מבין הפעולות החקלאיות הנוגעות לעבודת האדמה והאילן, דהיינו לפני קצירת היבול, לא הזכירה התורה בפירוש אלא שתי פעולות שאין לעשותן בשמיטה: זריעה וזמירה. כפי שראינו בשיעור הקודם, נפסק להלכה כדעת הסוברים, שהתורה האריכה בלשונה והזכירה גם זריעה וגם זמירה, כדי לומר שאין איסור אלא במלאכות אלו, ולא במלאכות אחרות[1]. כעת נברר מה בדיוק נכלל בגדר 'זריעה' ו'זמירה'.

נטיעה, הברכה והרכבה

זריעה, בדרך כלל, היא הנחה של זרעים באדמה, כמו זרעי תבואה, ירקות וכדומה[2]. בהלכות שבת מצאנו כמה מלאכות דומות לזריעה, הנחשבות חלק מאב המלאכה של זורע, כפי שקבעה הגמרא:

"הזורע והזומר והנוטע והמבריך והמרכיב - כולן מלאכה אחת הן" (שבת עג:).

וביאר רש"י שם:

"זורע אב מלאכה, ונוטע נמי אב מלאכה הוא - דהיינו זורע, אלא שזה בזרעים וזה באילנות, וכן מבריך ומרכיב, אבל זומר תולדה".

נטיעה היא הנחת שתיל באדמה כדי להצמיח עץ, הברכה היא כיפוף ענף גפן וטמינתו באדמה כדי להצמיח גפן חדש, ואילו הרכבה היא שילוב ענף של אילן אחד באילן אחר. בשלוש המלאכות הללו האדם יוצר צמח חדש, ועל כן הן נחשבות חלק מאב המלאכה של זורע. זאת בניגוד לזמירה, שבאה רק לשפר את צמיחת העץ הקיים, ולכן, לדעת רש"י, אינה אלא תולדה. ממילא יש לשאול, האם שלוש הפעולות הללו אסורות מן התורה בשביעית: האם דברי הגמרא במועד קטן (ג.), שהתורה האריכה בלשונה והזכירה זמירה ובצירה, כדי לומר ש"אהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא לא מיחייב", באות למעט תולדות אחרות בלבד, או גם פעולות שהן חלק מאב המלאכה.

בשאלה זו נחלקו הראשונים. הרמב"ם הקל בכך:

"וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה, ולמה פרטן הכתוב? לומר לך: על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב, ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה, אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות. כיצד? החופר או החורש לצורך הקרקע, או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות, מכין אותו מכת מרדות מדבריהן" (שמיטה ויובל פ"א, הל' ג-ד)[3] .

הרמב"ם מדגיש, שגם אבות מלאכה שלא הוזכרו בתורה נתמעטו מן האיסור, ואחר כך כותב בפירוש שאין חייבים על נטיעה, הברכה והרכבה[4]. מהר"י קורקוס הסביר, שהרמב"ם לשיטתו בהלכות שבת (פ"ז, הל' ג-ד) היה חייב להבין כך, שכן לדעתו בצירה וזמירה בהלכות שבת הן אבות ולא תולדות, ולכן ברור שכאשר הגמרא אומרת "אהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא לא מיחייב", אין כוונתה לתולדות דווקא, אלא גם לאבות.

הר"ש בפירושו למשנה (פ"ב, מ"ו) מביא דעה דומה בשם ר"ת[5], ודוחה אותה. לדבריו, לא ייתכן שזמירה תהיה אסורה בשביעית מן התורה ונטיעה תהיה אסורה מדרבנן בלבד, שכן נטיעה, שמצמיחה אילן חדש, דומה לזריעה יותר מאשר זמירה, שרק משפרת את צמיחת האילן הקיים, והיא מלאכה חשובה יותר. והרי מסיבה זו אומרת הגמרא בשבת עג:, שחיובו של הזומר בשבת אינו אלא משום נוטע, ואיך ייתכן שלעניין שביעית הזומר יתחייב והנוטע לא[6]. ולפי דעה זו מסתבר, שאף המבריך והמרכיב יהיו אסורים בשביעית מן התורה, אף שהר"ש אינו כותב את הדבר בפירוש[7].

מהר"י קורקוס הודה שאכן שיטת הרמב"ם קשה מסברה, אולם לדבריו זו היא פשטות הגמרא, והיא למדה את הדבר מן הפסוקים: התורה טרחה וכתבה זורע וזומר, אף שיכלה לכתוב זומר בלבד, ואנו היינו יודעים לרבות זורע על פי הקל וחומר של הר"ש, ואם לא נהגה כך, על כורחנו שהתכוונה לאסור זורע וזומר בלבד, ולא נוטע[8].

ובכל זאת, יש לנסות ולהבין את הסברה שבכך: איך ייתכן שזמירת ענפים תהיה אסורה, ונטיעת עץ חדש תהיה מותרת? הכלי חמדה (מילואים, בהר, אות א') הציע, שהתורה לא אסרה נטיעת עצים בשביעית, כיוון שפירותיהם הראשונים אסורים משום ערלה. את הקשר בין שני הדברים ניתן להסביר, לדעתו, בשני אופנים:

א. הואיל ופירות הערלה אסורים בהנאה, אין הדבר נחשב בגדר "כרמך", שאין האדם נחשב בעלים על דבר האסור בהנאה. איסורי השביעית נועדו להגביל את בעלותו של האדם על שדהו ופירותיו. עצים חדשים מופקעים ממילא מבעלותו של האדם מצד איסור ערלה, ולכן לא ראתה התורה צורך להחיל עליהם איסורי שביעית.

ב. למערכת דיני השביעית מן התורה ישנם שני מרכיבים מרכזיים: איסור לעבד את האדמה, ולצדו שותפות ושוויון בצריכת היבול: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך וכו' ". בפירות הערלה לא מתקיים המרכיב השני, כיוון שהפירות אסורים באכילה, וממילא "אין שביעית לחצאין", וגם המרכיב הראשון אינו חל[9].

בין זריעה לנטיעה

לפי שיטת הרמב"ם, שזריעה אסורה מן התורה ונטיעה רק מדרבנן, נחלקו אחרונים מהו הקריטריון הקובע האם פעולה מסויימת נחשבת זריעה או נטיעה:

לדעת הרב קוק (שבת הארץ, קונטרס אחרון, אות ו) הולכים אחרי צורת הפעולה: האם מדובר בהנחת זרע בתוך האדמה, או בחיבור של שתיל וכדומה לאדמה, ולכן הזורע זרע של אילן (=גרעין של פרי) נחשב זורע ואסור מן התורה[10], אף שהוא מצמיח עץ, ומנגד - השותל ירקות שורש (גזר, סלק וכדומה) באדמה נחשב נוטע, אף שהוא מגדל ירקות.

ואילו החזון איש (י"ז, כ ד"ה שם ה"ד) כתב, שהזורע גרעין של אילן נחשב נוטע ולא זורע, ולדעתו כנראה אין מתחשבים בצורת הפעולה אלא בתוצאה שלה: אם יגדל כאן עץ - הרי זו נטיעה, ואם לא - זוהי זריעה[11]. לפי זה, מסתבר ששתילת ירקות נחשבת זריעה ואסורה מן התורה.

החזון איש הביא ראיה לדעתו מהלכות כלאיים: בתורה נאמר "שדך לא תזרע כלאיים", ובכל זאת הזורע כמה גרעיני אילן יחד אינו עובר על האיסור, שכן "זרעי אילן אין קרויין זרעים" (ירושלמי פאה פ"א, ה"ד). ואילו הרב קוק כתב, שמהלכה זו ניתן דווקא להביא ראיה להפך, שכן מהרמב"ם שפסק הלכה זו (כלאיים פ"א, ה"ו) נראה שאילנות התמעטו מאיסור זה מסיבה אחרת, ולא משום שאין המעשה נכלל בגדר זריעה.

נטיעת שתיל בגוש עפר

עוד נחלקו אחרונים בעניין הנוטע שתיל הנמצא בתוך גוש עפר, ויכול לחיות בתוכו זמן מה גם אם לא יינטע בקרקע. לעניין הלכות ערלה מקלים לומר, ששתיל כזה כבר נחשב נטוע, ואם נוטעים אותו בקרקע אין מונים את שנות הערלה מנטיעה זו, אלא ממשיכים למנות מן הנטיעה הראשונה (עיין רמב"ם הלכות מעשר שני ורבעי פ"י, הי"ב)[12]. ולפי זה יש שכתבו, שגם לעניין שביעית אין נטיעת שתיל כזה נחשבת נטיעה, ומותר לעשותה מלכתחילה (ספר השמיטה ג', א, י). ויש חולקים וסוברים, שפעולה כזו נחשבת נטיעה לכל דבר, שהרי השתיל מתבטל לארץ ומתחיל לינוק ממנה, וכשם שברור שהעושה כן בשבת יתחייב, כך גם לגבי שביעית. ומה שאנו מקלים בכך בהלכות ערלה, הוא משום שלעניין זה איננו מתחשבים בהגדרת הפעולה, אלא במצב האילן - האם נפסקה חיותו או לא, וכל זמן שהוא יונק ויכול לחיות, אין סיבה למנות את שנות חייו מחדש, אף שהוא עבר פעולה של נטיעה (שו"ת אז נדברו ח"ד, סימן סט; קטיף שביעית פ"א, הערה 9, בשם הגר"א שפירא).

זמירה

בראשונים ובאחרונים ישנן דעות שונות בשאלה, מהי בדיוק פעולת הזמירה שאסרה התורה, ובאילו צמחים שייך האיסור. הדיון בשאלות אלו כרוך בבעיה פרשנית חמורה. בשיעור הקודם הזכרנו את התורת כהנים, המונה מספר פעולות שאסורות בשביעית, וראינו שלמסקנת הגמרא אין הפעולות הללו אסורות אלא מדרבנן. בין השאר נזכרות שם כמה פעולות הדומות מאוד לזמירה:

"אין לי אלא זירוע וזימור... מנין שאין מקרסמין, ואין מזרדין, ואין מפסגין (וי"ג: מפסלין) באילן - תלמוד לומר: 'שדך לא כרמך לא' - לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך' " (מועד קטן ג.).

המפרש הנדפס על שם רש"י שם[13], עמד על ההבדל בין הפעולות השונות:

"זימור - מחתך ענפים יבשין של גפן...
מקרסמין - היינו זימור, אלא שקירסום שייך באילנות.
מזרדין - מחתך ענפים יבשים ולחים, לפי שיש לאילן ענפים יותר מדאי".

לדבריו, הזמירה שאסרה התורה היא קציצת ענפים יבשים של גפן, היינו סילוק של ענפים חסרי תועלת ומיותרים, המפריעים לצמיחת הענפים הטובים. זאת בניגוד, למשל, לפעולה המכונה 'זירוד', שבה קוצצים גם ענפים לחים וטובים, משום שיש באילן יותר מדי ענפים, והדבר עלול לפגוע בצמיחתו התקינה. פעולה זו אסורה רק מדרבנן.

מה שיותר מפתיע בדברי המפרש, הוא האופן שבו הוא מסביר מהו 'קרסום', האסור אף הוא מדרבנן: מדובר בעצם באותה פעולה בדיוק של זמירה, היינו קציצת ענפים יבשים, אלא שזמירה היא בגפן, וקרסום הוא בשאר אילנות. וכך פירשו גם ראשונים נוספים, כגון רש"י בשבת (קג. ד"ה מקרסמין) והר"ש על המשנה (פ"ב, מ"ג). מבחינה לשונית אין זו תופעה חריגה, שאותה פעולה מכונה בשמות שונים בצמחים שונים, אולם מבחינה הלכתית יש כאן חידוש גדול: אותה פעולה בדיוק אסורה בגפן מן התורה ובשאר עצים מדרבנן.

אגלי טל - חילוק השמות בין זמירה לקרסום וזירוד

האגלי טל ביאר שיטה זו באופן מפתיע:

"דכל עבודות האילנות אינם מן התורה, דתולדות הם, ואין איסור תולדות רק בצירה וזמירה דכתיבי בקרא, ושאר אילנות דלא כתיבי ושם אחר להם: מסיקה בזיתים וכו', וכן קרסום באילנות - אינם מן התורה. מיהו בנוטע כתב הר"ש פ"א דשביעית מ"א דחייב מדאורייתא, ומשמע אפילו שאר אילנות דלאו כרם, והיינו משום דנוטע כרם ודאי חייב מקל וחומר דזימור, ושוב גם כל אילנות חייב על נטיעתם, דשֵם אחד לנטיעת כרם ונטיעת שאר אילנות, דזה וזה נוטע מיקרי, רק בקרסום פטור, אף דלרש"י ור"ש הוא כעין זימור, דמ"מ שֵם אחר להם: זה זימור וזה קרסום" (זורע, ס"ק ד).

לדעתו, הלשון העברית קובעת כאן את ההלכה: לפעולת הנטיעה ישנו שם זהה בגפן ובעצים אחרים, ולכן לאחר שהתחדש שנוטע חייב מן התורה (לפחות לדעת הר"ש), הרי שכל פעולה המכונה 'נטיעה' נכללת באיסור, ואין זה משנה באיזה אילן מדובר. ואילו לפעולת הזמירה ישנם שמות שונים בעצים שונים: בגפן היא מכונה 'זמירה', ובשאר אילנות 'קרסום', ומאחר שהתורה אסרה דווקא לזמור, והגמרא במועד קטן הסיקה ש"אהני תולדות מיחייב, אאחרנייתא לא מיחייב", אין חיוב אלא על פעולה המכונה 'זמירה', ולא על פעולות המכונות בשמות אחרים, גם אם הן זהות מבחינה מהותית.

יש להדגיש: אין כאן חילוק עקרוני בין כרם לעצים אחרים. החילוק כאן אינו נלמד מהמילה "כרמך", והיינו אומרים אותו אפילו אם לא היתה התורה מזכירה "כרם". חילוק זה נלמד מן המילה "תזמור", ומבוסס על ההנחה שאיננו יכולים לסטות במאומה מן הפעולה המדוייקת המוזכרת בתורה, גם אם קשה לנו לראות הבדל מהותי בינה לפעולות אחרות. שיטה זו מאמצת באופן קפדני מאוד את מסקנת הגמרא במועד קטן, שאין לאסור מן התורה אלא את הפעולות הנזכרות בה בפירוש.

בדברי האגלי טל מסתתרת גם השלכה מחודשת נוספת של שיטתו: אין איסור מן התורה בפעולה של קטיפת יבול אלא אם היא מכונה קצירה (=בתבואה וכדומה) או בצירה (= בענבים), שהרי אלו הן הפעולות המוזכרות בתורה, אבל אם הפעולה מכונה בשם אחר, כגון מסיק זיתים, אריית תאנים או גדירת תמרים - אין בה איסור אלא מדרבנן.

המנחת חינוך (שכ"ט, ב), למשל, חלק על כך בפשטות. לדבריו, אפילו הרמב"ם, שפסק את דברי הגמרא כפשוטם, ופסק שזומר אסור מהתורה ונוטע לא, אף שהדבר קשה מסברה, כפי שראינו לעיל, לא יעלה על דעתו לחלק בין בצירה למסיקה. זמירה ונטיעה הן שתי פעולות שונות, ולכן יש מקום לחלק ביניהן, גם אם קשה להבין את הסברה בכך, אולם בצירה, גדירה, מסיקה וכדומה הן אותה פעולה בדיוק, ואין ביניהן אלא חילוק השם בלבד, ולכן לא שייך כלל לחלק ביניהן.

אכן, מסברה קשה להסכים עם שיטת האגלי טל, התולה את הדין בקריטריון המקרי של השם שקיבלה הפעולה בשפה המדוברת, ומתעלמת לגמרי ממהותה של הפעולה. ועוד יש להעיר, שהפועל 'לקרסם' מופיע רק בלשון חכמים, ולא בתורה, כך שייתכן שמבחינת לשון התורה הפועל 'לזמור' מתייחס הן לגפן והן לשאר אילנות.

חלוקה בין סוגי גידולים

ניתן כמובן להבין את שיטת רש"י והר"ש באופן פשוט יותר: זמירת שאר עצים התמעטה מן האיסור, לא משום שאינה בכלל 'זמירה', אלא משום שהתורה אומרת "כרמך", וכשם שהסיקה הגמרא שרק הפעולות הנזכרות בפסוק נאסרו מן התורה, כך יש לומר שפעולות אלו נאסרו רק בגידולים הנזכרים בתורה, ועל כן נאסרה הזמירה בכרם, ולא בשאר אילנות[14]. ייתכן שהתורה הגבילה את איסורי השמיטה לגידולים מרכזיים כמו גפן, כשם שהגבילה אותם לפעולות חקלאיות מרכזיות. אמנם, לפי הסבר זה נצטרך כנראה להגביל גם את איסור הבצירה לגפן בלבד, שהרי נאמר "ואת ענבי נזירך לא תבצור"[15].

חזון איש - גדרה המדויק של זמירה

החזון איש ביאר את שיטת רש"י והר"ש באופן שלישי, וניסה להבין כך גם את דעת הרמב"ם. בקריאה פשוטה נראה, שהרמב"ם כלל אינו מקבל את חילוקם של רש"י והר"ש, שכך כתב הרמב"ם בתחילת הלכות שמיטה ויובל:

"אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה, ואחד הכרם ואחד שאר האילנות" (פ"א, ה"ב).

הרמב"ם שולל בפירוש את האפשרות שהעלינו, שלא אסרה התורה זמירה ובצירה אלא בכרם. לדעת הרמב"ם, הכרם הנזכר בתורה הוא בניין אב לכל האילנות[16]. במקביל, הרמב"ם בפירוש המשנה מפרש את פעולת ה'קרסום' באופן שונה מרש"י והר"ש:

"מקרסמין - כורתין השבלים ביד ומשאירין התבן, והוא כמו מכרסמין, מן 'יכרסמנה חזיר מיער' "
(פ"ב, מ"ג).

פעולה זו נעשית בשיבולים, ואינה קשורה לאילנות כלל, ולכאורה ניתן אפוא לקבוע בפשטות, שאין שום חילוק בין כרם לשאר אילנות, ואיסור זמירה נוגע לכולם באופן שווה. וכך הבינו התוס' יו"ט (פ"ד, מ"ד), האגלי טל (זורע, ס"ק ד) ואחרים, שלדעת הרמב"ם זמירה אסורה מן התורה בכל האילנות. ברם, החזון איש (שביעית כ"א, טו; כ"ו, א) הפנה את תשומת הלב להמשך דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם:

"מזרדין - כריתת הזרדין המתפשטין מן האילנות. וזרדים שם הענפים הנכרתים בעת הזמיר".

וכן בפירוש המשנה לשבת:

"ומזרד הוא החותך זמורות האילן... אם היה מתכוון להשתמש במה שכרת, הרי זה מאבות מלאכות הקוצר (=לעניין שבת), ואם היה מתכוון לתיקון הצמח כדי שיגדל ויפרה, כדרך שעושים בזמירת הגפנים, הרי זה זורע" (פי"ב, מ"ב).

מדברי הרמב"ם עולה, שפעולת הזירוד בשאר אילנות דומה בדיוק לפעולת הזמירה בכרם: קציצת ענפים לשם שיפור הגדילה של העץ. כזכור, הזירוד נמנה אף הוא עם הפעולות שהגמרא במועד קטן מסיקה שאיסורן מדרבנן, וממילא הרמב"ם, בדיוק כמו רש"י והר"ש, יצטרך לומר שאותה פעולה אסורה בגפן מן התורה ובשאר אילנות מדרבנן. אותה בעיה המתעוררת לפי רש"י והר"ש בנוגע ל'קרסום', מתעוררת לפי הרמב"ם בנוגע ל'זירוד'!

דא עקא, שהרמב"ם הרי קבע בפירוש, שאין חילוק בין כרם לשאר אילנות. החזון איש נאלץ להסביר את דבריו שם בדרך מחודשת:

"דכוונת רבנו כאן לשלול, שלא נאמר שאין דין שביעית באילנות אלא בכרם, וכדכתיב קרא 'כרמך לא תזמור, ואת ענבי נזירך לא תבצור', וכשאתה אומר כן שאר אילנות מותר לבצור כדרך הבוצרין, ומותר לבצור לעבודת האילן, ומותר גם לנטוע להבריך ולהרכיב... ואין שייך גם לאסור דרבנן, כיון דאין בהן כלל איסור עבודה, וזה הקדים רבנו, אע"ג דכתיב 'כרם', אחד כרם ואחד שאר אילנות בכלל איסור עבודת האילן.

אמנם הא דאמרו (מועד קטן ג.) 'אין לי אלא זימור, מנין שאין מקרסמין ואין מזרדין וכו' כל מלאכה שבכרמך'... אינו בא לרבות שאר אילנות לאיסור עבודה, אלא בא לרבות שאר עבודות זולת הזימור, ולפי שהעבודות משתנות בשינוי קל, כגון חרישה הויא אב וחפירה עידור תולדה, כמו כן הזימור של שאר אילנות חלוק מזימור גפן מצד טיב עבודתו, ולזה מרבה שאר עבודות" (כ"א, טו).

לדעת החזון איש, הרמב"ם אכן סבור שאין שום חילוק עקרוני בין כרם לשאר אילנות. אילו היתה התורה מתכוונת ל"כרמך" ול"ענבי נזירך" דווקא, היינו ממעטים את שאר העצים מכל האיסורים: בצירה, נטיעה וכו', ואפילו מדרבנן לא היינו אוסרים לעשות שום פעולה באילנות, שהרי התורה הפקיעה אותם לגמרי מן המצווה. לכן מדגיש הרמב"ם, ש"כרמך" לאו דווקא, וכל מלאכה האסורה בגפן, אסורה גם בשאר אילנות.

לפי זה, זמירה אמורה להיות אסורה מן התורה גם בשאר עצים, וכך היא באמת ההלכה מבחינה עקרונית, אלא שלמעשה אין מציאות של זמירה בשאר עצים. קיימת אמנם פעולה של זירוד, שמבחינה חיצונית היא דומה מאוד: קציצת ענפים לשיפור צמיחת האילן, אולם פעולה זו שונה מעט בצורתה ובתכליתה מהזמירה הנעשית בגפן, ובהלכות שביעית שינוי קל בטיב העבודה מחשיב את הפעולה כפעולה אחרת לגמרי. כשם שחרישה אסורה מן התורה (באיסור עשה), ועידור אסור רק מדרבנן (כפי שנראה להלן), אע"פ שאלו פעולות דומות מאוד, כך זמירה אסורה מן התורה וזירוד אסור רק מדרבנן[17].

כך הבין החזון איש גם את שיטתם של רש"י והר"ש: אין שום חילוק עקרוני בין גפן לשאר עצים, ובוודאי שלא שֵם הפעולה הוא שקובע, אלא טיב הפעולה המדוייק הוא הדבר המשמעותי. רש"י והר"ש, כמו גם הרמב"ם, כתבו שפעולת הקרסום (או הזירוד) מקבילה בדיוק לזמירה בגפן, משום שמבחינה חיצונית מדובר בפעולות דומות מאוד, אולם בכל זאת יש הבדלים דקים מבחינת צורת הפעולה, ומבחינת ההשפעה שיש לה על העץ, כפי שנראה להלן, ולכן למעשה אין איסור מן התורה אלא בזמירת גפן. אם נמצא עץ שזמירתו דומה בדיוק לזמירת הגפן, תהיה זמירה זו אסורה מן התורה.

וכך פסק החזון איש להלכה, ולפי זה כתב (כ"א, יז) שמותר לבצע בשביעית גיזום ענפים בעץ תפוז, שעלול להתייבש ולמות בלא שיגזמו אותו, כיוון שגיזום ענפים בשאר עצים אינו אסור לדעתו אלא מדרבנן, וחכמים לא אסרו פעולות שנועדו לשמור על האילן מפני נזק ("לאוקמי אילנא") ולא לשבח אותו, כפי שנראה בעתיד.

הרב קוק - היתר זמירת כל הענף

שיטת החזון איש מבוססת על ההנחה, שאנו דבקים באופן קיצוני במסקנת הגמרא, שאין איסור מן התורה אלא במה שמופיע בפירוש בדבריה. כל מה ששונה אפילו במעט מן המופיע בפסוקים, לא נאסר מן התורה. הרב קוק נקט אף הוא בגישה דומה (בלי קשר לשיטת הרמב"ם או רש"י והר"ש), ויישם אותה באופן מחודש עוד יותר:

"הזמירה הנהוגה אצלנו, דהיינו שכורתין את כל הענפים ומשאירים רק את גוף הגפן, נראה שאינה הזמירה האסורה מן התורה אלא היא מהתולדות... אבל הזמירה מימי קדם, שהיא נאסרה בתורה, היתה רק לחתוך רק חלקים מהזמורות ולא כולם, וכיון שיש לזה שם אחר, כבר אינה בכלל הזמירה האמורה בתורה. ולפי דברי המומחים בדבר, אינה באה הזמירה הזו הנהוגה בזמננו, שהיא קציצת כל הענפים, להרבות את הפירות ולהשביח את האילן, כי אם כדי להאריך קיום האילן ע"י קציצת הענפים שהם יונקים את לחותו... וכיון שבשביעית אנו מדייקים לאסור דווקא מה שנאמר מפורש בתורה, יש לומר שאין זה בכלל, וגם הרי הן מחולקות בתועלתן ובמטרתן, ועכ"פ אינה הזמירה שלנו אלא בכלל תולדות דרבנן. ואם נחליט, שמכיוון שעיקר הכוונה בזמירה הוא להאריך ימי האילן, הוי בכלל 'לאוקמי אילנא', יש לומר שאיסור דרבנן נמי אין כאן..." (שבת הארץ, קונטרס אחרון, אות יא)[18].

מאחר שאין איסור מן התורה אלא בפעולה המדוייקת המופיעה בדבריה, ניתן להתיר אפילו זמירה בגפן, ולא רק בשאר עצים, אם יוכח שאין מדובר בדיוק באותה הזמירה שאליה התכוונה התורה. הרב קוק מאריך להוכיח, שהזמירה שאליה התכוונה התורה זהה לזמירה שמבצעים הערבים עד היום (=חיתוך הענפים באמצעם), ושונה מן הזמירה שאנו נוהגים לעשות (= כריתת ענפים שלמים), הן מבחינת אופן הפעולה והן מבחינת מטרתה, כך שהזמירה שלנו אינה אסורה אלא מדרבנן, ויש מקום להתירה במקום הפסד אפילו מלכתחילה. אמנם, למעשה פסק הרב קוק שאין לסמוך על היתר זה אלא במקום הפסד גדול ובשעת הדחק ובצירוף להיתר המכירה, וגם אז ראוי לבצע פעולה זו רק ע"י גוי.

יש להעיר שהחקלאות עברה כמה שינויים מאז ימי הרב קוק, והזמירה הנהוגה כיום היא שילוב של שני סוגי הזמירה: חלק מהענפים נכרתים לגמרי, וחלק נקצצים באמצע.

הרב טיקוצ'ינסקי - איסור זמירה גורף

ישנם ראשונים שכנראה חלקו על הנחת המוצא של החזון איש והרב קוק. הגמרא בבבא בתרא (פ:) מביאה את המשנה בשביעית (פ"ד, מ"ה), ש"אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה". וכך נימק הרשב"ם שם את דין המשנה:

"מפני שהיא עבודה - שיגדל יותר, וכתיב 'וכרמך לא תזמור' ".

אין מדובר כאן בגפן אלא בשקמה, שהיא בכלל אילן סרק, ויש לשער שאופן קציצתה שונה מזה של הגפן, ובכל זאת סבור הרשב"ם, שקציצה זו כלולה באיסור דאורייתא של זמירה, שסוף סוף היא גורמת לכך שהעץ יגדל יותר. כך נראה גם מדברי הריטב"א שם. לדעתם נראה שאין לדקדק בסוג העץ ואופן הפעולה המדוייק: כל קציצה של העץ שנועדה להגביר את צמיחתו, היא בכלל הזמירה האסורה מן התורה.

וברוח זו פסק הגרי"מ טוקצינסקי ב'ספר השמיטה':

"כל הקוצץ ענף או יחור מאיזה אילן שהוא, שעי"ז מתגדל או מתעבה האילן, הרי זה עובר בלאו 'וכרמך לא תזמור', ואחד כרם ואחד כל שאר אילנות... איסור זמירת ענפים הוא בין אם קוצץ ענפים שלא יכבידו על האילן, בין שקוצץ ענף אחד מבין שניים שלא יהיו תכופים זה לזה, או שקוצץ ענף מקולקל... או שחותך ראשי הענפים... וכמו כן אין קוטמין את מיני הזרעים והירקות והורדים כדי שיתגדלו ויתעבו, וכן לא יחתוך העלים או הבדים הרעים והמקולקלים מעל הירקות והשושנים וכל הדומה הנאמר באילן... והנראה שגם זמירה בזרעים, ירקות ודשאים הרי זה מן התורה כזימור באילן, אם רק זמירה זו מועילה להגידול" (ג', ב, א-ד).

לדבריו, האיסור כולל כל חיתוך שמועיל לגידול הצמח, ואין שום חילוק בין אופני הפעולה השונים או בין הצמחים השונים[19]. בנקודה אחת הוא מחמיר אפילו יותר מההבנה המחמירה ברמב"ם: האיסור מן התורה אינו נוגע רק לאילנות, אלא גם לירקות ודשאים.

הכרעת הפוסקים

אמנם, למעשה מקובל יותר לפסוק על פי דרכם של החזון איש והרב קוק, שרק קציצת ענפים הדומה ממש לזמירת גפן אסורה מן התורה. ניתן גם לקבוע מהו המאפיין העיקרי של זמירת הגפן, ולפי זה להחליט איזו זמירה אסורה מן התורה. מה שמייחד את זמירת הגפן הוא, שמהחלק הנותר של הזמורה יוצאים ענפים חדשים, שמניבים פירות בהמשך השנה. לגיזום ענפי הקיווי ישנם מאפיינים דומים מאוד, ולכן לדעת הרבה פוסקים הוא אסור מן התורה[20]. גיזום ענפי האפרסק גורם אף הוא להצמחת ענפי פרי, אך הפרי יצמח עליהם רק בשנה הבאה, ולכן יש דעות שונות אם הוא אסור מן התורה או מדרבנן[21]. גיזום מרבית העצים האחרים אינו גורם להצמחת ענפי פרי במקום הענף שנגזם, אלא מביא תועלות אחרות (חיזוק חלקים אחרים של העץ, דילול ענפים וכדומה), ולכן הוא אסור רק מדרבנן, ומותר לעשותו כאשר הדבר נחוץ למניעת נזק.

כעת ניתן אולי גם להבין יותר את טעמו של החילוק בין האילנות השונים בנוגע לאיסור זמירה. התורה אסרה דווקא פעולות הגורמות באופן ישיר להצמחת פירות חדשים ודומה בכך לזריעה. התורה לא אסרה פעולות זמירה שרק משבחות את העץ, כפי שלא אסרה פעולות המשבחות את הקרקע. פעולות אלו גורמות לצמיחה באופן עקיף בלבד.

למעשה, עם התפתחות החקלאות ושיפור תפוקת העצים הפכו הזמירה והגיזום להיות פעולות חיוניות מאוד. עץ שאינו נגזם עלול לגדול באופן שהוא יקרוס תחת העומס, פירותיו לא יהיו ראויים לאכילה, וייגרם לו נזק רב לטווח רחוק. פעולה זו הכרחית מאוד גם באותם עצים שבהם יש איסור מן התורה, כמו בגפן. בדרך כלל משתדלים לגזום במידת האפשר לפני תחילת שנת השמיטה, אולם כשאין ברירה מבצעים גיזום בשמיטה גם בעצים כאלו, תוך שמורידים את רמת האיסור לאיסור דרבנן באופנים שונים, כגון ע"י זמירה בשינוי או בגרמא.

 

---