אות ומופת

היום נעסוק בפירושו של הרמב"ן לשמות יג, טז. בפסוק זה מצוי הציווי על מצוות תפילין – "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך". בטקסט הארוך שלפנינו פורס הרמב"ן תפיסה רחבה בנוגע למשמעות המושג 'אות' ביהדות, ובתוך כך הוא מציג סיכום כללי של העקרונות שעליהם מבוססים אותות ומצוות באופן כללי. זהו טקסט מכונן גם משום שניתן למצוא בו סיכום של משמעות החיים האנושיים והבריאה בכלל. שני הנושאים הללו, משמעות ה'אות' ומשמעות הבריאה, מעורים זה בזה באופן משמעותי בהגותו של הרמב"ן. מכיוון שסדרת הלימוד שלנו מלווה בקריאת מקורות, נקדים ונקרא את הפירוש המדובר בעיון לפני הצלילה אל השיעור.

לאחר הסבר מקומי על פרטיה של מצוות תפילין מנצל הרמב"ן את ההזדמנות לדבר על קבוצת המצוות הכללית שמצוות תפילין משתייכת אליה – קבוצת ה'אותות'.

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות: הנה מעת היות ע"ג בעולם, מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה – מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון, 'כחשו בה' ויאמרו לא הוא', ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו 'איכה ידע אל ויש דעה בעליון', ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר, יאמרו 'עזב ה' את הארץ', וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו יתברר לכל בטול הדעות האלה כֻּלָּם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול, וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה, ולכן יאמר הכתוב במופתים 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ', להורות על ההשגחה כי לא עזב אותה למקרים כדעתם, ואמר 'למען תדע כי לה' הארץ' להורות על החידוש, כי הם שלו, שבראם מאין, ואמר 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' להורות על היכולת, שהוא שליט בכל אין מעכב בידו, כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים.

אם כן, האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה, ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו ונעתיק הדבר אל בנינו ובניהם לבניהם ובניהם לדור אחרון, והחמיר מאד בענין הזה, כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח, והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו, ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו 'אמת ויציב דאורייתא' ממה שכתוב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך', ושנעשה סֻכה בכל שנה, וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים, כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו וגם בנבואה והאמין בכל פנות התורה מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו, ולפיכך אמרו 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה', שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו.

וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו.

וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל בירושלמי: 'ויקראו אל אלהים בחזקה' – מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה.

ראשית, אנו נחשפים למספר שגיאות תיאולוגיות הנפוצות בעולם: חוסר אמונה בקיומו של האל, בידיעתו הפרטית והבלתי מוגבלת, ביכולתו או בהשגחתו. התשובה לכפירות הללו, לפי דבריו של הרמב"ן בהמשך, נעוצה בהתרחשות החוזרת של ניסים בעולם. הנס, שהוא חריגה מ"מנהגו של עולם וטבעו", מפריך באופן פומבי את האמונות השגויות הללו, מכיוון שהוא מוכיח שלעולם יש "אלוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול". הרמב"ן טוען טענה גורפת: ההתרחשות של הנס, בצירוף בשורתו המוקדמת של הנביא על כך, מוכיחות את אמיתות הנבואה, ומתוך כך "תתקיים עם זה התורה כלה".

אולם קשה להתעלם מהבעיה הזועקת: הצורך בהוכחה כזו נתקל במציאות קיומית שאין בה ניסים, או לפחות אין מודעוּת אליהם. הרמב"ן אינו מסביר במפורש מדוע הדבר כך, אך הביטוי שהוא משתמש בו – "הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר" – מורה שאין זה ראוי, ואף יש בכך עלבון לכבודו של הקב"ה, שכוחו יוצג לעיני מי שאינו ראוי.[1] מכל מקום, המסקנה היא שהניסים נחוצים כדי להדגיש את כוחו ונוכחותו של הקב"ה, אך גם היעדרם הוא מרכיב מהותי בעולם, משום שבני האדם אינם ראויים להם. היישוב של הדיאלקטיקה הזו חבוי ב'אות': אנו מצוּוים ליצור אותות ותזכורות למה שראו עינינו, כדי שילדינו ובני הדורות הבאים אחרינו, עד "לדור אחרון", יחוו את מציאות הנס, ובעיקר את הניסים שליוו את יציאת מצרים.

כדי להבין את חשיבותם של האותות נעיין בחשיבות שמייחס הרמב"ן למסר העולה מהם. כחלק מהצגת המרכזיות של המצוות מצביע הרמב"ן על כך שהתורה מנמקת קבוצה גדולה של מצוות בטעם "זכר ליציאת מצרים" (כאשר חלק מהן מחוזקות באופן דרמטי בעונש כרת על אי-קיומן). כהסבר לכך הוא מציין את החשיבות המרכזית של אמונה ראויה בנוגע לאלוהים:

ולפיכך אמרו 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה', שכולן חמודות וחביבות מאד, שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו. וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו.

משמעות הבריאה ומימוש הפוטנציאל האנושי תלויים בכך שהאדם ידע את אלוהים, ויצהיר ("להודות" – גם מלשון הודאה בעל פה וגם מלשון תודה) שהקב"ה הוא הבורא.

טענה זו דומה מעט לדבריו של הרמב"ם, שתלה את משמעות הקיום האנושי בידיעת הא-ל. אך עם זאת, יש הבדל מהותי בין הדברים, והוא מודגש במילה "בורא" שבדברי הרמב"ן. הרמב"ן משתמש במילה "נאמין" בראשית ההגדרה שלו, אך הוא איננו מעוניין באמונה השכלית שהרמב"ם מעוניין בה. הבדל זה בא לידי ביטוי באופן בולט יותר בניסוחו השני של הרמב"ן – "שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו". אם נדייק בדבריו, נשים לב לכך שאין בכוונתו שהאדם ידע את אלוהיו, אלא שיאמין ויודה שאלוהים הוא בוראו. ההכרה בקב"ה כבורא היא הכרה במערכת יחסים שבה האדם תלוי באלוהים. הרמב"ם התחמק באופן ניכר מהכללת ההכרה בבריאה כחלק מהכרת האל: לשיטתו, ההשגחה איננה מרכיב בידיעה השכלית של אלוהים. התוצאה הקיומית שנוצרת מידיעת הא-ל על פי הרמב"ם שונה בתכלית מזו הנובעת מההכרה שמציג הרמב"ן. לשיטת הרמב"ם, דרך ידיעת האל משיג האדם אחדות עם אלוהים. לעומת זאת, לשיטת הרמב"ן ידיעה והכרה ראויה מובילות לתחושת תלות מוחלטת: הידיעה האולטימטיבית הנחוצה לאדם היא הידיעה שהוא נובע מהאל, תלוי בו וסמוך עליו באופן מוחלט. ידיעה זו היא תכלית הקיום, ועבורה ברא אלוהים את האדם.

הבדל זה בין גישתו של הרמב"ן לזו של הרמב"ם ניכר גם בהבדל בין תפיסותיהם ביחס לנושא הראשון שעסקנו בו בשיעור זה – הניסים. לרמב"ם, כפי שידוע, היה יחס מורכב כלפי נושא זה: לשיטתו, הניסים הם גורם מעכב ביחס לידיעת האל, ששורשה בהתבוננות בחוקי הטבע, שהם ביטוי לתבונה האלוהית. הנס, אם כן, אף אם הוא הכרחי לצורך הרגע שבו התרחש, חורג מחוקי הטבע ואינו מאפשר התבוננות שכלית נכונה בעולם. ידיעת האל, שהיא תכלית הקיום האנושי, מתייחסת לתבונה האלוהית, שהיא התגלמות הבריאה והחוקים הרציונליים של הטבע.

לעומת זאת, בעיני הרמב"ן הנס הוא הכלי המרכזי ביותר לידיעת האל: ההכרה באל מתייחסת לכוחו של אלוהים ולא לחוכמתו. במילים אחרות, האדם הדתי, במיוחד זה ששומר מצוות, חי בעולם שבו אלוהים נוכח דרך פעולותיו ודרך עליונותו על הטבע. בעולם כזה מורגש שאלוהים הוא בורא כול, והדבר כולל גם את האדם עצמו.

לאחר שעמדנו על נקודה זו, יש בידינו הכלים להבין את אופיין המיוחד של המצוות כ'אותות'. המצוות אינן תזכורות בעלמא לדברים שהאדם רגיל לשכוח, שהרי הרמב"ן עצמו קובע שהאמונה הנכונה נמצאת בידי היהודים, וכפי שאנו יודעים, פרקי הפתיחה של התורה מציינים בפירוש שאלוהים הוא הבורא, ואם כן – מדוע נדרשות תזכורות קבועות לעובדה זו באמצעות ניסים? התשובה לשאלה זו נעוצה בכך שאיננו מכוונים לתפיסה שכלית אלא להכרה קיומית. מערכת היחסים של האדם עם אלוהים מתרחשת בעולם שבו כוחו המוחלט של אלוהים והשגחתו המיטיבה ניכרים וגלויים לאדם הדתי. ה'אותות', אם כן, אינם תזכורות בעלמא אלא ביטויים חיים של הניסים שהם מייצגים. אדם המניח תפילין על ידו, קובע מזוזה על דלתו, חוגג פסח וסוכות, מציין פעמיים ביום את יציאת מצרים, ומקיים עוד מצוות רבות הכלולות בקבוצת ה'אותות', עומד יום יום בפני עוצמתו האינסופית והניסית של אלוהים. הוא עומד מול האל, וחייו הם חיים שבהם "נאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו".

העדפת ההכרה בכוח הבריאה של אלוהים על פני ידיעת קיומו המטפיזי מפורשת בדברי הרמב"ן באזכור קצר באמצע הקטע. תוך כדי מניין האותות הוא מציין שאנו מצוּוים "שנזכיר זה בפינו בבקר ובערב, כמו שאמרו 'אמת ויציב דאורייתא' ממה שכתוב 'למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך'". הרמב"ן פוסק שיש מצווה מדאורייתא להזכיר את יציאת מצרים פעמיים ביום, כאשר לקריאה זו מתלווה אמירת "אמת ויציב" אחריה. הרמב"ן איננו מציין כאן רק שיש לזכור את יציאת מצרים, או במילים אחרות, את כוחו הניסי של אלוהים, אלא גם רומז בכך על הערך היחסי של ציווי זה אל מול הציווי להאמין באל ובאחדותו. ציווי זה מזוהה ביותר, בעיני רוב בני האדם, עם מצוות קריאת שמע, ואין מי שמפקפק בחשיבותה. הרמב"ן, לעומת זאת, כפי שמודגש בפירושו למסכת ברכות, מאמין שאמירת "אמת ויציב" חשובה יותר. בלי להיכנס לפרטי הדיון התלמודי, די לעיין בפסקה המקבילה ב'דרשת תורת ה' תמימה' – "ולהזכיר בו בכל יום בפה, כמו שאמרו ז״ל בברכות קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא". בדבריו אלה הוא אומר באופן מפורש שזכרון יציאת מצרים חשוב יותר מביטוי האמונה הקלסי של קריאת שמע (ביטוי שהרמב"ם, שלא במפתיע, מונה כמצווה דאורייתא).

החלק האחרון שנתייחס אליו בשיעור זה מכיל מסקנה ברורה ומעניינת, המבוססת על כל מה שראינו לעיל. הרמב"ן בוחר לסיים את דבריו על מהות האדם בעולם בהסבר של פרקטיקה הלכתית ספציפית, שיסודה בצורך להכיר באלוהים כבורא כול:

וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו, וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל בירושלמי: 'ויקראו אל אלהים בחזקה' – מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול, חציפא נצח לבישה.

אנסה להסביר את משמעותם של דברים חשובים אלו לפי הבנתי. אם תפילה היתה רק דרך ביטוי עבורנו, לא היה צורך להתפלל בקול רם או להתפלל יחד עם אנשים אחרים. אלוהים יכול לשמוע את קולה של הנשמה היחידה באותה מידה שהוא יכול לשמוע את קול ההמון, ואולי אף טוב יותר. אך מכיוון שמשמעות הקיום היא ההכרה בכוחו של אלוהים כבורא, אנו מביאים זאת לידי ביטוי בתפילה שבה אנו מצהירים שאנחנו ברואיו. הסבר זה מבטא בעוצמה רבה יותר את טענתי לעיל: ידיעת האל, לשיטת הרמב"ן, איננה תפיסה פנימית, אלא הצהרה והכרה. בדברים אלו הרמב"ן צועד צעד אחד קדימה ואומר שהכרה אמיתית צריכה להיות בפומבי ובקול כדי שתהיה אותנטית ומשמעותית יותר. ברור, אם כן, שמשמעות הבריאה, דהיינו הכרת האל, איננה מחויבות מוסרית של האדם אלא חלק מהמצב של העולם הנברא. העולם צריך לשקף את כוחו של האל, והדבר מתאפשר ומתבצע בעזרת הפה האנושי.

בשיעור הבא נמשיך להתבונן בתפיסת הנס של הרמב"ן, שלה מוקדש החלק האחרון בפירושו לפסוק שעסקנו בו.