דילוג לתוכן העיקרי
הלכות שבת -
שיעור 80

קורע (ג)

הרב ברוך גיגי
11.08.2014

פתיחה

בשבוע שעבר התחלנו לעסוק במלאכת קורע, ובחנו את מהות הדרישה כי הקריעה תהיה על מנת לתפור. בסוף השיעור, העלינו את הקושי העולה מן הסוגיה המחייבת בקורע על מתו ובחמתו (קה:), אף על פי שאינו על מנת לתפור. לכאורה, קביעה זו קשה על הראשונים הסוברים שאין לחייב בקורע, אלא אם הוא על מנת לתפור.

ויש להציע בזה כמה פתרונות:

1. סוגיה זו המחייבת קורע שלא על מנת לתפור היא אליבא דר' יהודה המחייב במלאכה שאין צריך לגופה. אנו סוברים כר' שמעון הפוטר במלאכה שאין צריך לגופה, ולשיטתו אין לחייב קורע אלא על מנת לתפור. בדרך זו ברורה גם שיטת הרמב"ם, הפוסק כר"י במשאצל"ג, ומחייב קורע גם שלא על מנת לתפור. הסבר זה מופיע ב'נשמת אדם'[1], וכן נראה גם מדברי ה'מנחת חינוך' במלאכת הקורע.

להבנת דברי הנשמת אדם, יש להקדים ביאור לסוגיה. המשנה שם דיברה על קורע על מתו וקורע בחמתו. לעניין קורע בחמתו הסיקה הסוגיה שהחיוב הוא רק אליבא דר' יהודה המחייב במשאצל"ג, כיוון שאינו זקוק לקריעה עצמה אלא לשכך את חמתו, או למירמא אימתא אאינשי ביתיה[2]. ולעניין קורע על מתו אמרו בסוגיה שאם קורע על מת שהוא חייב לקרוע עליו, כיוון שמקיים מצווה בקריעתו חייב על הקריעה בשבת. ובזה נחלקו ראשונים:

רש"י שם פירש שהחיוב הוא רק אליבא דר' יהודה שמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה, כי המצווה רק מפקיעה שם מקלקל מן המעשה, אבל עדיין כיוון שאינו צריך לקרע אין זו מלאכה הצריכה לגופה.

אולם התוספות שם סוברים כי באופן עקרוני צורך מצווה מגדיר את המלאכה כצריכה לגופה, ומכל מקום גם צורך מצווה יכול להיחשב קלקול לדעתם, ולכן הוסיפו:

"ובמת דידיה דאיכא מצוה חשיב מתקן אף על גב דלקמן משמע דלצורך מצוה לא חשיב ר"ש תיקון דהא יליף ממילה והבערת בת כהן דמקלקל בחבורה ובהבערה חייב, התם מקלקל הוא לגמרי שאינו צורך אחר אלא מה שהוא צורך מצוה אבל גבי קריעת אבל הוי תיקון הבגד על ידי קריעה שיוכל ללובשו בכל שעה ואית בו חימום ועוד כמו שמחלק לקמן ר"ת דהתם התיקון בא לבסוף שבשעת חבורה והבערה אינה באה הכשר מצוה עד הגמר, אבל הכא בשעת קריעה בא התיקון ולא חשיב קלקול".

לדבריהם, בקורע על מתו יש לחייב גם אליבא דר"ש[3].

ונראה שה'נשמת אדם' הלך בעקבות רש"י שכל הדיון בסוגיה הוא אליבא דרבי יהודה, כך שאין ראיה משם לר"ש, אם מחייב כשקורע שלא על מנת לתפור. אבל לתוס' ורמב"ן שיש לחייב אפילו אליבא דר"ש בקורע על מתו, מוכח משם שאף ר"ש מחייב בקורע שמתקן בבגד, גם אם אינו על מנת לקרוע.

מלבד זאת נראה לי, שדברי ה'נשמת אדם' קשים מצד אחר. שהרי, כשאנו דורשים קורע על מנת לתפור דווקא, היינו משום שאנו מגדירים מלאכת קורע כמלאכת הכנה לתפירה, ולא רואים את המלאכה בעצם פעולת הקריעה. אם כך, היינו צריכים להגיע למסקנה שגם מי שמחייב מלאכה שאינה צריכה לגופה, לא יחייב קורע שלא על מנת לתפור, משום שכל זמן שאינו על מנת לתפור אין זה מעשה המלאכה כלל[4]. אולם, כיוון שראינו בסוגיה שם שמחייבים לפחות לדעת רבי יהודה בקורע שאינו ע"מ לתפור, מוכח שגדרי המלאכה הוא בעצם מעשה הקריעה, ורק בעינן שלא יהיה מקלקל.

כדברינו, השיג הביאור הלכה: 

"ולא נהירין לי דבריו כלל (של ה'נשמת אדם'). דלא מיבעיא לדעת התוס' שם דקורע על מת דידיה דאיכא תיקון דמצוה מקרי מלאכה הצריכה לגופה כיון שהוא צריך לה א"כ ה"נ בכל קורע ע"מ לתקן, ואף לרש"י וסייעתו דס"ל דקורע אפילו על מת דידיה דפטור משום משאצ"ל היינו דס"ל דצורך מצוה לא חשיב תיקון כ"כ שיקרא משום זה מלאכה הצריכה לגופה אבל בכל עניני תיקון שהוא צריך להן בעצמותן כמו במפרק ניירות שצריך שיהא הנייר דק לכו"ע הוא בכלל מלאכה הצריכה לגופה כמו בקורע ע"מ לתפור והא דפטרינן שם בגמרא בקורע בחמתו למאן דפוטר מלאכה שאצ"ל היינו משום דלא מתקן מידי בגוף הבגד בקריעתו אף היכא דעבד למירמי אימתא אאינשי ביתיה וכמ"ש התוס' בדף צ"ד וגם דעת רש"י מוכח הכי דכתב שם דקורע על מתו פטור משום משאצ"ל דהוי כמוציא את המת לקוברו .. ולא כתב בפשיטות הטעם משום דהוי שלא ע"מ לתפור אלא ודאי דשלא ע"מ לתפור נמי חייב אף לדעת רש"י היכא דניחא ליה גוף התיקון שמכוין הקריעה בשבילה..."          (סי' ש"מ).

ולפ"ז, הדרא קושייתנו למקומה, כיצד יפרנסו הראשונים הסוברים שאין לחייב קורע אלא על מנת לתפור, את הסוגיה הנ"ל.

 

2. בשו"ת אבני נזר כתב ליישב באופן הבא:

"אך אנהרינהו לעיינין בלבוש סימן ש"מ הביאו הטורי זהב שם [סק"ב] דאותיות הכתובים בצד דפי הספרים או על גביהן, כשפותח יש חשש חטאת דמוחק האותיות והוא על מנת לכתוב דעומד לחזור ולסגור. הרי דאף דאין הפתיחה כדי לכתוב רק כדי ללמוד כיון שעומד לכתוב חשיב על מנת לכתוב. ואף שאין הכתיבה שנית טובה יותר מבתחילה [ולמאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור כתבו התוס' (צד.) דצריך שיהיה על מנת לתקן יותר מאשר היה בתחילה] חייב, למאן דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב[5]. ואם כן לא קשה מידי מקורע על מתו[6] ובחמתו, דמסתמא עומד לחזור ולתפור"     (סי' קפו אות ג').

עיקר החידוש בשיטה זו הוא, שאמנם בעינן זיקה בין הקריעה לתפירה, אך אין צורך שעושה המלאכה יכוון בפירוש בשעת הקריעה שרוצה לתפור, וסגי  בכך שעומד לתפור מאוחר יותר, אף שאינו קורע לשם התפירה חייב.

אבל, לענ"ד נראה שיש קושי גדול בזה, שהרי לשיטה זו אנו מגדירים מלאכת קורע כמלאכה שעיקרה בהכשרה לתפירה. ואף אם נקבל את הרעיון שלא הכוונה בפועל קובעת אלא המציאות הרווחת, וכל דבר שסתמו עשוי לכך נחשב כהכשרה אליו (ולכן קורע בגד, שסתמו עומד לתפרו מחדש ייחשב קורע על מנת לתפור), כל זה נכון דווקא כשהפעולה היא במסגרת ההכשרה לכך. אבל פעולה שמגמתה היא ההיפך הגמור מזה, שהרי הבגד התפור קיים באופן מושלם, ועיקר מגמתו כרגע היא לא להכשיר לתפירה אלא, אדרבה לקרעו, קשה לראות זאת כהכשרה לתפירה. המקסימום שניתן לומר שיש לו כרגע רצון לקרוע כרצון בפני עצמו, ולאחר מכן יתכנן את תפירתו, אבל זהו עניין נפרד לגמרי.

ואף שהאבני נזר הביא ראיה לדבריו מדברי הלבוש בעניין פתיחת דפי ספר שרשומות אותיות על חודי הדפים, הנה, תחילה יש לומר דערבך ערבא צריך, והיא גופה אינו דין פשוט כלל ועיקר גם שם[7]. אך מלבד זה יש לומר ששם הספר עשוי לפתיחה ולסגירה, ולכן יש מקום לומר שכשפותחו, אכן, גם מכשיר את סגירתו, והוי כמוחק ע"מ לכתוב. אבל בבגד שלפנינו אינו עומד לקריעה ולתפירה כלל, וסתם בגד עומד כמות שהוא ללא שינוי נדרש, וממילא פעולת הקריעה היא עניין לעצמו, וקשה לראותה כהכשרה לתפירה שתבוא לאחריה, ובדוחק יש מקום לומר זאת בפתיחת דפי ספר, ולא לעניין קורע.

ובקצרה, פעולה יכולה להיות מוגדרת כהכשרה לדבר אחר, אם המציאות העכשוית אינה מקיימת את הדבר האחר, ואנו זקוקים לפעולה א' שתכשיר לקראתה, שבזה יש לומר שאף אם לא כיוון בפירוש לזה כמו מוחק אותיות ע"ג פינקס, שאף שלא כיוון לכתוב תחתיו, כיוון שעומד לכך, יש לראות זאת כהכשרה לכתיבה, אך אין לומר זאת בנידון הבגד, שקורע אותו על מתו או בחמתו, ששם הקריעה היא עניין לעצמו ולא ניתן לראותה כפעולת הכשרה[8], וצ"ע.

3. ולחומר העניין, נראה לי שיש לומר, שמצאנו במלאכות רבות, תולדות של האב משני סוגים. דהיינו, יש תולדות הדומות לאב בפעולה, ויש שדומות לו מצד תכלית המלאכה. וכעין מה שהבאנו במלאכת טוחן, שיש פעולת טחינה וריסוק הדומה לאב בפעולה, ויש פעולת חיתוך דק שעיקר הדמיון לאב מצד התכלית שהוא הכשרתם לבישול, ולכן צריך שיחתוך ע"מ לבשל[9].

ומתוך כך, נראה לי שיש לומר באופן דומה לעניין קורע, ששני דינים הם בקורע:

  • יש קורע שיש לו עניין במעשה הקריעה עצמו[10], וכגון קורע על מתו ובחמתו, שבהם יש לחייב אף שלא על מנת לתפור, כי יש כאן דמיון למלאכה מצד הפעולה של הקריעה.
  • אבל אם מוקד הפעולה נעוץ בבגד, ובתוצאה שלפנינו, הרי שם אנו דורשים שיהיה זה על מנת לתפור, כדי שנחייב בזה, וזוהי הסיבה שפותח בית הצואר אינו חייב משום קורע, כי לא מעשה הקריעה עיקר אלא התוצאה של בגד שניתן ללבשו ויש לו בית הצואר פתוח, ובזה בעינן ע"מ לתפור.

שוב ראיתי בערוך השולחן שכתב:

"ותולדת קורע כתב ג"כ הרמב"ם (י', יא) וזו לשונו: 'וכן המפרק ניירות דבוקין או עורות דבוקין ולא נתכוין לקלקל בלבד ה"ז תולדת קורע וחייב' עכ"ל. ובקורע כתב מקודם: 'הקורע על מנת לתפור, אבל הקורע להפסידה פטור' ע"ש. ובפירוק ניירות לא כתב לשון זה, נראה לי משום דכל קורע הוה מקלקל, ובהכרח צריך על מנת לתפור, אבל בפירוק ניירות לא בכל פירוק יש קלקול ולכן אם אינו מקלקל אין צריך על מנת לדבק"                                (סי' שי"ז סעיף יג).

ועל פי דבריו יש מקום להרחיב העניין ולומר ששני סוגי קריעה הם:

  • יש קריעה שיש בה חשיבות מצד עצמה, והיא חלק מקיומו היצירתי של העולם, כקריעת בית הצואר, וכקריעת ניירות דבוקים, ולענ"ד אפשר להוסיף לזה גם קורע על מתו ובחמתו [לפחות לשיטות הסוברות שצורך מצווה נחשב תיקון], ובזה יש לחייב גם אם אינו על מנת לתפור.
  • אבל פעולות שהן פעולות קריעה של הרס ביסודן, אין לחייב בהן משום קורע אלא בהיותן מכינות לתפירה.

ולעניין הלכה - בבית יוסף גבי פותח בית הצואר סבר שיש לחייב משום מכה בפטיש ולא משום קורע, כי:

"ונראה לי דלא מיחייב משום קורע אלא בקורע על מנת לתפור (מתני' עג.) והכא כיון שאינו על מנת לתפור ליכא לחיובי משום קורע"                                                          (סי' שי"ז).

וכן הכריע ב'שלחן ערוך':

"אבל אין פותחין אותו מחדש, דמתקן מנא הוא"

                                                       (שם סעיף ג).

לאור זאת, יש לשאול איך העתיק בסי' שמ את דברי הרמב"ם: 'וכן המפרק ניירות דבוקים או עורות דבוקים ולא נתכוון לקלקל בלבד הרי זה תולדת קורע וחייב', והלא אינו עושה על מנת לתפור, ואף בש"ע הכריע כן בסי' שמ סעיף יד, וצ"ע. 

והנה, בביאור הלכה סי' שמ הכריע שיש לחייב בקורע גם שלא על מנת לתפור, אם אינו מקלקל. והוא גם נטה לפרש כן דברי רוב הראשונים, ומסקנתו:

"היוצא מדברינו דבין לדעת הרמב"ם ובין לדעת רש"י ותוס' וכל הפוסקים הנ"ל קורע ע"מ לתקן חייב דכע"מ לתפור דמי ואפילו לדעת ר"ש דפוטר במשאצ"ל חייב בזה אלא לדעת התוס' בעינן לר"ש שיהא התיקון בגוף הדבר הנקרע ע"ש בדף צ"ד ע"א ודעת הריטב"א שהובא בכ"מ פ"י מהלכות שבת דסובר דבעינן קורע ע"מ לתפור דוקא יחידאה היא וגם סוגיא דהאורג הוא נגדו וכמו שהקשה הגרע"א וגם הב"י אף דגם הוא רצה לומר כן בסימן שי"ז הרי חזינן דבשו"ע כאן חזר מזה וסתם להלכה דקורע ע"מ לתקן חייב אף שלא שלא ע"מ לתפור וכן מוכח בפר"ח יו"ד סימן קי"ח דקורע ע"מ לתקן חייב לכו"ע ובחנם השיג עליו בנ"א כלל כ"ט בזה".

ונראה לי שלעניין מעשה, יש בודאי לחוש לדברי הביאור הלכה, שהרי גם לשיטתנו יש בזה מחלוקת גדולה בראשונים אם יש לחייב בקורע שלא על מנת לתפור, והוי לכה"פ ספיקא דאורייתא, ויש להוסיף את חידושנו שאף הדורשים קורע ע"מ לתפור, סוברים שיש לחייב במקום שמוקד המלאכה הוא במעשה הקריעה ולא בתוצאה של החפצא הקרוע, וכפי שנתבאר למעלה.

ומ"מ בדעת ה'שלחן ערוך' עצמו[11], קשה לענ"ד לקבל את דברי הביה"ל שהוא חזר בו בש"ע ממה שכתב בבית יוסף. שהרי בנוגע לפותח בית הצואר פסק (סי' שי"ז, סעיף ג) כי הפותח בית הצואר חייב משום תיקון מנא, והוא ע"פ דבריו בב"י שם. לפיכך, נראה לי שלעניין פותח בית הצואר נקט הב"י ובש"ע את ההסבר הפשוט יותר לחייב משום מכה בפטיש, והוא מוסכם גם לדעת הפוטרים משום קורע, אבל  בסי' שמ העתיק דברי הרמב"ם, משום שברור לו שיש לחוש לעניין מעשה גם למחייבים בקורע שלא על מנת לתפור.

 

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"א

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

**********************************************************

*

 

 


[1]   כלל כט אות א', הבאנו דבריו בהערה בשיעור הקודם.

[2]   עיין בגמרא שם ובפירוש רש"י, בדבר הצורך להגיע לאוקימתא של הטלת אימה על אנשי ביתו, והשווה רמב"ם (הל' שבת פ"י, הלכה י), ובמ"מ שם (ח', ח).

[3]   עיין גם רמב"ן שם. לא נעסוק כאן בגדרי מקלקל וצריכה לגופה ביחס לפעולות מצווה, והן יידונו, אי"ה, במסגרת דיוננו במלאכת מחשבת.

[4]   וכפי שכתבו להדיא בתוס' עג: ד"ה וצריך לעצים, שאין לחייב אפילו אליבא דר' יהודה.

[5]   בדברים אלה ניתן ליישב גם הקשיים שהעלינו לעיל בדברי הנשמת אדם. אך, עיין להלן מה שנעיר על כל המהלך הזה.

[6]   עיין ביאור הלכה הנ"ל, שרמז לפתרון זה ושלל אותו. וז"ל:

"דכל קורע ע"מ לתקן חייב ובאמת מוכח כן בהדיא מגמרא [שבת קה:] בקורע בחמתו ועל מתו המוטל עליו [הם אותן האמורים בפרשה אביו ואמו בנו וכו' ויש בהם שאסור לתפור אח"כ] דאפילו שלא ע"מ לתפור חייב כל שיש איזה תקון בקריעתו".

בדבריו שבסוגריים רמז לכיוון שקריעה זו יתפרנה אחר כך, ודחה שבסוגיה מדובר גם בקרעים על אביו ואימו שאינם מתאחים, ויש לומר שגם קרע זה ניתן לשלול אותו, וכיו"ב [עי' יו"ד שמ/טו]. 

[7] וראה בדברינו למלאכת מוחק בזה.

[8]   וראיתי בספר נועם שבת (סי' ד') שכתב להוכיח מן הריטב"א שבת קמו. בשובר מגדל של עץ ליטול משם עירובו או פירותיו שנחשב סתירה ע"מ לבנות, משום שעומד מסתמא לבנותו בחזרה לאחר שיטול משם את מבוקשו. ונראה לי שגם שם דומה לדפי הספר שעשוי באופן קבוע לשימוש שכזה של פתיחה וסגירה, וכן שבירה ושיקום, וממילא כל פעולה של שבירה היא הכשרה לתיקון שיבוא אחריה, אבל בקורע בגד, שאינו עומד לקריעה ולתפירה, יש לראות את הקריעה כעומדת לעצמה, והיא אינה פעולת הכשרה לתפירה, אלא מהותה שונה, היא הקריעה עצמה. ובודאי כשמדובר בקורע על מתו, שעיקרו בקריעת הבגד עצמו, והיא הפעולה הנעשית, אלא שהתורה התירה לו לתפור לאחר מכן, וצ"ע.

ועיין עוד שם בהמשך הסימן מה שכתב להציע בדרך חדשה שקורע ע"מ לתפור, אין כוונתו קריעה כדי להכשיר לתפירה, אלא עיקרו בכך שהקריעה היא היפך החיבור, ולפיכך, צריכה להיות קריעה של דבר מחובר, או על מנת ליצור חיבור [וכיוון שעתיד ליצור חיבור הרי הקריעה של עכשיו היא קריעה של 'דבר מחובר'], ומה שאמרו במשנה קורע ע"מ לתפור, היינו דווקא כשקורע יריעה בעלמא, שכרגע אין שם חיבור, ואינו חייב משום קורע אלא אם כן עושה זאת ע"מ לתפור, שאז אני רואה אותו כקורע משהו שאמור להיות מחובר, וכמו כן בקורע בחמתו ועל מתו שקורע בגד שיש חשיבות בחיבורו בהיותו בגד, והוא קורעו חייב גם אם אינו על מנת לתפור, ובלבד שלא יהא מקלקל, עיי"ש היטב, והוא חידוש גדול בהבנת המושג ע"מ לתפור, שיסודו בכך שאם מתכוון לתפור זה סימן שהוא דבר מחובר,  וחורג מאוד מפשוטם של דברים. והנה, עצם היסוד שקורע שייך רק בדבר ששייך בו חיבור, כבר כתבנו למעלה לפרש כן בטעם שפותח בית הצואר חייב משום מכה בפטיש ולא משום קורע, לשיטת המחייבים קורע גם שלא על מנת לתפור. אבל בעל 'נועם שבת'  פיתח את הדברים באופן מרחיק לכת, לחומר הקושיא מן הסוגיה קה:, ולי עדיין צ"ע.

[9]   עיין היטב דיוננו שם במלאכת טוחן.

[10] בקורע בחמתו, הוא דבר פשוט, שמשכך את כעסו, או מטיל אימה על בני ביתו, בעצם מעשה הקריעה. ובקורע על מתו נמי, נראה לי שעיקר המצווה היא במעשה הקריעה. ואע"פ שהראשונים בסוגיה שם [קה:] דנו בחיוב ללבוש הבגד הקרוע, ודנו להגדיר אותו כמתקן מצד זה [תוס' שם], או מלאכה הצריכה לגופה [עי' רמב"ן וריטב"א שם], נראה לי ברור שיש מצד מצוות הקריעה מצווה בעצם מעשה הקריעה, ואפשר שיש דין נוסף ללבוש הבגד הקרוע [עי' רשב"א שם שחולק]. ולענייננו, יש לחייבו על עצם מעשה הקריעה, והצורך בבגד הקרוע בא להגדיר אותו כמתקן, או כמלאכה הצריכה לגופה, שמעשה הקריעה מספק לאבל בגד ללבישה לימי אבלו, נוסף על המצווה היסודית שבעצם מעשה הקריעה, ולולא דין זה של לבישה, הייתה זו אמנם מלאכת קריעה אלא שאינו צריך לגופה כי גדר צריכה לגופה לרמב"ן, אינו תלוי בצורך מצווה, אלא בהנאה שהוא מפיק מן המלאכה.

[11] אני מפרש את דברי הש"ע ע"פ הגישה הרווחת, שיש קו אחיד וברור בפסקי הש"ע. אולם, יש מקום לומר שספר  ש"ע הוא רק סיכום ותמצית דברי הב"י כמבואר בהקדמתו של מרן לחיבורו הטהור, וממילא אפשר שלעיתים מביא דינים שונים שנכתבו על ידי הפוסקים ולא נחלקו אחרים עליהם להדיא, זה בצד זה, בלא להעיר שהדברים חלוקים, לכאורה. ואפשר ששיטתו בהכרעת ההלכה היא שכיוון שלא מצינו חולק מפורש על דברי הרמב"ם בעניין מפרק ניירות דבוקים יש להכריע כמותו אף אם פסק זה אינו עולה בקנה אחד עם חיובו של פותח בית הצואר משום מכה בפטיש, ונראה מדברי הכס"מ בפרק י' שהוא אף מבין כן את שיטת הרמב"ם, משום שהראשונים חייבו להדיא רק משום מכב"פ, ולא משום קורע, ופירשו ע"פ מה שמצא מבואר להדיא בראשונים.

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)