48 ניצבים: שלוש בריתות

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

מערכת משולשת של בריתות על התורה

במסגרת שיעורנו לא נדון בדברי מדרש הספרי, שכן הספרי על פרשת ניצבים דורש פסוקים מפרשת וילך בעניין מעבר המנהיגות ממשה ליהושע (שיידונו אי"ה בשיעור לפרשת וילך בשבוע הבא). מעתה, נעסוק בדברי תנאים מתוך מדרש אחר – מדרש תנאים לדברים. חיבור זה אבד מידינו במרוצת הדורות, ושוחזר על ידי הרב דוד צבי הופמן בסוף המאה ה-19 מתוך חיבורים אחרים. שנים מספר לאחר מכן, כאשר נמצאה הגניזה הקהירית, נמצא עותק של חיבור זה שהיה קרוב לנוסח שהוא שחזר.
נעיין במדרש תנאים לדברים מכילתא כג, א-ג:
"והיה כי יביאך ה'" וגו' (דברים יא, כט).
שלש בריתות כרת המקום עם ישראל,
אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים ובהר עיבל.
 
איזה היא הברית שכרת עמהן בחורב?
שהוקם ספר הברית,
"ויקרא באזני העם" (שמות כד, ז).
קרא באזניהם מבראשית עד לעיני בני ישראל, דברי רבי יוסה ברבי יהודה.
רבי אומר: עד "אנכי ה' א-להיך".
רבי יודה אומר: מצות שנצטוו במרה...
רבי שמואל בר נחמני אמר משום רבי ישמעאל:
בתחלת הענין מה הוא אומר:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר כי תבואו אל הארץ אשר אני..." וגו' (ויקרא כה, א),
שמטים ויובלות, ברכות וקללות.
בסוף הענין מה הוא אומר?
"אלה החקים והמשפטים והתורות" וגו' (שם כו, מו)...[1]
  
איזה הוא הברית שכרת עמהן בערבות מואב,
שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם... טפכם נשיכם" וגו' (דברים כט, ט).
מפני מה?
"לעברך בברית ה' א-להיך" וגו' (שם, יא).
 
איזו היא הברית שכרת עמהן בהר גריזים ובהר עיבל?
שנאמר: "ונתת את הברכה על הר גריזים" וגו' (דברים יא, כט).  
נאמר כן (=כאן) ברכה וקללה ונאמר בחורב ברכה וקללה,
ונאמר בערבות מואב ברכה וקללה.
מה ברכה וקללה האמורה להלן ברית,
אף ברכה וקללה האמורה כאן ברית.
מקור זה אורג את תקופת שהותם של ישראל ארבעים שנה במדבר לכלל מארג אחד של כריתת ברית מתמשכת בין ה' לישראל על קבלת התורה וקיומה, המתקיימת בשלושה אירועים שונים. האירוע הראשון בראשיתה של התקופה בזמן מתן תורה, אמצעיתו בסוף שנת הארבעים לפני מותו של משה, וסופו בכניסתם של ישראל לארץ המובטחת ועמידתם על הר גריזים והר עיבל. מעמדים אלה נחשבים כמעמד של כריתת ברית בין ה' לעם ישראל. לאורכם מודגש המרכיב המשותף בכל אחת מן הבריתות – מערכת הברכות והקללות.
נעיין באופן בו נשזרים הכתובים זה בזה לכלל תבנית של "שלוש בריתות" שכל אחת מהן כוללת ברכות וקללות:
 
הברית הראשונה, ברית חורב, מצרפת את הנאמר בשמות פרק כד עם פרשות בהר-בחוקותי בספר ויקרא, הנאמרות, בניגוד לשאר פרשיותיה של ספר זה, בהר סיני.[2] ברית זו כוללת מרכיבים רבים: קבלה של העם, בניית מזבח, הקרבת קרבנות, קריאה מתוך ספר הברית, זריקת דם והצהרה על משמעות פעולה זו כפעולה של כריתת ברית, מצוות וברכות וקללות. הכתובים מספר שמות מתארים אירוע שהתרחש, ואילו הכתובים מספר ויקרא אינם מובאים בתור אירוע. הברית השנייה, הקרויה "ברית ערבות מואב", מזוהה במדרש תנאים עם האמור בפתיחה של פרשת ניצבים:
איזה הוא הברית שכרת עמהן בערבות מואב?
שנאמר: "אתם נצבים היום כלכם... טפכם נשיכם" וגו' (דברים כט, ט).
                                (מדרש תנאים לדברים, שם).
אין זיהוי זה מובן מאליו, שכן ניתן לראות ב"ברכות וקללות" של פרשת כי תבוא (דברים כח) "ברית ערבות מואב" העומדת בפני עצמה, המסתיימת בפסוק "אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב" (שם כח, סט). גם מסוף המימרה: "נאמר כן (=כאן) ברכה וקללה ונאמר בחורב ברכה וקללה, ונאמר בערבות מואב ברכה וקללה" משתמע כי "ברית ערבות מואב" כוללת ברכה וקללה. כלומר, שיש לראות את פרק כח (ברכות וקללות) ופרק כט (אתם ניצבים) בספר דברים כיחידה אחת של ברית ערבות מואב, הכוללת בתוכה ברכות וקללות וברית.[3]
בדומה לברכות וקללות של בחוקותי, גם ברית שנייה זו אינה מוצגת בתורה כאירוע מסוים שהתרחש בזמן ובמקום נתון. כך לשון התורה "אתם ניצבים היום... לעברך בברית ה' אלקיך" יכולה להתפרש בפשטות כמתייחסת לעצם המציאות הרוחנית בה כל אחד מישראל מחויב באופן אישי לברית הנכרת עם ה'.
הברית השלישית המוזכרת במדרש תנאים לדברים מוצגת פעמיים בספר דברים כאירוע עתידי שישראל מצווים עליו עם כניסתם לארץ (כמובא לעיל בטבלה), אולם אין בו אזכור של ברית. בדרך של היקש מברית ערבות מואב – "מה ברכה וקללה האמורה להלן ברית, אף ברכה וקללה האמורה כאן ברית" – מוענק גם למעמד בהר גריזים ובהר עיבל מעמד של ברית.

 

אזכורים נוספים במדרש

קיומה של מערכת משולשת של בריתות על התורה וקבלתה נלמדת גם באופנים שונים. כך, במדרש תנאים דברים יד:
רבי ישמעאל אומר:
מפני מה נאמר "לא תבשל גדי בחלב אמו" בשלשה מקומות?
כנגד שלש בריתות שכרת המקום עם ישראל,
אחת בחורב ואחת בערבות מואב ואחת בהר גריזים ובהר עיבל.
רבי ישמעאל הוא בן דורו של רבי עקיבא. נמצינו למדים מכאן כי הרעיון של שלוש בריתות קיימת בבית מדרשם של תנאים כבר מתקופתם.[4]
בתוספתא סוטה מופיע אזכור נוסף של שלוש הבריתות: 
ברכות וקללות אילו שאמרו ישראל בשעה שעברו ישראל את הירדן...
כיצד אמרו ישראל ברכות וקללות?
ששה שבטים עלו לראש הר גרזים וששה שבטים עלו לראש הר עיבל...
הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה,
ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה תועבת ה' מעשה ידי חרש ולא שם בסתר,
והיו אילו ואילו עונין ואומרין אמן.
הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה,
"ארור האיש אשר יעשה פסל" וגו' (דברים כז, טו),
והיו אילו ואילו עונין אמן.
הפכו כלפי הר גרזים, פתחו בברכות,
ברוך אשר יקים את דברי התורה.
כלפי הר עיבל, פתחו בקללות,
"ארור אשר לא יקים" וגו' (שם,כו).
 
ברוך בכלל ברוך בפרט,
ארור בכלל ארור בפרט,
ללמוד וללמד לשמור ולעשות,
ארבע על ארבע, הרי שמונה.
שמונה על שמנה, הרי שש עשרה.[5]
ושלש בריתות עם כל אחת ואחת,
הרי ארבעים ושמנה בריתות.
וכן בהר סיני וכן בערבות מואב.
                               (תוספתא סוטה ח, א; ט-יא).
ברייתא זו מובאת במסכת סוטה, בתוספת ראיה לקיומן של שלש הבריתות:
וכן בסיני, וכן בערבות מואב,
שנאמר: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה" וגו',
וכתיב: "ושמרתם את דברי הברית הזאת" וגו'.
                                         (בבלי סוטה לז ע"א).
הפסוקים המצוינים בבבלי הינם הפסוקים שבין הברכות וקללות של ערבות מואב (דברים כח) לברית ניצבים (דברים כח, סט - כט, ח, ב) – בהם מופיעה המילה "ברית" שלוש פעמים:
אֵלֶּה דִבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה לִכְרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מוֹאָב
מִלְּבַד הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת אִתָּם בְּחֹרֵב:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם
אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ...
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן:[6]

 

משמעות הברית

מתוך שלושת המקורות שהובאו כאן ניכר כי קיומן של שלוש הבריתות הינו דבר מוסכם ומקובל אצל חכמים, והם מוצאים לו סימוכין בכתוב. עולה השאלה, מה ראו חכמים ביצירה של מערכת של שלוש הבריתות? שאלה נוספת היא: מה אופייה של מערכת זו? כלומר, מהו טיב הזיקה בין הבריתות?
כריתת ברית יוצרת מחויבות הדדית של המשתתפים בה בצד שיתוף פעולה ויעדים משותפים. היא בנויה על יסוד האחריות האישית ומתגלה בה החוקיות האלוקית הפועלת במציאות (ברכות וקללות). החזרה על מעשה הברית מחזקת וגורמת להפנמה של עצם קיומה של הברית ומשמעויותיה. כך, בדרשה שנושאה קשיות עורפם של ישראל לאורך ההיסטוריה, מדרש דברים רבה מאפיין את המעבר של תודעתם של ישראל לפני שלוש הבריתות ולאחריהן:
רבי מיישא בריה ד(=בנו של) רבי יהושע בן לוי פתח...
"גם לא ידעת" (ישעיה מח, ח), בסיני.
"גם לא שמעת" (שם), בחורב.
"גם מאז לא פתחה אזניך" (שם), בערבות מואב.
ועכשיו, שמעת וידעת ופתחה אזניך.
מברית אחת לשנייה מתקדמת יכולת ההבחנה מידיעה פשוטה, ל"שמיעה" שהינה ראשית הפנמה, אל עבר תהליך של הפנמה עמוקה יותר, "פתיחת אזניים". כמו מושג החזקה בהלכה, כך גם כאן, "והחוט המשולש לא במהרה ינתק".[7]
במקבילה לדרשה של מדרש תנאים מתוך ספרות התנחומא המאוחרת (מאה 7-8 בארץ ישראל), ישנה התייחסות מפורשת לצורך בחזרה על כריתת ברית על התורה במהלך תקופת המדבר:
"לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו" (דברים כט, יא).
שלש בריתות כרת הקדוש ברוך הוא להם לישראל,
אחת כשיצאו ממצרים,
ואחת כשעמדו לפני הר סיני,
(ואחת בחורב),
ואחת כאן (=ערבות מואב).
ולמה כרת עמהן כאן?
מפני שאותה שכרת עמהם בטלוה ואמרו "אלה א-להיך ישראל" (שמות לב, ד),
לפיכך חזר וכרת עמהם בחורב, וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו.
                               (תנחומא (בובר) ניצבים ו-ח).
מסגרת הבריתות בתנחומא שונה מעט ממה שראינו במקורות הקודמים.[8] הצורך בברית ערבות מואב נבעה מביטול הברית בעקבות חטא העגל. בתוך התקופה המכוננת של העם, משחר היותו ועד הכניסה לארץ, היו נקודות שפל ושבר התובעים תיקון. כיוון מחשבתי זה לגבי הצורך בברית ערבות מואב נמצא גם בפירושו של רבינו בחיי על ברית ניצבים:
אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל. נתקבצו עתה בכאן כל ישראל בברית השני כשם שנתקבצו בברית הראשון במעמד הר סיני, ומפני שבטלו הברית הראשון שבסיני באמרם: (שמות לב, ד) "אלה א-להיך ישראל", לפיכך חזר כאן בארץ מואב לכרות עמהם ברית אחר וקבלוהו עליהם באלה ובשבועה, ומזה יאמר להם משה: אתם נצבים היום כלכם לפני ה' א-להיכם, כלומר המעמד הזה שאתם בברית הזאת נצבים כלכם לפני השי"ת כמו שהיו אבותיכם בהר סיני בברית הראשון, הוא שתכנסו בברית הש"י ושתקבלו אותו עליכם באלה ובשבועה מה שלא נעשה בראשון.
             (רבינו בחיי דברים כט, ט ד"ה אתם ניצבים).
אמנם, דרשת התנחומא אינה מתייחסת באופן מפורש לצורך בריבוי הבריתות הקודמות לברית ערבות מואב, ולא ברור מתוכה מהו תפקידם.[9]
שלושה פרשני מקרא – האברבנאל, הרדב"ז והכלי יקר – הולכים בדרך אחרת ומצביעים על משמעויות אחרות של ברית ערבות מואב. האברבנאל רואה בברית זו מעבר מקבלת תורה מתוך כורח לקבלתה מתוך בחירה.[10] הרדב"ז רואה בה ברית על המצוות המחודשות בספר דברים, ואילו הכלי יקר מצביע על יסוד הערבות ההדדית המתחדשת בה.[11] המשותף לדבריהם היא ההתייחסות אל תהליך המתרחש בקבלת התורה ובהזדהות האומה עם יעדיה.
מתוך דברים אלה ניתן להשקיף על מושג הברית מנקודות מבט שונות, כנקודת חזרה אל המהות האמיתית ולא המדומה (כדוגמת העגל) או גם כמעמד המציין ומכונן את ההתקדמות לשלב עליון יותר.
*
נראה שלא תזיק לאומה הישראלית היום ברית מחודשת – חזרה אל עצמנו, ועלייה אל השלב הבא.
שנה טובה ומבורכת לקוראים ולכל בית ישראל.
ציפי 
 
 
 
 
 
 
 
[1] נוסח המכילתא קטוע ("ומה תלמוד לומר (שמות כד ח) ויקח"), ונראה כי נסתיים באמצע עניין.
[2] שאר פרשיותיה נאמרות באוהל מועד, ראו: ויקרא א, א.
[3] בעקבות חז"ל, רש"י והרמב"ן בפירושם הצביעו על פרשת ניצבים כמעמד המתרחש. ראו רמב"ן על אתר: "טעם אתם נצבים היום לפני ה' א-להיכם", שאתם עומדים ומזומנים לפני השם כדי לעמוד בבריתו, כי לקבל התורה בבאורה נאספו אליו. או שהיו עומדים לפני הארון. והברית, הוא השבועה והאלה אשר יזכיר לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו. ויתכן שכרת עוד עמם ברית כברית הראשונה אשר כרת אתם בהר סיני (שמות כד ה-ח), שהקריב עליהם עולה ולקח חצי הדם לזרוק על המזבח וחצי הדם זרק על העם".
[4] ניתן להבין את אמרתו של רבי ישמעאל כמקור לרעיון של שלוש בריתות או כביסוס של רעיון קיים בלשון הכתוב.
[5] ראו הסברו של רש"י לחשבון המופיע בתוספתא בפירושו על בבלי סוטה לז ע"א.
[6] ראו רש"י על אתר: "בתר קללות וברכות כתיב "מלבד הברית" וגו'. אלמא כברית ערבות מואב בברכות וקללות כך ברית בחורב. דהר גריזים ודהר עיבל לא איצטריך לאתויי קרא דעלה קאי ובה איירי "ושמרתם את דברי הברית הזאת", לא גרס ליה הכא. בסמ"ג עשין כז וברמב"ם הלכות ברכות ב, ג מובא הפסוק "לעברך בברית אלקיך" (דברים כט, יג) במקום "ושמרתם את דברי הברית הזאת".
[7] למרות התהליך שעברו במשך דרכם ישראל בחרו להפנות עורף לה' ולתורתו, ראו הדרשה במלואה. דרשה זו מתייחסת למערכת של בריתות על התורה שאינה כוללת את מעמד הר גריזים והר עיבל, ומציינת את סיני ואת חורב כשתי בריתות נפרדות. בהמשך התוספתא שהובאה לעיל בגוף המאמר, מופיעה מימרה של רבי שמעון היוצרת שלישיה אחרת של בריתות: "רבי שמעון מוציא של הר גרזים ושל הר עיבל, ומביא של אהל מועד". המונח "חורב" מתייחס לפעמים לסיני ולפעמים לאהל מועד.
[8] "ואחת בחורב" מופיע בסוגריים, וכנראה שזו טעות. ראו לעיל הערה 7.
[9] לא ברור מה טיבה של ברית מצרים כאן, ואכמ"ל. הרמב"ן בפירושו לויקרא כה, א הולך בכיוון המחשבתי של התנחומא, לא ביחס לערבות מואב אלא ביחס לברית אוהל מועד הנכרתת בין ה' לישראל בעקבות חטא העגל. נראה לומר כי הוא הולך לפי שיטתו של רבי שמעון בתוספתא, ראו שם. 
[10] ראו פירושו לדברים כח, סט.
[11] שו"ת רדב"ז חלק ו' סימן ב' אלפים קמג; כלי יקר דברים כט.