21: אכן, "אם חפץ"

  • הרב אמנון בזק

אכן, "אם חפץ"* / הרב אמנון בזק

שמחתי, גם אם לא הופתעתי, לקרוא את תגובתו של מו"ר רבי יעקב מדן שליט"א (להלן: מור"י). תגובתו השקולה והרצינית, כדרכו, מסייעת לחדד ולהדגיש את מורכבות הנושא. גם הפעם, המרחק בין גישתו של מור"י לגישתי, עם כל משמעותו, נראה בעיני זניח, לעומת הפער העמוק בין עמדתו של מור"י לעמדת מרבית רבני הציונות הדתית. הן בהתבטאותו החריפה נגד הביטוי "זכותנו על ארץ ישראל", הן בהתנגדותו הנחרצת לרעיון סירוב הפקודה, ובעיקר בהכרתו בחשיבות אחדות העם ונכונותו "לשבת עם אנשי השמאל כדי להגיע עמם להסכמה לאומית ששני הצדדים יוכלו לחיות עמה", בכל אלו דומני שמור"י לא יזכה לתומכים רבים, בוודאי לא במוצהר. מכל מקום, אין הסכמה זו פוטרת אותי מהתייחסות, ולו גם בקצירת האומר, לנקודות הוויכוח בינינו, אע"פ שאיני כדאי והגון להשיב על דבריו. ומי ייתן, שגישתו המורכבת וענוותנותו של מור"י תשמש דוגמה לכולנו.

א.

טענתו של מור"י שבכל הדורות היו שעלו לארץ, למרות הקשיים, אינה נראית לענ"ד רלוונטית, מהסיבה הפשוטה שהם עלו כיחידים. ליחידים אכן מצוות יישוב ארץ ישראל עומדת, לרוב הפוסקים, תמיד, בין לשיטת הרמב"ן שמדובר במצווה דאורייתא ובין לסוברים שזו מצווה מדרבנן. במציאות שאליה התייחסתי, לא מדובר בקיום מצווה שנדרשת תמיד, אלא בשאלה באיזו מידה יש לקיים את מצוות ישוב ארץ ישראל בכל חלקי הארץ. שאלה זו נוגעת להבנת גדרי מצוות יישוב ארץ ישראל, ואין כאן המקום להאריך. אולם דומני, שגם ר' יהודה הלוי, הרמב"ן ותלמידי הגר"א, לא חשבו שעליהם לדאוג ליישוב כל הארץ. "בעמדו בדמעות על פסגת הר הזיתים, כשהמראה העגום של 'כל המקודש מחבירו חרב יותר מחבירו' משתרע לנגד עיניו", דומני שהרמב"ן לא שמע את קול ה' הקורא לו להתיישב בכל חלקי הארץ, אלא הסתפק בשיפור המציאות הנתונה, שבה היה קושי בהשגת מניין יהודים בשבתות בבית שני הטייחים, היהודים היחידים בירושלים. זה אלפי שנים איש לא שמע את קול ה' הקורא לעלות ולהתיישב בכל חלקי הארץ, ולא ברור לי מה מקור הביטחון שקול זה נשמע כעת. מסיבה זו אני מתקשה להבין את החלוקה שהציע מור"י בין הצורך להתיישב בלבנון, לבין נסיגה מחלקים שכבר בידינו. לפי גישתו, התהליך שבו עם ישראל נמצא הוא רק בכיוון אחד - אפשר רק להתקדם בו, ולא לסגת. אם אכן מור"י מקבל את ההנחה בדבר ירידתו הרוחנית של עם ישראל בדור האחרון, קשה לי מאוד לראות מדוע ירידה זו אינה אמורה לבוא לידי ביטוי גם בירידה באחיזה בחלקי ארץ ישראל שכבר היו בידינו.

ב.

לא הבנתי כלפי מה טען מור"י - "אדרבה, על פי רוב, הנביאים חתרו בכל מחיר למנוע את גזירות הנישול והעקירה ולנסות להשפיע על העם לקיים את התורה והמצוות כדי לבטל את רוע הגזירה". האם לא זו בדיוק הייתה מטרת מאמרי? אם יש דרך לעצור את התהליך, הרי זו רק דרך של תשובה ומעשים טובים, ולא דרך הנאבקת בצדדים המעשיים ומעלימה עין מן המצב הרוחני. גם ירמיהו לא הציע להעמיק את היסודות של בית המקדש כדי שלא ייחרב, אלא קרא לחזרה כללית בתשובה, כדרך התיקון היחידה. גם הציטוט שהביא מור"י מדברי הגמרא בברכות (י, ע"א) - "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא, כך מקובלני... אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" - תואם בדיוק את המסר שאותו הדגשתי.

אני מבקש כאן להדגיש: על עיקרי הדברים שכתבתי אני חוזר זה כמה שנים, מבלי להתייחס דווקא להקשר ספציפי כמו תכנית ההתנתקות וכיו"ב. הדברים נכתבו מנקודת מבט רחבה כלפי התהליכים העוברים על עם ישראל בדור האחרון. על כן, אם מור"י מסכים ש"בעת שחלקים מארץ חמדה נלקחים מאיתנו לאונסנו, עלינו לדעת שגזירה היא מאת ה', ואין לנו לבוא בטענות אלא אל עוונותינו, ולהתפלל לפני ה' שילמדנו דרך תשובה שנהיה ראויים לנחול בה את ארצו", ממילא לא נשאר הרבה על מה להתווכח.

מזה למעלה מעשרים שנה, שמידי כמה שנים "חלקים מארץ חמדה נלקחים מאתנו לאונסנו", ולענ"ד הגישה הרווחת לא הייתה הניסיון למצוא אפוא טעינו ו"על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חרי האף הגדול הזה", אלא התחפרות באותה הדרך. בשעה זו, שוב חלקים מארץ חמדה עומדים על פי תוכנית הממשלה להילקח מאיתנו; האם נשוב על טעויות העבר, שלא מנעו את התופעה, או שנפנים את מה שעשוי להיות המסר האלוקי מאחורי התרחשויות אלו?

ג.

אני רואה חשיבות רבה בציטוט דבריו של מור"י: "נוכל להגדיר זיקה זו בצירוף להבטחת ה' לאבותינו עליה במילים המקובלות היום בעולם הפוליטי: 'זכותנו על ארץ ישראל'. אני מסכים עם הרא"ב, שבושה וכלימה יאחזו אותנו בבואנו לדבר על זכות זו". אני משער, שגם מור"י יודע כמה רבים הם המדברים בסגנון זה בציבור שלנו. לדוגמה, בכנס הרבנים שהתקיים לפני כמה חודשים בבנייני האומה בירושלים, נאמר בצורה מפורשת - "זכותו וחובתו של עם ישראל לארץ ישראל הינה זכות נצח של העם לכל הארץ וכל הדורות כולם".

ד.

לגבי החובה, כבר ציינתי לעיל שגדרי המצווה אינם ברורים כלל ועיקר כפי שמצייר אותם מור"י. כשם שוודאי מור"י מקבל, שאין עלינו חובה ליזום כעת מלחמה לכיבוש שטחי הארץ המובטחת שאינם בידינו (כגון בלבנון), מסיבות שונות (לאומיות, בינלאומיות, מדיניות וביטחוניות), כך גם בחלקים הנתונים בידינו אין כל היגיון שלא להתחשב בפרמטרים אלו. מובן שיש לבחון כל מקרה לגופו - האם בדיוק הנסיבות מחייבות זאת, אולם אינני חושב שמצוות יישוב הארץ גורסת התעלמות מוחלטת מפרמטרים רבים הנוגעים לדיון. אשר על כן, הרי ברור שאין בידינו, כפי שבמשך אלפי שנים לא היה, לקיים את יישוב הארץ בכל גבולותיה, וממילא לא ניתן לבסס השקפה על בסיס 'חיוב' מעין זה.

יתרה מזאת, את המערכה על ארץ ישראל אין אנו מקיימים לבד, אלא כחלק ממדינה דמוקרטית, שבה בחרנו להשתתף. לא הציונות הדתית קיבלה החלטות על עזיבת חלקים מהארץ, אלא ממשלת ישראל. על כן, אינני יכול לקבל ש"עזיבת האדמה הפורחת... אינה העונש. היא החטא!". דברים אלו יכולים היו להאמר, אם ממשלת ישראל הייתה חיה על פי חיי תורה ומצוות. אולם רוב חברי הממשלה אינם כאלו, וכך גם רוב אזרחי המדינה.

נושא זה מעלה שאלות נוקבות על כל נטילת החלק בתהליך הציוני, ואין כאן מקום להאריך. כעת, לאחר קבלת החלטת הממשלה, השאלה היא האם לראות בכך מסר נוסף משמים, המצטרף לתהליך שהזכרתי, או להמשיך להיאבק רק בסימפטומים.

ה.

אני שותף לחלוטין לדברי מור"י, שהטענה כלפי תושבי יש"ע, "שהם עוסקים במסירות נפש כה רבה דווקא במצווה זו ולא במצוות אחרות, אינה נכונה כלל, ויעידו על כך יודעיהם ומכיריהם". עם זאת, טענתי במאמרי שהעיסוק האינטנסיבי הציבורי והפומבי בנושאי ביטחון והתיישבות מאפיל על הרבה עשייה חיובית. אין צורך לומר, שעל כל הבעיות שהזכרתי במאמרי, לא פרשה המפד"ל מהקואליציה, דבר שחלק מאנשיה (בשלב זה) מיהרו לעשות דווקא בהקשר הנדון. המפד"ל לא ראתה בעיה בישיבה בממשלה עם 'שינוי', בשעה שזו רמסה צעד אחר צעד מצוות כמו שבת, פסח, נישואין וכד', ורק כשהגיעה לנושא אחד נשברו כל הכלים.

דומני שאותה עשייה חיובית שמור"י הזכיר יכולה הייתה לקדש שם שמיים ברבים, וחבל שהעיסוק בתחומים, שמסיבות כבדות משקל נוספות המלצתי לצמצמם, מונע את ההשפעה החיובית הזו. אני מאוד מעריך את מפעלו של ר' חנן פורת - 'אורות חסד', ועם כל זאת אשאל: האם ר' חנן בציבוריות הישראלית מוכר כדמות חסד שיש לחקותה? האם המחיר הציבורי שר' חנן משלם על עמדותיו הפוליטיות אכן שווה את זה?

ו.

נהניתי לקרוא את דברי הסניגוריה היפים של מור"י על עם ישראל. ודאי שהמצב אינו שחור כולו, שהרי אילו, חלילה, היה המצב כן, הרי שהשאלה לא הייתה סביב חלקים ביש"ע, אלא סביב עצם ישיבת עם ישראל בארצו, והיינו עלולים להתמודד ח"ו עם פסוקים כמו "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה". עובדי המולך בגיא בן הינום הביאו לגלות כמעט מלאה של עם ישראל מארצו, וב"ה שאין אנו עומדים כרגע בפני מציאות כזו. עצם ישיבתנו הבלתי-מעורערת בחלקים גדולים בארץ ישראל, שלא זכו לה אבותינו זה אלפי שנים, נראית בעיני כתואמת את החלקים החיוביים במצבו הרוחני של עם ישראל, והחלקים שעליהם אכן יש ערעור, אינם נראים בעיני באחוז גבוה יותר מהאחוז השלילי במצבנו הרוחני. מוטב לזכור, כי בתחילת המלחמה על כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון, אמר הקב"ה ליהושע - "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם... ולא יוכלו בני ישראל לקום לפני אויביהם, עורף יפנו לפני אויביהם כי היו לחרם, לא אוסיף להיות עמכם" (יהושע ז, יא-יב). אם כך נאמר על מעשה עבירה של אדם אחד, האם אין עלינו לחשוש שפסוק זה רלוונטי גם כלפי מצבו הרוחני הנוכחי של עם ישראל?

ז.

מור"י כתב - "ככלל אני סבור שהרא"ב מתח יתר על המידה את מידת הדין בהצדיקו את הדין על תושבי גוש קטיף". אינני מבין היכן מצא מור"י בדברי שאני מצדיק את הדין "על תושבי גוש קטיף", במקום הצדקת הדין על עם ישראל כולו. אין כאן, כמובן, דין בגברא כלפי תושבי גוש קטיף, אלא בזיקה שבין עם ישראל לארצו. אם אכן תכניתו של ראש הממשלה תצא לפועל - האם אז לא יצדיק מור"י את הדין? וכיצד מתיישבים הדברים הללו, עם אמירתו שכבר ציטטתי לעיל - "בדיעבד, בעת שחלקים מארץ חמדה נלקחים מאתנו לאונסנו, עלינו לדעת שגזירה היא מאת ה', ואין לנו לבוא בטענות אלא אל עוונותינו, ולהתפלל לפני ה' שילמדנו דרך תשובה שנהיה ראויים לנחול בה את ארצו"? מדוע אז לא תהיה בכך 'מתיחת הדין יתר על המידה'?

ח.

אני תמה על דברי מור"י, שסירוב פקודה היא "תופעה שלא מצאה אוזן קשבת ממש בציבור הדתי-ציוני". אני חושב שישנה חשיבות עצומה לעמדתו של מור"י נגד סירוב הפקודה, אולם אני מזכיר למור"י את פסקם של מרבית רבני הציונות הדתית בעבר בנושא זה, וככל שאני מתרשם, זוהי עמדה מקובלת לחלוטין על חלקים נרחבים בציבור הדתי לאומי, שרק תלך ותגבר אם תוכנית ההתנתקות תצא לפועל. זוהי עמדתו הרשמית של עיתון "בשבע", ואם בעיתון זה עסקינן, הרי גם נושא המרי האזרחי תופס בו מקום מכובד. תוך כדי כתיבת הדברים, כשאני פותח את האתר של ערוץ 7, הכותרת הראשית היא "התקוממות עממית דמוקרטית", ובגוף המאמר נכתב - "בראיון ליומן הצהרים של ערוץ 7 אמר הרב קובי בורנשטיין, תושב נווה דקלים, וחבר בוועד יישובי גוש קטיף, כי בכוונת הוועד לבצע פעולות שמטרתן לעורר התנגדות עממית רחבה, שתמנע מהשלטון, הפועל באופן בלתי דמוקרטי, להוציא לפועל את זממו". בעיתון 'בשבע' בשבת פרשת שלח כתב אדיר זיק: "מרתין לותר קינג לימד אותי מה זה 'מרי אזרחי בלתי אלים'. במקום שיונף דגל שחור של גירוש יהודים יתייצבו ראשי מחננו ויאמרו: 'אנו עוצרים את הטרנספר'. במקום שפוגעים כלכלית ביהודים יהי מרי מסים". אלו הן רק דוגמות קטנות, שאותן אני מקבץ בהינף מקש. אני קצת תמה על מור"י, שהוא מן המעורבים ביותר בחברה הישראלית, על התעלמותו מגישות רווחות כל כך בציונות הדתית. גם דבריו ביחס להגדרת החלוקה של עם ישראל לתומכי יהושע וכלב מול תומכי המרגלים - "לא הייתי מודע לקיומו של מיון כזה" - מפתיעים. קשה לספור כמה פעמים שמעתי רק בשבוע האחרון השוואה שבין המרגלים לבין... זבולון אורלב.

ט.

מור"י התייחס לזיקה הביטחונית. גם בתחום זה, כמו בתחומים רבים אחרים, קטונתי מלהביע את עמדתי מול עמדתו של מור"י, שהוא בר סמכא מובהק בענייני ביטחון, וידיו רב לו בעשייה מבורכת בתחום זה. עם זאת, אבקש להעיר שלוש הערות קצרות:

ראשית, אם כל הדיון היה רק בהיבט הבטחוני, מובן שלא הייתי כותב דבר. אין לי הרי שום ויכוח אידאולוגי משמעותי עם עוזי לנדאו או ישראל כץ, שעבור מפלגתם הצבעתי כמעט בכל מערכות הבחירות שבהן השתתפתי.

שנית, ההתייחסות למישור הביטחוני בלבד היא סטרילית ותיאורטית לחלוטין. ייתכן מאוד שמור"י צודק בהערכתו בהיבט המצומצם מבחינה ביטחונית, ועם זאת, כפי שכתבתי במאמרי, "תיתכן הרי אפשרות, שגם מי שרואים סכנה ביטחונית ביציאה מחבל עזה, יתמכו בה לא בגלל תועלותיה בתחום זה, אלא מפני שהאלטרנטיבה מבחינה לאומית חמורה הרבה יותר" (זאת מעבר לשיקולים מדיניים, שגם הם מורכבים קצת יותר מהמשקל שלא ניתן להם בדברי מור"י). אינני קובע, כמובן, מסמרות בנושא זה, אך מדובר בנושא מורכב מאוד, שאינני חושב שתשובה חד-משמעית וברורה ראויה לו.

שלישית, וזו הנקודה המשמעותית ביותר, הבעיה המרכזית שהעליתי הייתה שמרבית מנהיגי הציבור הדתי-לאומי אינם פועלים מתוך שיקול ביטחוני. התפיסה שאסור לוותר על אף שעל מארץ ישראל אינה נגזרת משיקולים ביטחוניים, אלא משיקולים רעיוניים, שכנגדם יצאתי במאמרי.

ההיאחזות בשיקולים ביטחוניים איננה העיקר, ומשום כך יש תמיד חשד, שצידוד בתפיסה ביטחונית מסוימת נגזר לאו דווקא מתוך אמונה שזו אכן התפיסה הביטחונית הנכונה (ובנושאים ביטחוניים-מדיניים הרי רובנו ככולנו הדיוטות), אלא משום שהיא משרתת את התפיסה הרעיונית הכללית.

י.

לא זכיתי להבין מדוע דווקא בנושא הזיקה הציונית סובר מור"י שחילוקי הדעות בינינו "עמוקים מאוד". לטענת מור"י, "הגישה הפוסט-ציונית, שהערבי חי על זיקתו לאדמה והיהודי על זיקתו לכסף, לא בהכרח הכתה שורשים בלתי הפיכים בקרב כלל הציבור". אני בהחלט מקבל את דבריו, ואיני מבין היכן מצא מור"י טענה זו בדבריי. אני מקבל לחלוטין את תיאור המצב שאותו הציג מור"י - "בציבור, ובעיקר בציבור החילוני, קיימת זיקה דתית- היסטורית לא חזקה אל ארץ ישראל בכללותה (והיא די מקבילה לזיקתו לכלל התורה והמצוות) וזיקה שטחית לכל אחד מחלקיה. זיקה שטחית זו אינה עומדת בפני קשיים דוגמת הקשיים הצבאיים, האיום הדמוגרפי, הקושי שבעמידה במחסומים, הלחצים המדיניים וכו'". מסיבה זו בדיוק אינני רואה כיצד ניתן לבלום את הסחף. אני מעריך את הפעילות שנעשתה לקראת הצבעתם של מתפקדי הליכוד, אולם אני הייתי מציע למור"י להתלהב פחות מאותם 60% שהצביעו נגד, ולדאוג יותר מה-40% שתמכו בראש הממשלה. ספק אם לאחוז גבוה כזה היו מגיעים מתפקדי מפלגת העבודה רק לפני שנה.

גם טענתו המרכזית של מור"י, שלפיה ניתן ליצור מכנה משותף כ"גורם מכונן בחברה הישראלית" על ידי ערך ההתיישבות והזיקה לאדמה, אינה נראית לי מציאותית. אני מבקש להזכיר שדווקא בקרב הציבור המחובר יותר לקרקע, אנשי הקיבוצים, קשה במיוחד למצוא את נקודת החיבור שאותה מחפש מור"י. תוך כדי כתיבה, נכנסתי ל'אתר הקיבוצים', ושם מצאתי את נאומו של גברי ברגיל, מזכיר התנועה הקיבוצית, בפתח הוועידה השנייה של התנועה הקיבוצית, שהתקיימה לפני כמה חודשים. בין השאר אמר ברגיל: "אנו יודעים שהכיבוש משחית, רואים איך מדינה שלמה מידרדרת לתהום והופכת להיות בת ערובה בידי סדר יום משיחי של כמה מאות אלפי איש, ואנו נעשה הכל, אבל הכל, כדי להחזיר את המדינה למסלול של שלום, ביטחון ויציבות... עלינו להיות נכונים לשלם מחיר למען אותו שלום גם אם הוא עובר בתוך שדותינו... אני מציע לפתוח במבצע של 'בית ראשון במולדת' בו תתגייס התנועה הקיבוצית לעזור למתנחלים שירצו להתפנות...".

ככלל, הזכרתי במאמרי את דברי הראי"ה קוק במאמרו 'למהלך האידאות בישראל', שבו לא נתן הראי"ה קוק הרבה סיכוי לרגש הלאומי החילוני להחזיק מעמד לאורך זמן, וחזה באופן מדהים תהליך, שחלקו בוודאי כבר התרחש לנגד עינינו:

אז תיסוב הלאומיות אחורנית ותרצה להתבצר ברעיונה המיוחד, ולא תאבה לפנות עוד אל מקור הויתה היסודית, שהוא הרעיון האלוקי. אבל כאן תפגוש הראשונה במעמד הזקנה והחולשה... החומריות תימצא לה אז, לחברה הנחנקת תחת סבל משא החיים מחוסרי המטרה, הטעם והתוכן, להחיש לה רפאות תעלה על ידי שיטותיה השונות, שיטות של מהומה, המיוסדות על בסיסים רעועים של רכוש כלה וחיי כלכול נמוכים, חסרי און והוד, גרויים חומריים של תאוות חיים גסים ההולכים ומתנוולים, שאין בהם נחת וחמדת לב טהור... אבל לשוא, מאומה לא תשאנה בעמלן... רק ממקור החיים יכולים חיים להיות מפכים נובעים.

יא.

אינני יודע מדוע מור"י מגדיר את המאבק בנושא הגולן "מסע הסברה מוצלח". ספק רב האם מסע ההסברה היה מוצלח, אם נשיא סוריה היה מוכן למעט מאוד שנדרש ממנו, וראש הממשלה דאז לא היה חוזר מארה"ב כלעומת שבא. אבל מכל מקום חשוב להדגיש עניין אחד בנושא, כיוון דאתית להכי: הזיקה שהודגשה אז כלפי הגולן נבעה לא במעט דווקא משום שאזור זה אינו מזוהה עם הציבור הדתי-לאומי. בתחילת המאבק אף זכורה לי היטב פנייתם של אנשי הגולן לתושבי יש"ע, להימנע מחיבוקי דוב מיותרים, שיכולים רק להזיק להם. מאוד עצוב שזו המציאות, אבל עצוב שבעתיים לראות את מי שמתעלם מאמת כואבת זו.

יב.

כאמור, שמחתי לקרוא את דברי מור"י, הרואה חשיבות "לשבת עם אנשי השמאל כדי להגיע עמם להסכמה לאומית ששני הצדדים יוכלו לחיות עמה", וראויים הדברים למי שכתבם. מור"י עקף משמאל רבים מאנשי 'מימד', והגיע להבנות מרחיקות לכת עם פרופ' גביזון. מור"י ראוי להערכה רבה על פועלו. אולם אין צורך להזכיר למור"י את התגובות החריפות שקיבל על פועלו זה.

אין לי ספק בכנות רצונו של מור"י למצוא תואם גביזון לשיחות על הסכמה לאומית גם בנושאים מדיניים, אולם באותה מידה אין לי ספק שהתגובות שקיבל אז, יהיו כאין וכאפס לעומת התגובות שיקבל אם יסכים לנסיגה כלשהי. כל עוד העמדה השלטת בציונות הדתית היא 'אף שעל', והיא מגובה בעמדה הלכתית, חוששני שמור"י יישאר לבד גם בתחום זה.

יג.

אקורד הסיום הצורם של מאמרו של מור"י נראה לי מיותר. אינני רואה טעם בהקצנת הדברים עד כדי הגדרתם כ"נכונותנו להעביר את האחריות וקבלת ההחלטות לידי אנשים המתרגשים עד כדי דמעות מהרס כמה עשרות בתים (שרובם אילתורים שנבנו בימים ספורים ובלא עמל רב) ברפיח במבצע 'קשת בענן', ומוכנים בשוויון נפש להרוס את חלומם ונופי ילדותם של אלפי מתיישבים מסורים".

לא זאת הנכונות שעליה דיברתי, אלא נכונות להכיר במצבו הרוחני של עם ישראל ולראות את ההתרחשויות כמסר מן השמים. עם זאת, אני חש צורך להעיר על השימוש האמוציונלי הנרחב שעושה מור"י לאורך כל מאמרו בביטויים כמו "חלומם ונופי ילדותם", במילה 'חורבן' וכד'. מבלי להקל ראש בקשיים הנפשיים הכרוכים ביישום תוכניתו של ראש הממשלה, הרי שתמיד יישאר מור"י בעמדה נחותה יותר מזו של שלמה וישינסקי. עם כל הקושי במעבר דירה ועזיבת קרקע, הקושי באיבוד בן על מטרה שאדם אינו מאמין בה גדול יותר. שימוש בטיעונים אמוציונליים עלול לשמש כחרב פיפיות, וכבר ראינו את השפעותיו בלבנון.

יד.

כותרתו של מור"י למאמרו נלקחה מדברי יהושע וכלב - "אם חפץ בנו ה' והביא אותנו אל הארץ הזאת". כזכור, בסופו של דבר, הכירו יהושע וכלב שבאותה שעה לא חפץ ה' להביא אותנו אל הארץ הזאת, ונשארו ארבעים שנה במדבר יחד עם עמם. למדנו מכאן, שלעתים יש צורך לחכות עם השאיפות הלאומיות עד לעת הראויה להתגשמותן. "כל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני השעה - שעה נדחת מפניו" (ברכות סד, ע"א).