גיטין | דף לד | דברים שבלב
סוגייתנו עוסקת באדם ששלח שליח לגרש את אשתו, וכאשר הגיע השליח אל האישה היא אמרה לו שיבוא למוחרת. כאשר חזר השליח וסיפר לבעל את הדברים, ענה הבעל "ברוך הטוב והמטיב". בכך גילה הבעל את דעתו שהוא שמח בכך שהשליח לא מסר את הגט לאישה, אך לא ביטל את הגט במפורש.
בעקבות זאת נחלקו אביי ורבא איזה דיבור נדרש כדי לבטל את השליחות: לדעת אביי נדרש דיבור מלא, כמו בשעת מינוי השליח, ולדעת רבא די בגילוי דעת שמובן ממנו שרצונו של הבעל שהגט יהיה בטל. הרי"ד (בתוספותיו) הסביר שלדעת אביי גילוי הדעת אינו אלא "דברים שבלב",[1] ודיבור שאינו מפורש דיו אינו מועיל, ואילו לדעת רבא גילוי הדעת נחשב דיבור מפורש ולא דברים שבלב.
אפשר להסביר את מחלוקת האמוראים כמחלוקת עקרונית ביחס להיקפו של דין "דברים שבלב אינם דברים", אך אפשר שיש לצמצם את המחלוקת, כפי שנסביר.
הרמב"ם (זכיה ומתנה ו, א) פסק:
"לעולם אומדין דעת הנותן – אם היו הדברים מראין סוף דעתו, עושין על פי האומד אף על פי שלא פירש. כיצד? מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת וכתב כל נכסיו לאחר מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו – אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחין שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין במטלטלין, מתנתו קיימת".
על פי הרמב"ם, במכירה, שבה יש שני צדדים, אין משמעות לדברים שבלב, אך כאשר מדובר במתנה, שיש בה רק צד אחד – הנותן – יש משקל גם לדברים שבלב. ביטול שליחות הוא מעשה חד צדדי, שכן השליח אינו צד לעניין, ולכן לדעת רבא די בגילוי דעת לביטול השליחות.
[1] יש להעיר שגם אביי מודה שכאשר כוונתו של האדם ברורה די בגילוי דעת, כפי שעולה מדברי התוספות בקידושין (כט ע"ב ד"ה דברים).
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)