49 וילך: להעביר את השרביט

  • ד"ר ציפי ליפשיץ

 

פתיחה

דרשות חכמים בענייני אגדה על פסוקי מקרא מגיעים אלינו ממרחק של אלף מאתיים עד אלפיים שנה, כחלק מן המסורת של תורה שבעל פה הכלולה בדבריהם וחיבוריהם של תנאים ואמוראים לדורותיהם. חלק מן הדרשות נאמרו כדרשות בפני ציבור בבית הכנסת, חלק נאמרו או נכתבו בעקבות דיון הלכתי וחלק עומדות בפני עצמן. האם ניתן להתחקות אחר תהליך יצירתן ועיצובן של הדרשות בשלבי ההתהוות המוקדמים שלהן? האם ניתן לעקוב אחר אופן מסירתן לאורך ההיסטוריה? במהלך השיעור ננסה לעקוב אחר גיבושה של הדרשה התנאית הפותחת את ספרי ניצבים:

 

העברת ההנהגה ממשה ליהושע בספרי ניצבים

א.
"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות" (דברים לא, יד).
רבי שמעון בן יוחי אומר:
ברוך דיין האמת, אדון כל המעשים שאין עולה ומשוא פנים לפניו.
וכן הוא אומר: "אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף" (מיכה ז, ה).
ב.
משיב משה לפני הקדוש ברוך הוא:
רבונו של עולם, הואיל ואני נפטר בנסיס (=עצב) גדול מן העולם,[1]
הראיני אדם נאמן שיעמוד על ישראל, שאצא ידיהם לשלום.
וכן הוא אומר: "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" (במדבר כז, יז),
ואומר: "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון" (שם כז, יח),
ואומר: "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח, ח).
ארבע מלכיות מושלות בהם בישראל,
ואין בהם חכם ואין בהם נבון.
בימי אחאב מלך ישראל ובימי יהושפט מלך יהודה
היו ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה,[2]
"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, יז).[3]
ג.
"ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון" (במדבר כז, יח),
קח לך גברתן כמותך...
משיב הקדוש ברוך הוא ואומר לו למשה:
תן לו תורגמן ליהושע ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך,
שכשתפטר מן העולם לא יהו ישראל אומרים לו:
בחיי רבך לא היית מדבר ועכשיו אתה מדבר?
ויש אומרים: העמידו מן הארץ והושיבו בין ברכיו,
והיה משה וישראל מגביהים ראשיהם לשמוע דבריו של יהושע.
מה היה אומר?
ברוך ה' אשר נתן תורה לישראל על ידי משה רבינו...[4]
ד.
...באותה שעה נתגבר כחו של משה והיה מחזק את יהושע לעיני כל ישראל, א
שנאמר: "ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ" (דברים לא, ז).
אמר לו:
עם זה שאני מוסר לך עדין גדיים הם, עדין תינוקות הם,
אל תקפיד עליהם על כל מה שהם עושים,
שאף רבונם לא הקפיד עליהם על כל מה שעשו.
וכן הוא אומר: "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא, א).
רבי נחמיה אומר:
אין לי רשות, הא יש לי רשות.
אכניסם בצד אהלי רועים שיהו יושבים בו.
                                            (ספרי נצבים שד).
הדרשה עוסקת בסוגיה של מות משה והעברת ההנהגה לידי יהושע בן נון. זאת, בהקשר לציוויו של ה' למשה המופיע בפרשת וילך: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד" (דברים לא, יד). במהלך הדרשה נשזרים יחד פסוקים מתוך פרק כז בספר במדבר עם פסוקים מתוך פרק לא בספר דברים, תוך שילובם לכדי רצף אחד על פי סדר החומשים:[5]  
 וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה... וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו... וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ... וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה:
                                                       (במדבר כז, טו-כג).
וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה... וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: (ג) ה' אֱ-לֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'... וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הֵן קָרְבוּ יָמֶיךָ לָמוּת קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְהִתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וַאֲצַוֶּנּוּ וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ וַיִּתְיַצְּבוּ בְּאֹהֶל מוֹעֵד... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱ-לֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ... וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:
                                                        (דברים לא, א-כג).
חששותיו של משה לגבי מעבר המנהיגות, כמיהתו לממשיך ביולוגי, והדרכתו של ה' לגבי אופן חניכתו של יהושע כממשיכו התורני-רוחני (המופיעות בסעיף ב-ג של הדרשה) מתייחסות לפסוקים מתוך ספר במדבר. כמו כן, דברי ההדרכה של משה ליהושע לגבי אופן ההנהגה הראויה של כלל ישראל שלא יקפיד עליהם יותר מדי (סעיף ד בדרשה), מתייחסים לפסוקים מתוך ספר דברים.
 

מקבילות תנאיות

קטעים שונים מן הדרשה מופיעים במקבילות תנאיות שונות. נעיין בטבלה:

מן הטבלה עולה כי דרשת הספרי הנדונה מכילה בתוכה שלושה קטעים שונים, כאשר כל אחד מהם קיים בחיבור תנאִי אחר. בשני הקטעים הראשונים המופיעים בטבלה, הלשון של ספרי ניצבים שווה ללשון המקבילה, ואילו בקטע השלישי ההקבלה היא ברעיון המבוטא, שלא יקפיד עם ישראל. מה משמעותו של ממצא זה? האם בעל הדרשה בספרי ניצבים "אסף" חלקי מימרות ממקורות אחרים,[6] או שדרשה זו היוותה מקור לדרשות אחרות אשר שאבו ממנה? ואולי היה בידיהם של תנאים מקור נוסף, אשר לא הגיעה לידינו, אשר כולם התבססו עליה?
עניין זה הוא דוגמה לשאלות המעסיקות חוקרים של ספרות חז"ל. במסגרת זו נצביע על התופעה של מעברן של מסורות, מימרות, רעיונות ומטבעות לשון מכלי לכלי, ממסגרת דרשה אחת לשנייה בבית מדרשם של תנאים.
נעמוד להלן על ההבדלים הקיימים בין כל אחד משלושת הציטוטים המקבילים המובאים בטבלה.  

 

מותו של משה

הציטוט הראשון המובא בטבלה הוא הפתיחה של הדרשה:
"ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות" (דברים לא, יד).
רבי שמעון בן יוחי אומר:
ברוך דיין האמת, אדון כל המעשים שאין עולה ומשוא פנים לפניו.
פתיחה זו מופיעה בספרי ניצבים ובמדרש תנאים לדברים, אך הנוסח שונה בכל אחת מן הדרשות. בנוסח דרשת הספרי מובא פסוק מנבואת מיכה: "וכן הוא אומר: "אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף" (מיכה ז, ה)". במדרש תנאים לא מופיע פסוק, והדרשה עוברת מיד לעסוק באריכות בניסיונותיו האחרונים של משה לבטל את גזירת מותו. הפתיחה בספרי נסובה על קבלה מוחלטת של הדין האלוקי, והפסוק ממיכה מובא כהוכחה לחידלון האנושי, שגם ענק בענקים כמשה סופו למות ככל האדם, כעין הפסוק "אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה" (תהלים קמו, ג). אם כן, מגמת הספרי מנוגדת לרוח הדרשה במדרש תנאים, שכולה ניסיון לשנות את הדין.[7]
לואיס פינקלשטיין, המהדיר של ספרי דברים, מעיר על הדרשה הנדונה: "סיום הדרשה כנראה הוא כפי הגרסה במדרש תנאים, וכאן (=אחרי הפסוק ממיכה "אל תאמינו ברע ואל תבטחו באלוף")  נוספה אחר כן דרשה אחרת שאין לה קשר עם דברי רשב"י".[8] לאמור, הוא רואה בנוסח הדרשה במדרש תנאים את הדרשה המקורית של רבי שמעון בר יוחאי. הסיבה שהוא מביא לקביעה זו היא חוסר ההתאמה בין פתיחתו של רבי שמעון בר יוחאי והמשך הדרשה. נחזור לעניין זה בסוף שיעורנו, לאחר סיום הדיון במימרות המופיעות בטבלה. 

 

חניכתו של יהושע

שתי המובאות המקבילות מתארות את תוכן ציוויו של ה' למשה לסלול את הדרך למינויו של יהושע למנהיג אחריו על ידי כך שיאפשר ליהושע לבוא לידי ביטוי בלימוד תורה והוראתה לישראל עוד בחייו של משה. אולם, בעוד התיאור בספרי פנחס מסתיים בביצוע הציווי, בספרי ניצבים מופיעה תוספת - "הושיבו בין ברכיו". התוספת המעניקה לחניכתו של יהושע מימד פיזי המזכיר לידה, בצד גילוי נאמנותו המלאה של יהושע לתורה שנמסרה לו מפיו של משה.
ההנחיה "תן לו תורגמן ליהושע ויהא שואל ודורש ומורה הוריות בחייך" משקף את ההוויה של בית המדרש בכל הדורות, בו תלמידים המתקדמים בלימודם זוכים לסמכות ומעמד כלומדי תורה ומנחיליה.

 

הנהגה רחומה

האמירה בדבר הצורך בהנהגה רחומה לישראל מופיעה בספרי ניצבים ובספרי זוטא פנחס, אולם היא מועבדת בכל אחד ממקורות אלה באופן שונה. בספרי זוטא היגד זה הינו בקשה של משה מה', שעם ישראל יזכה למנהיגים קשובים ושלא ייוותר דור ללא הנהגה, על מנת שעם ישראל יתקיים. בספרי ניצבים מאמר זה מוצג כהדרכה שמשה מוסר ליהושע. המשכה של הדרשה (פסקה ד) הינה הרחבה של הצורך ברחמים. 
על מנת לעמוד על הרחבה זו, נעיין בפרקים יא-יב מנבואתו של הנביא הושע על ממלכת ישראל:
כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי: קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו וְלֹא יָדְעוּ כִּי רְפָאתִים: בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל... אֵיךְ אֶתֶּנְךָ אֶפְרַיִם אֲמַגֶּנְךָ יִשְׂרָאֵל אֵיךְ אֶתֶּנְךָ כְאַדְמָה אֲשִׂימְךָ כִּצְבֹאיִם נֶהְפַּךְ עָלַי לִבִּי יַחַד נִכְמְרוּ נִחוּמָי: לֹא אֶעֱשֶׂה חֲרוֹן אַפִּי לֹא אָשׁוּב לְשַׁחֵת אֶפְרָיִם כִּי אֵל אָנֹכִי וְלֹא אִישׁ... סְבָבֻנִי בְכַחַשׁ אֶפְרַיִם וּבְמִרְמָה בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה עֹד רָד עִם אֵל וְעִם קְדוֹשִׁים נֶאֱמָן: אֶפְרַיִם רֹעֶה רוּחַ וְרֹדֵף קָדִים כָּל הַיּוֹם כָּזָב וָשֹׁד יַרְבֶּה וּבְרִית עִם אַשּׁוּר יִכְרֹתוּ וְשֶׁמֶן לְמִצְרַיִם יוּבָל... וַיֹּאמֶר אֶפְרַיִם אַךְ עָשַׁרְתִּי מָצָאתִי אוֹן לִי כָּל יְגִיעַי לֹא יִמְצְאוּ לִי עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא: וְאָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד:
                                                     (הושע יא, א –יב, י).
הנביא מדמה את התקופה של היציאה ממצרים לתקופה של ילדוּת – "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי: קָרְאוּ לָהֶם כֵּן הָלְכוּ מִפְּנֵיהֶם לַבְּעָלִים יְזַבֵּחוּ וְלַפְּסִלִים יְקַטֵּרוּן: וְאָנֹכִי תִרְגַּלְתִּי לְאֶפְרַיִם קָחָם עַל זְרוֹעֹתָיו". בשל כך דבקותם בעבודה זרה, בהשפעתה של התרבות המצרית, מובנת. למרות היצמדותו של אפרים (=עשרת השבטים) לעבודה זרה בימיו של הנביא, ה' שומר לו אמונים ואוהבו, ובשל כך יזכו לגאולה.
הדרשה ממשיכה את תקופת הילדות גם לימי מנהיגותו של יהושע, תוך הפיכתה של ההתנהגות האלוקית לדגם של מנהיגות:
עם זה שאני מוסר לך עדין גדיים הם, עדין תינוקות הם, אל תקפיד עליהם על כל מה שהם עושים, שאף רבונם לא הקפיד עליהם על כל מה שעשו. וכן הוא אומר: "כי נער ישראל ואוהבהו" (הושע יא, א).
נראה כי דבריו של רבי נחמיה בסיפא של הדרשה: "אין לי רשות, הא יש לי רשות. אכניסם בצד אהלי רועים שיהו יושבים בו" בנויים על הפסוק "וְאָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עֹד אוֹשִׁיבְךָ בָאֳהָלִים כִּימֵי מוֹעֵד" המופיעים בסוף נבואתו של הושע (שם יב, י). ההבטחה האלוקית הנאמרת מפיו של הנביא ממצב של בדיעבד, בו ממלכת ישראל עומדת בפני חורבן וגלות אם לא תתקן דרכיה, מועתקת אל הימים של מעבר ההנהגה ממשה ליהושע. בתקופה כזו, טרום הכניסה לארץ, אמירה זו מתפרשת כפעולת מנע לפני בוא הרעה: הישיבה בצד 'אהלי הרועים', הם גדולי התורה של האומה, תמנע את ההידרדרות המוסרית האמונית של האומה ותאפשר את התמדת התקיימותה בארץ המובטחת. 
מן העיון בטבלה עולה כי החלקים מן הספרי שיש להם מקבילות בדברי תנאים במקורות אחרים הינם פסקאות א, ג ו-ד. לעומת זאת, לפסקה ב אין מקבילות, מלבד הפסוק "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה" (במדבר כז, יז) המופיע גם בספרי זוטא פנחס.
נחזור עתה לעיין בפסקה ב בדרשתנו, ואז נשרטט את התמונה המסר הכולל העולה מניתוח הספרי.

 

דורות שאין בהם הנהגה

רבונו של עולם, הואיל ואני נפטר בנסיס (=עצב) גדול מן העולם,
הראיני אדם נאמן שיעמוד על ישראל, שאצא ידיהם לשלום.
וכן הוא אומר: "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם" (במדבר כז, יז),
ואומר: "ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון" (שם כז, יח),
ואומר: "אחות לנו קטנה ושדים אין לה" (שיר השירים ח, ח).
ארבע מלכיות מושלות בהם בישראל,
ואין בהם חכם ואין בהם נבון.
בימי אחאב מלך ישראל ובימי יהושפט מלך יהודה
היו ישראל נפוצים על ההרים כצאן אשר אין להם רועה,
"ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה" (במדבר כז, יז).  
מחציתה הראשונה של הפסקה (עד סוף הפסוק משיר השירים) מתייחסת להכנסתו של מנהיג ראוי במקומו של משה. הפסוקים המובאים מביעים מצד אחד את היות יהושע מנהיג כזה, מכוח בקשתו של משה והבחירה האלוקית ביהושע, ומאידך את העובדה שיהושע הוא בראשית דרכו כמנהיג.
המחצית השנייה של הפסקה הינה הרחבה שאינה מתייחסת לדורם של משה ויהושע, ונראה כי היא נאמרת מתוך נקודת המבט של דורו של בעל הדרשה - "ארבע מלכויות מושלות בהם בישראל"; רוצה לומר: בהווה. ההיגד "ואין בהם חכם ואין בהם נבון", והאזכור של דורם של אחאב ויהושפט שבו היו ישראל נפוצים כצאן אשר אין להם רועה, באים ללמד שיש דורות שאינם זוכים להנהגה. אם כן, קטע זה סוטה מנושאו העיקרי של הדרשה – העברת המנהיגות ממשה ליהושע – ופונה ישירות לבני דורם של תנאים במאמר שמשקף את תקופתם, בה הסתיימה ההנהגה המדינית בעם ישראל עם חורבן הבית, ולאחריו עם כשלונו של מרד בר כוכבא. נראה לומר כי זוהי אמירה "אקטואלית" של הדרשה.
לעיל הבאנו את קביעתו של פינקלשטיין, שנוסח הספרי אינו נוסח דרשתו המקורית של רבי שמעון בר יוחאי, ואין קשר בין פסקה א לפסקה ב. לאור דברינו, יש להצביע על קשר אמיץ בין שתי הפסקאות – זאת, באמצעות התוספת שנוספה בסופה של פסקה א, היא הפסוק ממיכה "אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף...". פסוק זה נתבאר לעיל, כנושא תוכן של השלמה עם מעברם של מנהיגים גדולים מן העולם. בעקבות עיוננו במסר העולה מפסקה ב, נראה כי פסוק זה טומן בחובו משמעות נוספת בתוך ההקשר בו הוא נתון בספרי כאן – ההתייחסות ל"דור יתום" שאין לו על מי לסמוך מלבד אביו שבשמים. משמעות זו משקפת את נבואתו של הנביא מיכה, ממנה הפסוק לקוח: 
אַלְלַי לִי כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ כְּעֹלְלֹת בָּצִיר אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי: אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם: עַל הָרַע כַּפַּיִם לְהֵיטִיב הַשַּׂר שֹׁאֵל וְהַשֹּׁפֵט בַּשִּׁלּוּם וְהַגָּדוֹל דֹּבֵר הַוַּת נַפְשׁוֹ הוּא וַיְעַבְּתוּהָ: טוֹבָם כְּחֵדֶק יָשָׁר מִמְּסוּכָה יוֹם מְצַפֶּיךָ פְּקֻדָּתְךָ בָאָה עַתָּה תִהְיֶה מְבוּכָתָם: אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ: כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב בַּת קָמָה בְאִמָּהּ כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ: וַאֲנִי בַּה' אֲצַפֶּה אוֹחִילָה לֵא-לֹהֵי יִשְׁעִי יִשְׁמָעֵנִי אֱ-לֹהָי: אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי:
                                                 (מיכה ז, א-ח).
נתבונן עתה באופן בו משתלבים חלקיה של דרשת הספרי אלו באלו, ונבחן את המגמה העולה מניתוח הדרשה כולה. לשם כך נסכם את הנושא של כל אחת מארבע פסקותיה:
  • פסקה א-ב: דורות שאין בהם הנהגה
  • פסקה ג: גידול מנהיגות בתוך בית המדרש 
  • פסקה ד: קירוב העם אל בית המדרש     
על פי קו חשיבה של הדרשה, ישנם דורות בהם אין הנהגה מדינית ועל כן יש לייצר הנהגה מתוך בית המדרש – בדיוק כפי שעושים תנאים. דרשה זו מעניקה לנו מבט על דבריהם של חכמים על עצמם, על תקופתם נטולת ההנהגה הלאומית, ועל כוונתם להצמחת ההנהגה מתוך בית המדרש.
 
 
 
 
 
 
 
[1] פסקה שניה של הדרשה "הואיל ואני נפטר בנסיס גדול" – יש חילוק בין נוסחים שונים. בילקוט שמעוני כתב יד אוקספורד (Neubauer-Cowley 2637, Heb. B. 6) וכתב יד רומי הנוסח הוא "בנסיס גדול", ואילו בכתב יד אוקספורד "כינסיס גדול", ואילו בכתב יד לונדון ובילקוט המכירי: "ביבסיס גדול". בדפוס ראשון של הילקוט מופיע "בניסיון גדול" ובנוסח כתב יד מדרש חכמים (אופטוביצר) ביטוי זה לא מופיע. נראה לומר כי משמעות המילה היא "בעצב", כהוראתה בתרגומים הארמיים למקרא.
[2] הביטוי "כצאן אשר אין להם רועה" לקוח מנבואתו של מיכיהו בן ימלה על אחאב בצאתו למלחמת רמות גלעד, ראו מל"א כב, יז: "וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר ה' לֹא  אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם". ביטוי זה מופיע בבמדבר כז ובמקור זה.
[3] בדפוס ונציה של הספרי הופיעו כאן (ד"ה "כצאן אשר אין להם רועה", שורה 10 במהדורתו של פנקלשטיין) המילים "סליק פסקא"; דבר זה לא מופיע בנוסח כתבי היד של הספרי (כתבי יד ברלין, אוקספורד, רומי, לונדון), ופינקלשטיין במהדורתו (עמ' 321) מצביע על כך כטעות. כלומר, יש לראות את המשך הספרי שם לא כדרשה חדשה, אלא כהמשכה של דרשה זו. על פי דבריו, הבאנו את הדרשה כולה כיחידה אחת.
[4] הדרשה לא הובאה בשלמותה, מפאת אורכה. בהמשך דנה הדרשה במשמעות העמדתו של יהושע לפני אליעזר, ראו שם ובמדבר כז.
[5] פשטי הכתובים בספר במדבר מודגשת העברת הסמכות התורנית-רוחנית ממשה ליהושע (איש אשר רוח בו, נתת מהודך עליו, הסמיכה), ואילו ספר דברים עומד על כך שהוא האדם אשר יכניס את ישראל לארץ. על פי קריאה זו, התורה נותנת שתי נקודות מבט על מנהיגותו ותפקידו של יהושע.
[6] חוקרי המדרש נוהגים להצביע על מדרש תנאים לדברים כחיבור מאוחר לספרי. ברם, ייתכן שהדרשות המופיעות בו הן קדומות, ורק מלאכת העריכה נעשתה בזמן מאוחר יותר.
[7] אין סתירה בין פתיחה זו לניסיון לשנות את הגזירה, כפי שאין סתירה באמונה בהשגחה אלוקית ובכוחה של התפילה. הדיון כאן היא על הרצף המחשבתי בשני המקורות.
[8] עמ' 321 במהדורתו.