי"ה קוק זצ"ל דן בבעיה העיונית של ההכרה האנושית מול "חכמת העליון אשר בינינו ובינו אין יחס ודמיון". חכמת הרפואה זכתה למעמד מיוחד לאור רשות הרופא לרפאות. הרב מאמץ ומרחיב את פירוש של הרשב"א, כפי שעוד נראה בהמשך דברינו[47].

אמנם אביי אמר שאין לנו לחוש את המסתרים של היחוסים שאין עינינו רואות אותם שאם כן כבר בטלת כל עמל האדם לתיקון החומרי והרוחני כי יחוש בכל מה שהוא מתקן ומשכלל שמא גורם הוא בזה הפסד באיזה יחס נסתר. אלא כך היא המדה שאין ראוי לפקפק בה כלל שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות בהיותו בקי במקצועו [48] ו"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" ואין לפקפק בחששות של מסתרים להרפות ידי העמלים בתקונו של עולם

למרות כל הספיקות והסיכונים - על האדם "לתקן את העולם" "תיקון החומרי והרוחני" ולשם כך נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" וצריך הרופא להתסמך על ידיעותיו. עי"כ יזכה ל"התפתחות שכל האדם" ושוב רומז הרב בדברים אלו לפירוש הרמב"ן.

והחכמה תעז לחכם והתפתחות שכל האדם וכל תולדות המצאותיו דבר בעתו הכל מעשה ה' הוא המתראה לפי צרכי האדם בעתותיו ודורותיו לתעודה רמה ומדויקת שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרע כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה.

הציטוט של "והחכמה תעז לחכם" בסוף הקטע מסכם באופן מדוייק את מהלך הרעיון ע"פ הקשרו בקהלת ולדעתי אין ספק שהראי"ה קוק זצ"ל התכוון לבסס את דבריו על פי חכמת שלמה.

ברצוננו להעמיד את דברי הראי"ה קול זצ"ל בקטע שלנו מול הפסוקים בקהלת:

מהלך הרעיון בקטע שלנו

הפסוקים מקהלת ז, טז-כ

   

חכמתנו מוגבלת ומסוכנת -

"... ואל תתחכם יותר למה תשומם: אל תרשע הרבה ואל תהי סכל למה תמות בלא עתך" (קהלת ז, טז-יז).

אך בכל זאת עלינו לעסוק בחכמה ביראת ה'.

"טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך כי ירא א-להים יצא את כולם" (קהלת ז, יח)

"והחכמה תעז לחכם" - ע"י שיקול דעת וזהירות יזכה ל"התפתחות שכל האדם"

"והחכמה תעז לחכם מעשרה שליטים אשר היו בעיר" (קהלת ז, יט)

ועל זה התורה נתנה רשות לרפאות - למרות הסיכונים והספיקות של העיסוק ברפואה.

"כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" (קהלת ז, כ)

 

"השימוש בחכמת האדם ברפואה הוא אחד מפליאות ההנהגה הא-להית" ולכן הרשות הא-להית לרפאות מקנה לרפואה כביכול מעמד א-להי. "הכל מעשה ה' הוא המתראה לפי צרכי האדם בעתותיו ודורותיו". הרשות לעסוק ברפואה הוא א"כ מצוה ממש[49] ואין להוסיף ולגרוע ממנה[50]. חכמת הרפואה לא עומדת לפי הבנה זו בניגוד ובסתירה לגזירת ה' כי הרי "התפתחות שכל האדם וכל תולדות המצאותיו דבר בעתו הכל מעשה ה' הוא" ומה' נתנה "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה"[51].

ההרמוניה וההשלמה של חכמת האדם שנתנה לו מה' - היא היא הרשות שניתנה לרופא לרפאות ולכן אין כלל סתירה בין גזירת ה' ורפואת האדם. חכמת האדם גופה יונקת היא מחכמת ה' בבחינת "אשר חלק מחכמתו ליראיו"[52] באופן מעמיק הסביר הראי"ה קוק זצ"ל את דברי רבי ישמעאל ושלל את האיסור בעיסוק ברפואה ע"פ פירושם של רש"י ותוספות: "ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהי מסי" "דנראה כסותר גזירת המלך".

(ה.) סיום

ניסינו להציג את דברי רבי ישמאעל ע"פ המקורות בתורה (א) והשוואתם לאמרות דומות של רבי ישמעאל בעניין העיסוק ברפואה (ב). הראשונים הבליטו אספקטים שונים הדורשים רשות מיוחדת לעסוק ברפואה - איש איש לפי דורו והשקפתו (ג). הראי"ה קוק התיחס ישירות לדברי קודמיו והוסיף לדברי רבי ישמעאל פירוש מקורי ומעמיק ע"פ השקפתו הדתית (ד).

בזכות גדולתו בהלכה ובהשקפה הצליח הרב לשלב ע"י הבנה עמוקה את הפירושים השונים לדברי רבי ישמעאל[53]. פירושו של הרב על דברי רבי ישמעאל מחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, כולל פירושי הראשונים על הסוגייה והתיחסות מעמיקה לבעיית הרפואה בדורנו. פירושו מגשים את שיטתו התורנית: "... כל דבר ודבר מן התורה נובע מכל התורה כולה בין מתורה שבכתב בין מתורה שבעל פה ... בכל דבר תורה בכל דבר הלכה פרטית זורח אור העליון הבלתי מוגבל... עד אשר על כל הלכה ופרק יוכל להרחיב שירה חדשה"[54]. בהתיחסותו לסכנות המיוחדות של הרפואה בדורנו – נתן הראי"ה קוק זצ"ל פירוש אקטואלי המבוסס בהררי קודש עם מסר מעמיק לדורנו:

"רשות לרופא לרפאות" - בראי"ה של דורות.

 


[1] על פי רמב"ם הלכות דעות ב, א.

[2] במקביל בבא קמא פ"ה.

[3] לשון הרמב"ן לויקרא כו, יא - ראה למטה.

[4] בעל הטורים בפירושו מסביר את לשון התורה: "רק שבתו יתן ורפא ירפא - למעוטי אם עבר על דברי הרופא". התורה מתנה לפי זה את חובת הפיצויים בפנייה לרופא: אם הניזוק מסרב לקבל טיפול רפואי, הוא מאבד את זכותו לפיצוים ע"פ התורה.

[5] הלשון ע"פ הגמרא בברכות (ס, ע"א), גם שם משולבת הפנייה לרופא בשר ודם בתפילה להקב"ה.

[6] וזה לשון הראב"ע לשמות כא, יט: "לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ רק כל חולי שהוא בפנים בגוף ביד ה' לרפאתו" וכך מובא בשו"ת כרתי ופלתי יורה דעה קפח [ה] ובשו"ת התשב"ץ ח"ג סי' פב. דעה זו כבר רמוזה בתוספות.

[7] מעניין שגם את שיר השירים מסביר המלבי"ם כמשל על כוחות הנפש. בדומה לכך פירש הרש"ר הירש בפירושו על התורה בהסתמכו על פסוקים נוספים.

[8] הניגוד הזה בין ראיה דתית לבין ראיה מעשית מופיע ג"כ בדברי הרמב"ן: על הפסוק בויקרא כ"ו יא "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם" אומר הרמב"ן "... שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל ... ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה' אבל ברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברפואות". אך מבחינה מעשית הרמב"ן לא התנגד לעיסוק ברפואה: בספרו ההלכתי "תורת האדם" הוא מביא את דברי רבי ישמעאל להלכה (ראה למטה בהרחבה). דברי הרמב"ן מתפרשים לפי"ז ע"פ הקשרם הנבואי או ההלכתי: מבחינה דתית ה' הוא רופא כל הבריות - אך מבחינה מעשית חובה לעסוק ברפואה. ראה הרב אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת ציץ אליעזר חי"ט סי' מ"א-מ"ב וברמת רחל סי' ב', ה', כ"א; הרב עובדיה יוסף בשו"ת יחוה דעת ח"א סי' ס"א; הרב אהרן ליכטנשטיין "לבירורה של מידת הבטחון", ירושלים, משרד החינוך, תשל"ה; Rosner, Fred "Jewish Bioethics", NY, Hebrew Publishing Company, 1987, p 55 ff..

[9] ראה בעל הטורים בשמות ט"ו, כו "רפאך הפ"א רפויה שרפואה שבידי שמים באה בשופי ושבידי אדם באה בקושי ע"כ ורפא בפרשת שופטים דגוש". בדומה בפירוש רבינו בחיי עה"ת.

[10] ראה ראב"ע שמות כ"א, כו. כפילות הלשון היא מעין דרשת חז"ל "השב תשיבם - החזירה וברחה החזירה וברחה אפילו ארבעה וחמישה פעמים חייב להחזירה" (בבא מציעא ל, ע"ב). על השימוש בבנין קל ופיעל כניגוד באותו הקשר ראה בראשית טו, י "בתר". ראה גם במכילתא על אתר.

[11] ראה הרב יעקב עמדן בשו"ת יעב"ץ סי' מ.

[12] כדוגמא אופיינית לגישה זאת מסופר בדברי הימים ב' טז, יב על המלך אסא אשר עסק כביכול רק ב"רפא ירפא" ושלל לחלוטין את "כי אני ה' רפאך": "ויחלא אסא בשנת שלושים ותשע למלכותו ברגליו עד למעלה חליו וגם בחליו לא דרש את ה' כי ברפאים". ושמא השם "אסא" רומז לכך שפירושו "רופא" בארמית, כיון שדרש רק ברפאים - "כי כשמו כן הוא". דרשות דומות על שמות המלכים בדברי הימים נמצאים אצל שלמה (דה"א כב, ט) - יהושפט (דה"ב יט, ד-י) - וחזקיה (דה"ב כט, ד לד ל"א ד ל"ב ה ז).

[13] רבי ישמעאל היה כהן "ישמעאל כהנא" - חולין מט, ע"ב - אולי בגלל איסור טומאה לא השתתף רבי ישמעאל בעצמו בניתוח המת.

[14] במקביל תוספתא נידה א, יז.

[15] הוא הוא רבי אלעזר בן דמא אשר שאל את דודו רבי ישמעאל: "כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמה יוונית? קרא עליו את המקרא הזה: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה' (יהושע א, ח) - צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמה יווני" (מנחות צט, ע"ב). רבי ישמעאל פתר לו ג"כ חלומות (ברכות נו, ע"ב) והכיר א"כ היטב את אישיותו "נשמתו הטהרה" של בן אחותו.

[16] על ריפוי בדרך כשוף ונס של הנוצרים הראשונים ראה פרופ' אפרים אלימלך אורבך "חז"ל - פרקי אמונות ודעות", ירושלים, הוצאת מאגנס, תשמ"ג, עמוד 96 ואילך.

[17] ראה Elie Wiesel "Celebration talmudique - Portraits et légendes", Paris, Edition du Seuil, 1991. בדרך זו הסביר כמה מאמרותיו בתלמוד וגם את מותו על קידוש השם.

[18] חלק מהמקורות הבאים מצאתי ע"י פרוייקט השו"ת של אוניברסיטת בר-אילן.

[19] בברכות ס, ע"א ובבא קמא פ"ה.

[20] ראה סקירה אצל הרב ד"ר עמנואל יעקובוביץ "הרפואה והיהדות - מחקר השוואתי והיסטורי על יחס הדת היהודית לרפואה", מוסד הרב קוק, ירושלים תשל"ט.

[21] ראה חיים דוב שעוואל "כתבי רבינו משה בן נחמן", ירושלים, מוסד הרב קוק, תשכ"ד, חלק ב', עמוד מ"א-מ"ג.

[22] שו"ת הרשב"א ח"א סי' ק"כ בענין ריפוי נכרי בשבת: "... אמר רבי יוסף בשכר שרי משום איבה וכל שכן רופא שמרפא לכל ואם אינו מרפא אתהן הויא ליה איבה טפי ואני ראיתי את הרב רבינו משה ב"ר נחמן ז"ל שנתעסק במלאכה זו אצל הנכרית בשכר"; ראה דיונים על הרמב"ן ברופא: דוד מרגליות "דרך ישראל ברפואה", ירושלים, הוצאת האקדמיה לרפואה, תש"ל, עמוד 208 ואילך; פרופ' יהושע ליבוביץ "נתונים רפואיים בספר תורה האדם לרמב"ן" בתוך "קורות", כרך ח', חוברת ז'-ח' (תשמ"ג), עמוד 209-215.

[23] השיקול הזה ידוע בעקרון המפורסם primum nihil nocere"" = "כלל ראשון לא להזיק לחולה".

[24] בעקבות הרמב"ן פסקו הטור והמחבר ביורה דעה ריש סי' של"ו. ראה דיון בפירושו של פרופ' אברהם-סופר אברהם "נשמת אברהם - הלכות חולים רופאים ורפואה", ירושלים, מכון שלזינגר, תשמ"ג.

חיזוק לתפישה זאת, הנוקטת בגישה אקיטיבית, ניתן להביא מתולדות הרמב"ן שהתווכח עם משומדים בפני מלכים וקהל רב בתנאים קשים וכמו כן עלה ארצה חרף כל הסכנות הכרוכות בכך; ראה חיים דוב שעוואל "כתבי רבינו משה בן נחמן", ירושלים, מוסד הרב קוק, תשכ"ד, חלק בא, עמוד ש"ב-ש"ג.

[25] ניתן להביא הוכחות רבות מפירושו עה"ת ומכתביו לגישתו של הרמב"ן, אך אין כאן המקום להרחיב.

[26] ראה הרב אליעזר יהודה וולנברג בשו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג וח"י סי' כה אות ז' וחי"ד סי' קג.

[27] ראה שו"ת הרשב"א חלק א סי' תיג ואילך.

[28] ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך חכמה חיצונית. על הרקע ההיסטורי של החרם ראה פרופ' אברהם שטינברג "אנציקלופדיה הלכתית רפואית", ירושלים, הוצאת מכון שלזינגר, תשמ"ח, חלק ג' ערך דת ומדע ומראה מקומות שם.

[29] ראה תוספות הרא"ש לברכות ס, ע"א.

[30] ראה בכורות כט, ע"א. לא מצאתי פירוש ברור לדברי ה"ר יעקב מאורליינ"ש "דסד"א שחייב לעשות בחינם מטעמא דפרישית".

אם "רשות הרופא" היא גם "מצוה", צריכים אולי להסביר שיטת ה"ר יעקב מאורליינ"ש ע"פ הסברא הבאה: "אסיא דמגן במגן מגן שויא" (בבא קמא פה, ע"א) "... וצריך שיהא לחולה נחת רוח מן הרופא ואם אמר המזיק יש לי אוהב קרוב שירפאך בחנם יכול הוא לומר כשאין הרופא מקבל שכר אין לבו ומחשבתו מדקדק בעיקר צורך החולה כיון שאינו מצפה לקבל שכר" (רבינו אשר ריש פרק החובל). "הרשות" לפי ה"ר יעקב מאורליינ"ש היא ג"כ "מצוה": ע"י תשלום הגון לרופאים משתפרים היחסים בין הרופא והחולה והמערכת הרפואית בכלל !

[31] ראה מרדכי בבא מציעא סי' תנ"ה ובחידושי אנשי שם ובהגה שם! וכתב עליו בבית יוסף יורה דעה סי' קע"ז "אין לך הערמת ריבית גדולה מזו".

[32] ראה אפרים אלימלך אורבך "בעלי התוספות", ירושלים, מוסד ביאליק, תשמ"ו, עמוד 142-144 וכמו"כ Cecil Roth "A History of the Jews in England" 1949, OVIS, p. 19 ff.

[33] גם דברי רב אחא בהמשך שחתימת הברכה היא "ברוך רופא חנם" - אינם מובאים כהסבר לדברי רבי ישמעאל. הבנה עמוקה יותר של פירוש ה"ר יעקב מאורליינ"ש ראה בהמשך בפרק על הראי"ה קוק זצ"ל. - על נטילת שכר של רופאים הקשורים לפירוש זה של ה"ר יעקב מאורליינ"ש ראה "נשמת אברהם" שם, מ"ד וולנר "בדין שכר הרופא" בתוך "התורה והמדינה", ז'-ח' (תשט"ו), עמוד ק"ג-קכ"ה.

[34] ראה פירוש המשניות נדרים פ"ד "... חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה הכלל בפי' מ"ש הפסוק והשבותו לו לרפאות את גופו שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו".

[35] מו"ר הרב יהודה עמיטל שליט"א הביא הוכחה לתפישה זאת מהשוואת שתי ההלכות הבאות ברמב"ם:

"ב מהלכות רוצח ה"ח: "ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הרי זה פטור מדיני אדם וכל אדם בחזקת שלם והורגו נהרג עד שיוודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר"

פ"י מהלכות שחיטה הי"ב: "ואין להוסיף על טריפות אלו כלל ... ואפילו נודע לנו מדרך הרפאוה שאין סופה לחיות"

בהלכות שחיטה רק הפסיקה הרבנית קובעת ואין להוסיף עליה מחכמת הרפואה משא"כ בהלכות רוצח, כי התורה נתנה רשות לרופא לרפאות תמיד (וראה הפניות לפירושים אחרים בהוצאת פרנקל).

[36] ראה בהקדמה של זיסמן מונטנר ל"פרקי משה ברפואה", ירושלים, מוסד הרב קוק, תשכ"א! Rosner, Fred & Kottek, Samuel S. (editors) "Moses Maimonides - Physician, Scientist and Philosopher", London / N.Y., Aronson, 1993..

[37] ראה ילקוט שמעוני יתרו רמז רפ"ו.

[38] פירוש הראי"ה קוק זצ"ל למסכת ברכות "עין איה" כמעט זהה ולא מצאתי הבדילים משמעותיים.

[39] "הצלחה" כולל ג"כ קיום המטרה בחיים - "הגשמה עצמית" - החלמה ממצב של מחלה .

[40] כמדומה לי שיש מסר עמוק בלשון נופל על לשון של "בריותיו" ובין "בריאות": "בריאות" פירושה לחיות בגוף ונפש באופן טבעי ע"פ כוונת "הבורא" - "... אשר עשה הא-לבים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים ..." (קהלת ז' כ"ט).

[41] מו"ר הרב יהודה עמיטל שליט"א הזכיר בהקשר זה את דברי אבן גבירול: "" (ליקוטים XX).

[42] ראה כבר לשונו של הרמ"א באורח חיים סי' ו' סוף סעיף א': "ועוד יש לפרש שמפליא לעשות במה ששומר רוח האדם בקרבו וקושר דבר רוחני בדבר גשמי והכל הוא ע"י שהוא רופא כל בשר כי אז האדם בקו הבריאות ונשמתו משתמרת בקרבו".

[43] הבעיה של "Profits and Risks" נידונה כבר בתוספות עבודה זרה כ"ז: ד"ה לחיי שעה לא חיישינן המסבירים "סתירה" בין שתי סוגיות ע"י שיקולים בין תועלת וקלקולים "דאיכא למימר דהכא והתם חיישינן לטובתו ... ".

[44] כך פסק הראי"ה קוק זצ"ל להלכה בשו"ת "דעת כהן" יורה דעה סי' ק"מ "ופשטם של דברי חז"ל (בבא קמא פ"ה.) ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות מורה כן שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא שאם היה דבר ברור איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחוייב לרפאות וכי אין עובר על לא תעמד על דם רעך ... אלא שעיקר היסוד מפני שכל עיקרי הרפואה אינם מבוררים כ"כ ואין יודע בבירור אם אין הנחותיהם מסופקות ע"כ הוצרך לנתינת רשות שמ"מ אין אחרת לפני בני אדם". - הבנה זו תופסת מקום מרכזי בהבנתו של הרב.

[45] ראה דברי הראי"ה קוק זצ"ל באותו ענין ב"עולת ראיה" ח"א עמוד רע"ג-רע"ד על "אתה חונן לאדם דעת".

[46] ראה Illich, Ivan "Medical Nemesis - The Expropriation of Health", Toronto / N.Y. / London, Pantheon Books, 1976..

[47] ושים לב לדמיון בין לשון הרב לדברי הרשב"א שם: "והנסיון אמנם יורנו כי פעמים רבות תקלע חכמת הרפואה אל האמת" - ואין אנו אסורין בהם עד שיבחן הנסיון בהתאמת לעינינו ... וכמו שאנו סומכין על חכמי הרפואה באותן הרפואות ...".

[48] הדרישה "בקי במקצועו" היא ע"פ הלכה פסוקה בשו"ע יורה דעה סי' של"ו "ומיהו לא יתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי ויודע בחכמה ובמלאכה ולא יהא שם גדול ממנו".

[49] וכך לשון המחבר ביורד דעה סי' של"ו "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו ה"ז שופך דמים". ראה גם פינחס שינמן "ורפא ירפא - רשות, מצוה או חובה" בתוך "כבודה של תורה", תשמ"ח, ח"ד, עמוד קפ"ד-קפ"ט.

[50] הניסוח "אין להוסיף וממנה אין לגרע" רומז לפסוק הבא: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אתו תשמרו לעשות לא תסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים י"ג א').

[51] ראה משלי ב' ו'. גם ההקשר בספר משלי מדגיש את יראת ה' שקודמת לחכמה ועי"כ הקב"ה "מגן להולכי תם".

[52] ראה ברכות נ"ח: ופירוש הראי"ה קוק זצ"ל בפירושו "עין איה". בכיוון זה איתא בבבא בתרא י"ב. "מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים ... וחכם עדיף מנביא שנאמר 'ונביא לבב חכמה' (תהילים צ' י"ב)".

[53] ראה דברי הערכה על הראי"ה קוק זצ"ל אצל הרב שלמה יוסף זוין "אישים ושיטות", ירושלים, הוצאת בית הלל, תשל"ז, עמוד 232 " ... לא יהיה הדבר להגזמה אם נאמר שמרן הגרא"י הכהן קוק ז"ל היה בדורנו היחיד בין גדולי התורה שהיה שליט בהלכה ובאגדה כאחת ... אבל היה מפליא גם בזה ששני העולמות נתמזגו אצלו לחטיבה נפלאה אחת ההלכה היא גופה של האגדה והאגדה היא נשמתה של ההלכה...".

[54] ראה "אורות התורה" פרק ד' אות ג'-ד'.