תזריע | ארבע מלכויות – סמל ומשמעות במדרש ויקרא רבה

נעיין בדרכי הדרשה וביסודות הרעיוניים העולים מכל אחת משתי הדרשות, תוך חיפוש קווי מחשבה המשותפים לשתיהן. 

 

נחל את לימודנו בנושא המופיע בפרשת תזריע, הוא עניין הצרעת. הפסוק הנדרש הוא הפסוק הפותח את נושא הצרעת בויקרא יג, א-ג: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:  אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת וְהוּבָא אֶל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אוֹ אֶל אַחַד מִבָּנָיו הַכֹּהֲנִים":     

"שאת" זו בבל, על שום שנאמר "ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת איך שבת נוגש שבתה מדהבה" (ישעיה יד, ד). רבי אבא בר כהנא אמר: מלכות שהיא אומרת מדד והביא מדד והביא. רבי ישמעאל בר נחמן אמר: מלכות שהיא מדהבת פניו שלאדם בשעה שבא אצלה. רבי טביומי אמר: על שום פומא די דהבא. ורבנין אמרי: על שום ראשה די דהבא, "אנת הוא ראשה די דהבא" (דניאל ב, לח).

"ספחת", זו מדי, שהעמידה המן הרשע ששך עמה כנחש, על שום "על גחונך תלך" (בראשית ג, יד).

"בהרת" זו יוון, שהיתה מבחרת בגזירותיה ואו' להן לישראל כתבו על קרן השור שאין להן חלק באלהי ישראל.

"נגע צרעת" זו אדום, שבאת מן כוחו שלזקן, על שום "והיה בעור בשרו לנגע צרעת" (ויקרא יג, ב).

לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים, אבל לעתיד לבוא אמר הקדוש ברוך הוא אני מטהר אתכם, הה"ד "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (יחזקאל לו, כה).

                                   (ויקרא רבה פרשה טו, ט).

מילות הפסוק "שאת" "ספחת" "בהרת" ו"נגע צרעת" מזוהים בדרשה כארבע מלכויות בבל, מדי, יון ואדום, וכולן יחד משולות כצרעת בגופה של האומה הישראלית, עד שמופיע הקב"ה בתפקיד הכהן ומטהר אותה לעתיד לבוא. דרשה זו רחוקה מפשט הפסוק, לפיה הלשון "וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" מוסבת על כך שכל אחד משלושת סוגי הנגעים המופיעים בפסוק – שאת, ספחת ובהרת – יכול להיות מאובחן כצרעת. בדרשה, לשון זו נדרשת על הממלכה הרביעית, היא אדום.^[1]

קשה להצביע על רצף רעיוני בין הדרשות על כל אחת מן המלכויות כפי שהן מופיעות לפנינו.

הדרשה "שאת-זו בבל" בנויה על דרשה של המילה "מדהבה" מתוך הפסוק מישעיה יד, ד: "וְנָשָׂאתָ הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְאָמָרְתָּ אֵיךְ שָׁבַת נֹגֵשׂ שָׁבְתָה מַדְהֵבָה" בארבעה אופנים. דרשתו של רבי אבא בר כהנא "מלכות שהיא אומרת מדד והביא מדד והביא" מתפרשת על ידי רבי זאב וולף בעל פירוש מהרז"ו על אתר כמתייחסת למיסוי הכבד שקנסה את ישראל: "על שתיבה זו (=מדהבה) יחידית בתנ"ך, דורשה נוטריקון: מדוד והבא: מדוד כל תבואתך והבא מס". בעל מתנות כהונה על אתר מציע שני הסברים לדרשתו של רבי ישמעאל בר נחמן "מלכות שהיא מדהבת פניו שלאדם בשעה שבא אצלה", שמלכות בבל היא מפחידה או שהיא מביאה לידי דאבון לב.^[2] כוונת דרשתו של רבי טביומי: "על שום פומא די דהבא" לא ברורה.^[3] דרשתם של רבנן: על שום ראשה די דהבא, "אנת הוא ראשה די דהבא" (דניאל ב, לח) מתייחסת לחלומו הראשון של נבוכדנצר, על הפסל בעל ראש הזהב המסמל את ארבעת המלכויות.^[4] יש להצביע על הקשר בין מוטיב הזהב החוזר ביחס למלכות בבל בישעיה ובדניאל למילה "שאת" הנדרשת כאן.^[5]

הדרשות האחרות על המלכויות הן קצרות יותר. "הספחת זו מדי" מתייחסת להמן שלא היה מראשיתו חלק מן העם המדי, ואילו "הבהרת זו יוון" דורשת את התיבה בה"ר כבח"ר. הדרשה הרביעית "נגע צרעת" זו אדום, שבאת מן כוחו שלזקן, על שום "והיה בעור בשרו לנגע צרעת" דורשת את המילה "בשרו" כמתייחסת לעשו, שהוא שאר בשרו של יעקב. בזכות ברכתו של יצחק לעשו: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל אָבִיו הַבְרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. וַיַּעַן יִצְחָק אָבִיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל: וְעַל חַרְבְּךָ תִחְיֶה וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ" (בראשית כז, לח-מ), עשו זוכה לרדות ביעקב.^[6]

מהו המסר הרעיוני הטמון בדימוי של ארבע המלכויות המשעבדות בישראל כסוגים של צרעת? ראשית, דימוי זה מאפיין את רוב ימיה של ההיסטוריה הישראלית, מחורבן בית ראשון בידי בבל ועד לסוף מלכות אדום, כזמן בו ישראל שרויים במצב של טומאה קשה. "מצורע חשוב כמת". המצורע מודר לא רק מן הקודש, כי אם גם מן המחנה. "בדד ישב מחוץ למחנה". האומה הישראלית אינה בכוחותיה, היא מתפקדת בעולם כצל של עצמה, מודרת מארצה, מודרת מחברתם של העמים ה"נורמליים".^[7] רק אלוקיה יוציאה מטומאה לטהרה וישיבנה אל עצמה.^[8] תקופתם של המלכויות השולטות בישראל מקבילה לזמנה של הסתלקותה של השכינה מישראל עם חורבן בית ראשון, עד לחזרתה לעתיד לבוא. הפסוק המובא בדרשה כראיה לטהרתם של ישראל על ידי ה' בזמן הגאולה – "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" – לקוח מפרק ל"ו בספר יחזקאל המתאר את ישראל כמי שטמאו את ארץ ישראל בתועבותיהם, ואת החזרה אליה ככרוכה בטהרתם על ידי ה' – כפי שהמיטהר תלוי בכהן. אולם שלא כספר יחזקאל, מקור טומאתם של ישראל היא שיעבודם בידי האומות, לא נהייתם אחר עבודה זרה.^[9]

עניין נוסף העולה מדימוי המלכויות כנגעים הוא שאין להם קיום עצמאי, וכל סיבת היותן היא בשביל ישראל.^[10] מבחינה זו אב הטיפוס של המשעבדים הוא ה"שאת" – האומות המשעבדות בישראל, שזוכות בשל כך לגדול לכלל אימפריות.^[11]

 

בפרשת מאכלות אסורות שבפרשת שמיני התורה מפרטת לאורך ארבעה פסוקים את שמם של ארבעה חיות שיש בהם רק סימן טהרה אחד והם אסורים באכילה: "אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם. וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם" (ויקרא יא, ד-ז). התורה לא מסתפקת באמירת סימני הטהרה ואת הצורך בשניהם לשם היתר אכילה (כמו אצל הדגים),[12] או באזכור כלל גורף שחיה שיש לה סימן טהרה אחד אסורה באכילה. הדרשן במדרש ויקרא רבה דורש הרחבה זו בלשון הכתוב לעניין ארבע המלכויות, תוך זיהויה של כל אחת מהחיות למלכות אחרת:

אמר רבי ישמעאל בר נחמיה כל הנביאים ראו למלכיות בעיסוקן (=בשליטתן).

אדם הראשון ראה את המלכיות בעיסוקן, הה"ד ונהר יוצא מעדן (בראשית ב, י). רבי תנחומא אמר לה רבי מנחמא בשם רבי יהושע בן לוי: עתיד הקדוש ברוך הוא להשקות כוס תרעלה לאומות העולם לעתיד לבוא הה"ד ונהר יוצא מעדן, מקום שהדין יוצא. משם יפרד והיה לארבעה ראשים (שם), אילו ארבע מלכיות. שם האחד פישון (שם, יא), זו בבל [...]

 

אברהם ראה את המלכיות בעיסוקן.

והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו (בראשית טו, יב). אימה, זו בבל [...]

 

דניאל ראה את המלכיות בעיסוקן.

חזי הוית בחזוי די ליליא וארו ארבע רוחי שמיא מגיחן לימא רבא. וארבע חוון רברבן סלקן מן ימא (דניאל ז, ב - ג) [...] "קדמייתא כאריה" (שם, ד), זו בבל...

"חזה הוית וארו חיוא אחרי תיניינא דמיא לדוב" (שם, ה), זו מדי [...]

חזה הוית וארו אחרי כנמר (דניאל ז, ו), זו יוון, שהייתה מנמרת בגזירותיה ואו' להן ליש' כתבו על קרן השור שאין להן חלק באלהי ישראל.

"בתר דנא חזה הוית בחזוי עם ליליא וארו חיוה רביעאה דחילא ואימתני ותקיפא יתירא (=חיה רביעית מפחידה ואימתנית וחזקה יותר)" (שם, ז), זו אדום.

 

משה ראה את המלכיות בעיסוקן.

"את הגמל ואת הארנבת ואת השפן" (דברים יד, ז).

"את הגמל", זו בבל, "אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו" (תהלים קלז, ח).

"את השפן", זו מדי.

רבנין ורבי יהודה ברבי סימון. רבנין אמרו: מה השפן הזה יש בו סימני טומאה וסימני טהרה, כך היתה מלכות מדי מעמדת צדיק ורשע. אמר רבי יהודה בר' סימון: דריוש האחרון בנה שלאסתר היה טהור מאמו וטמא מאביו.

"ואת הארנבת, זו יוון. אמו שלתלמי המלך ארנבת שמה.

"ואת החזיר" (דברים יד, ח), זה אדום. משה נתן שלשתן בפסוק אחד ולזו בפסוק אחד.^[13] למה? רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש. רבי יוחנן אמר: שהיא שקולה כנגד שלשתן. ור' שמעון בן לקיש אמר:  יתירא (=יותר) [...]

רבי פינחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון.

מכל הנביאים לא פירסמוה אלא שנים, אסף ומשה. אסף אמר: "יכרסמנה חזיר מיער" (תהלים פ, יד). משה אמר: "ואת החזיר". למה נמשלה בחזיר? לומר לך, מה חזיר הזה בשעה שהוא רבוץ ומוציא טלפיו ואומר ראו שאנו טהור, כך היתה מלכות הרשעה הזו מתגאה וחומסת וגוזלת ונראת כילו שהיא מצעת בימה (=מקום שעושים משפט). מעשה בשלטון אחד בקיסרי שהיה הורג את הגנבים ואת המנאפין ואת המכשפין, ואמר לסנקליטין (= יועצים) שלו: שלשתן עשה אותו האיש (=כלומר הוא עצמו) בלילה אחד.

 

ד"א את הגמל (ויקרא יא, ד), זו בבל. "כי מעלה גרה הוא", שהיא מקלסת לקב"ה... "ואת השפן", זו מדי. "כי מעלה גרה הוא", שמקלסת לקב"ה, "כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי" וגו' (עזרא א, ב). "ואת הארנבת" (ויקרא יא, ו), זו יוון. "כי מעלת גרה היא" (שם, ו), שמקלסת לקב"ה. אלכסנדרוס מקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק אמר בריך אלהיה שלשמעון הצדיק. "את החזיר" (ויקרא יא, ז), זו אדום. "והוא גרה לא יגר" (שם), שאינה מקלסת לקב"ה, ולא דייה שאינה מקלסת אלא מחרפת ומגדפת ואומרת "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ" (תהלים עג, כה).

 

ד"א את הגמל, זו בבל. כי מעלה גרה הוא, שמגדלת את הצדיקים, ודניאל בתרע מלכא (דניאל ב, מט). ואת השפן, זו מדי. כי מעלה גרה הוא, שמגדלת את הצדיקים, ומרדכי ישב בשער המלך (אסתר ב, יט). ואת הארנבת, זו יוון. כי מעלת גרה היא, שמגדלת את הצדיקים. אלכסנדרוס מקדון כד הוה חמי לשמעון הצדיק הוה קאים על ריגליה. אמר ליה: יהודאי לית את יכיל למיחמי, מן קדם יהודיי את קאים?, אמר להן: בשעה שאני יוצא למלחמה כדמותו אני רואה ונוצח. ואת החזיר, זו אדום. והוא גרה לא יגר, שאינה מגדלת את הצדיקים, ולא דייה שאינה מגדלת אלא הורגת, הה"ד קצפתי על עמי חללתי נחלתי ואתנם בידך (ישעיה מז, ו), זה ר' עקיבה וחביריו.

 

ד"א, את הגמל, זו בבל. כי מעלה גרה הוא, שגררה מלכות אחריה. את השפן, זו מדי. כי מעלה גרה הוא, שגררה מלכות אחריה. את הארנבת, זה יוון, כי מעלה גרה הוא, שגררה מלכות אחריה. ואת החזיר, זו אדום, והוא גרה לא יגר, שלא גררה מלכות אחריה. ולמה נקרא שמה חזיר, שמחזרת עטרה לבעלה, הה"ד "ועלו מושיעים בהר ציון לשפט את הר עשו והיתה לה' המלוכה" (עובדיה א, כא).

                                           (ויקרא רבה יג, ה).

נפתח את דברנו בשרטוט של מבנה הדרשה. הדרשה פותחת בכותרת "כל הנביאים ראו מלכויות בעיסוקן" שלאחריה פזמון החוזר ארבעה פעמים על דמויות מקראיות שראו "מלכויות בעיסוקן", שהן: אדם הראשון, אברהם אבינו, דניאל ומשה. אחרי כל פזמון מובאים פסוקים המראים כיצד "ראה" אותה דמות את ארבע המלכויות: לגבי אדם הראשון – בארבע הנהרות של גן עדן, לגבי אברהם – מתוך התרדמה של ברית בין הבתרים, לגבי דניאל – בחזיונו, ולגבי משה – בארבעה שמותיהם של החיות בעלי סימן טהרה אחד בפרשתנו. בתוך החלק הרביעי, המתייחס לדמותו של משה, מופיעות ארבע דרשות של שמות החיות המצוינות, שכל אחת מהן מתייחסת לתכונות אחרות של האומות המשעבדות. המספר ארבע החוזר בתוכן ובצורה מחדדים עבודת העיצוב והעריכה שנעשתה בדרשה.

באופן כללי יש לומר כי לתבנית ארבע המלכויות המופיעה במדרש ויקרא רבה, ולאורך ספרות חז"ל כולו, משמעות אמונית מרחיקת לכת בכך שיש בה סידור של המציאות ההיסטורית השוררת לתוך מסגרת של תכנית אלוקית ידועה מראש, הנותנת פשר ומשמעות לסבל ולקושי בהווה בצד התקווה לעתיד.

הדמויות המוצגות כמי שחזו בארבעת המלכויות מובאות בסדר כרונולוגי, חוץ ממשה, בגלל שהדרשן רוצה לסיים בעניין של הפרשה הנדרשת, פרשת שמיני. כולן עומדות בראש שלב חדש באנושות או בישראל, וכולן חוזות את החיות מתוך מציאות שיש בה מימד של עוצמה, או אפילו איום: נהרות בראשית, מראות הלילה של "אימה חשיכה גדולה נופלת עליו" וחיות הטרף שבחזיונו של דניאל. רק החיות הטמאות שבפרשת שמיני – הגמל, השפן, הארנבת והחזיר – נטולות הוד או עוצמה.

ארבע הדרשות על החיות בעלות סימן טהרה אחד מדגישות את רשעותו של החזיר לעומת שאר החיות. הדרשה הראשונה עומדת על אורכה (גודלה) של מלכות אדום, ולאחר מכן על מידת צביעותה: "מה חזיר הזה בשעה שהוא רבוץ ומוציא טלפיו ואומר ראו שאנו טהור, כך היתה מלכות הרשעה הזו מתגאה וחומסת וגוזלת ונראת כילו שהיא מצעת בימה". סימן הטהרה של החזיר הופך לפגם מוסרי, כאשר הוא משתמש בו כדי להעמיד פנים של חיה טהורה. הדרשה עומדת על כך שמשה הוא הראשון החושף את זהותו של החזיר כאדום.^[14]

הדרשה השנייה על ארבע החיות מנגידה בין כל המלכויות המקלסות לה', לבין רומי שמגדפת. השלישית עומדת על כך שכל המלכויות מגדלות צדיקים חוץ מרומי, שרודפת והורגת אותן. הדרשה הרביעית מתייחסת למקומה של רומי בהיסטוריה האנושית, כאומה המחזירה את המלכות לה'. מהלך הדרשות כולן מצביע על המלכות הרביעית כירודה והקשה ביותר. הצורך או הרצון להיזקק לשעבוד רומי מובן ופשוט על רקע החיים בארץ ישראל במאות 3-5 בצל האימפריה הרומית על כל הנגזר מכך: עוני, מיסים קשים; ומן המאה הרביעית ואילך, עת הפכה הדת הנוצרית לדת הרשמית של האימפריה הרומית, גם רדיפות על רקע דתי.

נראה לומר כי הדרשה הנדונה תרמה באופן משמעותי לעיצוב הרתיעה של היהודי מן החזיר, ואולי אפילו להפיכתו לסמל.^[15]

מגמתה של הדרשה על מאכלות אסורות שונה ממגמתה של הדרשה הקודמת, שדימתה את ארבע המלכויות לסוגים של נגעים. בעוד הראשונה התמקדה בדמותה של האומה הישראלית כטמאה ומצורעת, ולא באומות עצמן, לדרשה השנייה שתי מטרות אחרות: ללמד על מהלך המלכויות כתכנית אלוקית מתוכננת מראש, שסופה ביאת גואל צדק, ולהצביע על רשעותה של מלכות רומי. לאור זאת יש לקבוע כי מעבר לתבנית הבסיסית של ארבע המלכויות המופיעה בשתי הדרשות, לא מצאנו קווי מחשבה או מגמות מקבילות.^[16]

 

אשמח מאד אם תשתפו אותי במחשבות ותגובות.

 

 

 

---