דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 124

בונה (יב) - גדרי אוהל עראי ואוהל קבע

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

גג טפח

בשיעור הקודם עסקנו בזווית אחת של דין טלית כפולה.  הרי"ף בפירושו לסוגיה זו חידש יסוד חשוב בגדרי קבע ועראי באוהלים, וזו לשונו:

"תאני רמי בר יחזקאל טלית כפולה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור, ואם כרך עליה חוט או משיחה מותר לנטותה לכתחלה. פירוש: כגון טלית כפולה שקושרה בין שני כתלים והיא משולשלת ומגעת לארץ ונכנס בין שני קצותיה וישן תחתיה בצל ואין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח, ולפיכך אינו אהל קבע אלא אהל עראי הוא, ומפני שאין בגגה טפח ולא בפחות מג' סמוך לגגה טפח ולפיכך פטור אבל אסו.ר ואם היו עליו חוטין מאתמול ונטה אותם היום מותר"       (נו.).

וכתב שם הר"ן על אתר:

"ומדבריו אתה למד שהוא סובר שכל אהל ככילה וכיוצא בה, כל שיש בגגה טפח או בפחות מג' טפחים סמוך לגגו טפח אהל קבוע הוי וחייב חטאת, וכשאין בגגו טפח ואין בפחות מג' סמוך לגג טפח אהל עראי הוי ופטור אבל אסור. ובכה"ג כל שכרך עליו חוט או משיחה מבעוד יום מותר לנטותו בשבת. ולפי זה הא דמנקיט אביי ותני כילה לא יעשה ואם עשה פטור אבל אסור כשאין בגגה טפח ואין בפחות משלש סמוך לגגה טפח עסקינן, וזה שלא כדברי רש"י ז"ל שפירשה שיש בגגה טפח".

ובאותה סוגיה נאמר עוד:

"כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה. אמר רב ששת בריה דרב אידי: לא אמרן אלא שאין בגגה טפח, אבל יש בגגה טפח אסורה. וכי אין בגגה טפח נמי לא אמרן אלא שאין בפחות משלשה סמוך לגגה טפח, אבל יש בפחות משלשה סמוך לגגה טפח אסור. ולא אמרן אלא שאין בשיפועה, טפח אבל יש בשיפועה טפח שפועי אהלים כאהלים דמו. ולא אמרן אלא דלא נחית מפוריא טפח אבל נחית מפוריא טפח אסור"                             (קלח:).

ולדרכו של רש"י שם נראה שהכילה הזו אינה רחבה שני טפחים בקרקעיתה, ולפיכך היא מותרת, שאינה אוהל, וכלשונו שם:

"אין לה גג טפח - הלכך לאו אהל הוא".

וראשונים רבים התקשו בזה, שאם אינה רחבה שני טפחים בתחתיתה הרי אינה ראויה לכלום[1], ומפני זה דחקו התוס' ותוס' הרא"ש:

"ויש לפרש כגון שהסדין הפרוס על גבי הכילה מונח על גבי קנים מרובים ולא פשטו הסדין היטב אלא תלוי למטה בין קנה לקנה כעין שורות שורות ויש בין כל קנה וקנה שיפוע ואין באותו שיפוע טפח[2]".

החידוש הגדול בדבריהם הוא שאף שהכילה רחבה בקרקעיתה כמה וכמה טפחים כיוון שבגגה היא נתונה על קנים שונים שאין רוחב טפח בכל אחד מהם, אין זה אוהל ומותר לנטותו.

רוב הראשונים סבורים שכל אוהל שאין בגגו טפח לאו אוהל הוא כלל ומותר לנטותו בשבת, ואם יש בגגו טפח הוי אוהל, ואם עושהו לקבע חייב חטאת, ואם הוא אוהל עראי פטור אבל אסור, וכן כתב המאירי:

"וגדולי הפוסקים כתבוה בשאין בגגה טפח ואין נראה כן שכל אהל שאין בו טפח מותר לפרסו לכתחלה כמו שאמרו כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפרקה ובשאין בגגה טפח שאין זה אהל כלל אבל בגג טפח הוא אהל אלא שהוא אהל עראי"      (שם ד"ה טלית).

ואף הרא"ש שם השיג על הרי"ף, והתיר אף ביש ברוחבה טפח:

"ותמיהני על רב אלפס ז"ל שכתב כן הא אמרן בשמעתין כילת חתנים מותר לנטותה ומותר לפורקה ומוקי לה שאין בגגה טפח ולא פחות משלשה סמוך לגגה טפח, ומאי שנא טלית כפולה שהיא יותר בנין עראי מכילת חתנים. ואין דבריו נראין בזה כלל אלא מיירי שיש בגגה טפח. אי נמי כגון לאחר שכלה השיפוע של הטלית יורד ממנו בשוה בלא שיפוע ברוחב טפח כדאמרינן גבי כילת חתנים. אבל נחתא מפוריא טפח אסורה. והא דאמרינן כרך עליה חוט או משיחה מותר איירי אפילו לא היתה פרוסה טפח אלא כולה כרוכה דכריכת חוט או משיכה חשיב כאלו היתה פרוסה טפח"      (פ"כ, סימן ב).

אולם, עמדת הרי"ף היא שכל אוהל שיש בגגו טפח הוא אוהל קבע, ואם אין בגגו טפח הוא אוהל עראי. לדבריו, קבע ועראי אינם תלויים במשך הזמן או בכוונת הבונה, אלא באוהל עצמו אם יש בגגו טפח.

ואכן, בתשובת הנודע ביהודה דן באריכות בעניין שימוש במטרייה בשבת, ובתוך דבריו התייחס לשיטת הרי"ף, וכתב בדעתו:

"וכמה הלכתא גבירתא אנו למדין מדברי רבינו הרי"ף הללו: חדא שאינו מועיל חוט ומשיחה אלא באין בגגה ובפחות משלשה לגגה טפח, הא יש בה טפח לא מהני חוט ומשיחה. ועוד אנו למדין חידוש גדול מדבריו שאם יש בגגה או בפחות משלשה לגגה טפח ה"ז אוהל קבע וחייב סקילה במזיד וחטאת בשוגג שהרי כתב שאין בגגה וכו' לפיכך אינו אוהל קבע ומכלל לאו אתה שומע הן, שאם יש טפח הוא אוהל קבע וכן יותר מפורש כתב ומפני שאין בגגה וכו' לפיכך פטור אבל אסור. משמע מפורש שאם יש בה אינו פטור אלא חיוב יש בו .. אבל עכ"פ זה מפורש בדברי הרי"ף בטלית כפולה שאם יש בגגה טפח הוה קבע וחייב חטאת ולזה רמזת כשדרשתי כאן איסור הפעראסאל [= מטרייה] שחוששני מחיוב סקילה. ואמנם לא החלטתי לחלוטין שחייב סקילה רק חוששני, כי מי לא יחוש לדברי אבי ההוראה הרי"ף ז"ל"        (מהדורא תניינא סי' ל)

אך לא כן הבין הביאור הלכה בשיטת הרי"ף, לשיטתו אם יש חוט או משיחה אין בזה איסור תורה אפילו הוא רחב טפח, וז"ל:

"ומ"מ נ"ל דאם היה כרוך עליו חוט או משיחה גם להרי"ף פטור מחטאת ויש בזה רק איסורא [וכמו בשאין בגגה טפח אזיל ליה חד דרגא ע"י חוט ומשיחה שבלא חוט ומשיחה יש איסורא ובחוט ומשיחה מותר כן בשיש טפח שיש חיובא ע"י חוט ומשיחה הוא רק איסורא ואף דמן הסברא יש לחלק בזה דדוקא לענין דרבנן שייך חוט ומשיחה אבל לא לענין דאורייתא אבל ע"כ אנו מוכרחין לומר דלענין כילה ס"ל לר"ח כן] וראיה לזה דהר"ח בעצמו פירש בתחלת הסוגיא קל"ח במימרא דאביי דאמר שם דכילה פטור אבל אסור דכילה הוא שיש בגגה טפח. והלא הוא בעצמו כתב בסוף העמוד דחייב חטאת. אלא ודאי דהתם כונתו בשיש עליו חוט ומשיחה. והר"ח היה מוכרח לפרש כן דהא הברייתא דומיא דגוד קתני ובגוד אמר אביי בעצמו בעמוד ב' לפי פירוש הר"ח שם ע"ש דאפילו ביש עליו חוט ומשיחה אסור באדם אחד ואי בשאין בגגה טפח הא קי"ל דאם כרך עליו חוט ומשיחה מותר וע"כ פירש דשם איירי בשיש בגגה טפח וכן מוכח מדברי הרמב"ם שהועתק דבריו בשו"ע סעיף י"ב דגבי כילה נחשב כאהל עראי עכ"פ כשיש עליו חוט ומשיחה אף שיש בגגה טפח"                                                (סי' שטו ד"ה שאין).

והנה, אף שדברי הביה"ל בשיטת הר"ח נראים סבירים, אין הם עולים בקנה אחד עם פשטות דברי הרי"ף, וכנראה מדברי הר"ן והנוב"י, וצ"ע בדין זה. ויותר קשה להבין בדבריו כיצד מועיל חוט או משיחה להתיר איסור תורה של אוהל טפח שהוא אוהל קבע לרי"ף. ובזה לכאורה, לא יועיל שנאמר שהחוט והמשיחה נחשבים כאילו כבר פרוס טפח מבעוד יום, דמה בכך שהוא פרוס טפח, והלא אוהל קבע הוא, ובזה לא התירו להוסיף! שלא התירו תוספת אלא באוהל עראי.

ושמא יש לומר, ששיטת הרי"ף לפי הבנה זו של הביאור הלכה היא שיש שני גדרים של עראי באוהל:

  1. הגדר האחד הוא רוחבו של הגג. שאם יש בו טפח האוהל מקבל חשיבות של קבע, ובפחות מזה הוי אוהל עראי שעשייתו אסורה בשבת מדרבנן.
  2. והגדר השני הוא שאם הטפח הפרוס כרוך בחוט ומשיחה, שברצותו נוטהו וברצותו מקפלו בקלות ובזריזות, עצם החוט והמשיחה הופכים אותו לאוהל עראי.

ונמצאו שני תפקידים לחוט ולמשיחה: באמצעותם נחשב כפרוס מבעוד יום ומותר להוסיף עליהם בשבת, ובאמצעותם הופך האוהל להיות אוהל עראי, מפני שאופציית קיפולו וביטולו נעוצה בו, ודמי במידה מסוימת לקשר עניבה שהכרענו שאינה קשירה כי נעוצה בה אופציית הפירוק.

והנה למעלה הבאנו קושיית הרא"ש על הרי"ף למה התירו  לפרוס כילת חתנים שאין בגגה טפח, ובטלית כפולה הוא פטור אבל אסור.

מכוח קושיא זו הסביר הרא"ש שכילת חתנים שאין בגגה טפח מותרת, וטלית כפולה, לדעתו, יש בגגה טפח, ולפיכך היא אסורה מדרבנן.

ובדעת הרי"ף שסבור שבשניהם אין רוחב טפח, יש לומר שיש לחלק ביניהם, שכילת חתנים מיוחדת היא לשכב וליהנות מצילה, וכיוון שכך היא מותרת. אבל טלית כפולה אינו עושה אותה כן אלא לפי שעה ולפיכך יש בה איסור דרבנן, אלא אם יש בה חוט ומשיחה, שבזה מגלה דעתו שרוצה לייחד אותה לכך, ולפיכך מותר לפורסה בשבת.

ובזה זכינו לגדר חדש בדין זה של חוט ומשיחה, שאינו מפני שנחשב כפרוס מבעוד יום, אלא מפני שנחשב כמיוחד לפתיחה ולסגירה, וכיוון שאינו אוהל קבע אלא אוהל עראי, שהרי אין ברוחבה טפח, בדבר המיוחד לכך לא אסרו חכמים לעשותו בשבת.

כיו"ב כתב בנוב"י שם בבססו הסבר זה על יסוד דברי הרמב"ם שכתב:

"כילת חתנים שאין בגגה טפח ואין בפחות משלשה סמוך לגגה רוחב טפח, הואיל והיא מתוקנת לכך מותר לנטותה ומותר לפרקה"                                                    (פכ"ב, הלכה ל).

וכתב על זה הנוב"י:

"ולכן נלע"ד שדבר גדול דבר רבינו בזה כי הרא"ש שם בפרק תולין הקשה על הרי"ף שפירש טלית כפולה מיירי שאין בגגה טפח ואפ"ה אסור אם אין בה חוט או משיחה דמ"ש כילת חתנים דמותר לנטותה אם אין בגגה טפח ומ"ש טלית כפולה שהיא יותר בנין עראי מכילה ולכן סתר שם הרא"ש דעת הרי"ף ופירש דטלית כפולה מיירי שיש בגגה טפח. ורבינו הרמב"ם נשמר מקושית הרא"ש ולכן יהיב טעמא דכילת חתנים מתוקנת לכך ולכן מותר באין בגגה טפח בלי שום חוט ומשיחה משא"כ טלית כפולה אין הטלית מתוקנת ועומדת לכך לפורסה כאן תמיד אלא שעכשיו רוצה לפורסה לכך אסורה אפילו אין בגגה טפח ואולי זהו עיקר פעולת החוט ומשיחה שבזה הוא מתקנה לכך".

שיטת הרמב"ם

האחרונים נחלקו בהסבר יסוד שיטת הרמב"ם. ונראה לענ"ד שהוא נוקט בשיטת ביניים: מצד אחד הוא הולך בשיטת הרי"ף שכל אוהל שאין בגגו טפח הוא אוהל עראי ויש בו איסור דרבנן ואינו מתירו לגמרי. ומאידך אם יש בגגו טפח משמע מן הרמב"ם שהוא רק איסור דרבנן, אם לא עשאו לקבע, ואין בו חיוב חטאת, ובנקודה זו הוא כשיטת הרא"ש ולא כשיטת הרי"ף.

כן נראה לענ"ד לדקדק מדברי הרמב"ם בפרק כב/כז-ל, עיי"ש, וכן נראה שהבין גם בביאור הלכה:

'נ"ל דלהכי נקט הרמב"ם בלשון כל משום דכלל בזה שני הקצוות דהיינו אפילו עשאו לקבע שיתקיים כמה ימים כיון שהוא פחות מטפח חשיב רק אהל עראי ופטור ולהיפך אפילו אם לא עשאו לקבע יש איסורא משום לא פלוג וטעמו הוא שהולך בשיטת הרי"ף רבו דפירש טלית כפולה בשאין בגגה טפח וס"ל דהא ודאי אין דרך לעשותו לקבע ואפ"ה יש איסורא" (שם ד"ה כל).

אמנם, עיין פרי מגדים, שחידש הבנה אחרת בשיטות הראשונים:

"ומהו אהל קבוע ואהל עראי? הנה אם מניח סדין על ארבעה קונדסין וקושר שם, או בלא קשירה, שיהיה שם לזמן מרובה, זה הוה אהל קבוע וחייב חטאת, והיינו כל שיש בו רוחב טפח על טפח. ואף תוספת אהל קבוע חייב חטאת, ואף מחיצה מהצד קבוע אפשר טפח על טפח חייב, ועיין סימן שי"ג במ"א אות זיי"ן וכאן [ס"ק] א'. אבל אם אין קבוע, רק לזמן מועט, הוה אהל עראי ואסור מדרבנן, ותוספת אהל עראי שרי מדרבנן. ואמנם אהל קבוע פחות מטפח יש לומר לכולי עלמא, ר"ל בין הרי"ף [שבת נו, ב] ור"מ [שם הלכה כט] והרא"ש בקל"ח א' [שם פ"כ סימן ב] מודים דפטור אבל אסור, דהוה חצי שיעור דעל כל פנים מדרבנן אסור. ואהל עראי בפחות מטפח יש לומר כולי עלמא מודים דשרי, דבדרבנן לא גזרו כולי האי" (משבצות זהב ס"ק ח')

העולה מדבריו שמה שאסרו הרי"ף והרמב"ם באוהל פחות מטפח, היינו דווקא בעשאו לקבע, אבל בעשאו לעראי לכ"ע מותר להעמידו בשבת. ולדבריו עולה שמה שכתב הרי"ף שברחב טפח הוא אוהל קבע וחייב, היינו דווקא בעשאו לקבע. בשיטתו  הוא קירב מאוד את שיטת הרי"ף לשיטת הרא"ש ורוב הראשונים.

 

 

סיכום

היוצא מדברינו הוא:

אוהל שיש בגגו טפח שעשאו לקבע – הכול מודים שחייב חטאת.

יש בגגו טפח ולא עשאו לקבע – לרוב הראשונים הוא איסור דרבנן, ולרי"ף נראה שהוא איסור דאורייתא. [ואם יש בו חוט או משיחה – מן הר"ן והנוב"י נראה שיש בזה חיוב חטאת, ומדברי ביה"ל נראה שהוא סבור שיש בזה איסור דרבנן בלבד].

אוהל שאין בגגו טפח ועשאו לקבע - נראה שכ"ע מודים בדעת הרי"ף והרמב"ם שהוא איסור דרבנן בלבד, ולדעת הרא"ש והמאירי ועוד, הוא היתר גמור דבפחות מטפח לאו אוהל הוא כלל.

אין בגגו טפח ולא עשאו לקבע - הביה"ל והמ"א הבינו ברי"ף וברמב"ם שהוא איסור דרבנן אלא אם כן מתוקן לכך, והפמ"ג במשבצות זהב טען שכ"ע מודים בו להיתר.

 

 

 

 

[1] עיין  בחכמת שלמה של המהרש"ל שכתב לפרש שיטת רש"י: 'ונ"ל שאין בשיפועה טפח תוך גובה י' פי' שיהיה גובה י' ועדיין לא הוי שיפוע טפח ר"ל שיהא למטה שני טפחים אבל אחר שעברו י' טפחים גובה אפי' למטה רחב השיפוע הרבה אין בכך כלום'. גם בדבריו חידוש גדול בשם אוהל, שגג טפח נחשב רק אם הוא מתקבל  תוך י' טפחים מן הגג, אבל אם הוא מתקבל לאחר י' טפחים מן הגג אינו חשוב גג ואינו אוהל. ויש עוד לעיין בכל זה גם בזיקה לסוגייה ספ"ק דסוכה גבי שפועי אוהלים, וראה מהרש"א על אתר שדחה פירושו של המהרש"ל, עיי"ש טעמו.

[2] עיין בתוס' שם שכתבו תירוץ נוסף ודחו אותו: 'וי"מ שאין בשיפוע טפח בגובה י' דכשיצא השיפוע טפח אין משם עד למטה גובה י' דלא חשיב אהל כדאשכחן בפ"ק דסוכה (דף י) דבכילה כי הך מותר לישן בסוכה דאמר רב יהודה אמר שמואל מותר לישן בכילת חתנים אף על פי שיש לה גג והוא שאינה י' טפחים ואין נראה לר"י דודאי נהי דגבי סוכה לא חשיב אהל וכן לגבי ק"ש כדאיתא התם (דף י) מיהו לגבי שבת חשיב ואסירי שהרי משמרת וביעתא וקידרא וחביתא אסירי משום אהל ולא משמע שיש בגובהן י' טפחים'. שורש המחלוקת בעניין זה, נראה לי שבודאי שם אוהל תלוי ברוחב טפח, אלא שהתוס' סבורים שגדרי אוהל לענייננו הם אוהל לטומאה שהוא טפח על טפח ברום טפח, אבל  אותם יש מפרשים שדרשו גובה י' טפחים סוברים שבעניינו שהאוהל עשוי לצל הרי אין שם אוהל לצל של בני אדם בפחות מי' טפחים, וביעתא וקדירה שאינם עשויות לצל, האיסור הוא במבנה של אוהל, והתם סגי בטפח על טפח ברום טפח.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)