מסעי הצלב | מאי 1096 | 2 | ברכה על קידוש השם
תרגום: תני בדנרש.
עריכה: אורי שטרן.
***
במהלך המאות השתים עשרה והשלוש עשרה, יהודי אירופה הנוצרית סבלו רבות. בשיעור הקודם הזכרנו שכיבוש הארץ על ידי הצלבנים כלל לאורך הדרך מעשי טבח בקהילות יהודיות. עם זאת, מעשים אנטישמיים בימי הביניים לא הוגבלו רק למסעי הצלב. שמות ומושגים חדשים הומצאו במיוחד לצורך תיאור ההרס והמוות שפקדו קהילות יהודיות בעקבות מעשי שכניהם הנוצרים. עלילות דם, גירושים ופוגרומים התרחשו ברחבי היבשת.
לעתים קרובות, יהודים העדיפו להרוג את עצמם ואת משפחותיהם על פני המרת דתם לנצרות. סיפורים רבים תועדו, קובצו ופורסמו, וחלקם שרד עד ימינו. עדויות אלו מהוות יד ושם להקרבה שהקריבו אבותינו, ולקידוש השם שעשו בבחירת המוות על פני התנצרות.
מקובל לומר שהראב"ן[1] הינו המחבר של הספר 'קונטרס גזרות תתנ"ו', המאגד אוסף סיפורים על מעשי הטבח בחבל הריין. במקרים רבים הנהרגים על קידוש השם התפללו ובירכו ברגעיהם האחרונים. העדויות שבידינו מזכירות, לצד קריאות שמע, מקרים בהם נאמרה הברכה על מצוות השחיטה. ברכה זו נאמרת באופן רגיל בזמן ששוחטים בהמות ועופות.
היחס לברכות חדשות
אומנם אין עדויות (ככל שידוע לי) על אמירת ברכה על קידוש השם,[2] אך הפוסקים דנים באפשרות כזו. הרב מנחם רקנאטי[3] פוסק:
המקדשים את השם חייבים לברך על קידוש השם... כיון דהוא מצות עשה דאורייתא, דכתיב: "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב).
במבט ראשון פסיקה זו מפתיעה, מכיוון שהברכה אינה מוזכרת במשנה או בגמרא. עם זאת, קיימות מספר דוגמאות לברכות אחרות שחוברו לאחר תקופת התלמוד. נראה שקיימת מחלוקת ראשונים בשאלה כיצד יש להתייחס לברכות אלו.
הרא"ש[4] כותב בנוגע לברכה הנאמרת בעת פדיון הבן:
ובצרפת ובאשכנז לא נהגו לברך ברכה זו, ולא מצינו שמברכין שום ברכה שלא הוזכרה במשנה או בתוספתא או בגמ', כי אחרי סידור רב אשי ורבינא לא מצינו שנתחדשה ברכה.
המאירי[5] דן במנהג להוסיף ברכה נוספת (שלישית) לאחר קריאת שמע בתפילת ערבית, ברכת "יראו עינינו", על אף שהגמרא מציינת במפורש שמברכים רק שתי ברכות. הוא מצטט שיטות המגנות את מנהג זה, אולם מביא לצידן דעות הטוענות שלפוסקים יש סמכות לחבר ברכות חדשות.
המחלוקת בנוגע לברכות חדשות באה לידי ביטוי גם בדברי השולחן ערוך והרמ"א[6] בנוגע לברכת "הנותן ליעף כוח". ברכה זו נהייתה לחלק מסדרת ברכות השחר. השולחן ערוך מצטט הן את הדעה שיש לברך אותה והן את המנהג שלא לברך, ואילו הרמ"א מצדד במנהג לברך.[7]
פסיקות מאוחרות
התייחסות מאוחרת יותר לאמירת ברכה על קידוש השם היא של השל"ה הקדוש.[8] הוא מצטט את פסיקתו של הרקנאטי ומסכים איתה.[9] עם זאת, השל"ה מציע אפשרות נוספת, לפיה אין צורך לברך בעת שנהרגים על קידוש השם. את הצעה זו הוא מבסס על הדיון העקרוני בנוגע לחיוב ברכות במצוות עשה. על מנת להבין את דברי השל"ה, נפתח ראשית בהצגת הדיון.
הראשונים מציעים מספר קריטריונים כדי לדעת אם יש לברך על מצוות עשה כלשהי:[10]
- על המצווה להיות כרוכה בפעולה פיזית, כגון הנחת תפילין או עיטוף בטלית.
- אין מברכים כאשר המצווה כרוכה בפגיעה בזולת, כגון שליח בית דין המלקה אדם שנמצא אשם בחטא.
במצבים שבהם המצווה תלויה במעשים של אחרים, ישנו ספק האם יש לברך. לדוגמה, ישנה הצעה שהסיבה להיעדר ברכה על מתן צדקה, היא משום שהמצווה לא בהכרח תתקיים – שכן ייתכן שהעני יסרב לקבל את הכסף. מסיבה דומה, יש הטוענים שבחתונה נכון לברך את ברכת הקידושין רק לאחר שהכלה מסכימה להנחת הטבעת על אצבעה.[11] פסיקה דומה ניתן למצוא בהסבר האבודרהם לכך שאין מברכים על מצוות עשיית משפט. הוא מבאר שבמשפט אזרחי ייתכן שהמצווה לא תתקיים, אם שני הצדדים יסכימו לפשרה.
על סמך דברים אלו, השל"ה מעלה אפשרות לטעון שהעומד להיהרג על קידוש השם לא אמור לברך, כי ייתכן שההריגה, התלויה באחרים, לא תצא לפועל.[12]
מסקנת השל"ה שיש לחייב בברכה אינה מוסכמת על כלל הפוסקים. לדוגמה, הרב מרדכי פוגלמן[13] טוען שיש לברך רק על מצוות הנעשות באופן אקטיבי על ידי האדם. במקרה שלנו, על פי דבריו, מעשה המוות על קידוש השם הוא פסיבי לחלוטין.
רבי יוסף נוירלינגן,[14] דיין בפרנקפורט על המיין, תיעד את מנהגי עירו בספר "יוסף אומץ", בו הוא מעיד על סיפורים מחרידים בהם יהודים נרצחו על קידוש השם. רבי יוסף מתייחס בספרו לשאלתנו, ופוסק בפירוט מה איש או אישה צריכים להגיד בזמן שהם נהרגים. הוא מתאר בהרחבה את תהליך המוות על קידוש השם, הכולל וידוי ואת ברכת קידוש השם, בנוסף לברכה על מצוות אהבת ה'.[15]
לאחר שנים רבות, במענה לשאלה שהועלתה במהלך השואה, התייחס לשאלתנו הרב אפרים אשרי, הרב של גטו קובנה. הוא פסק שאם עומדים להיהרג על ידי הנאצים, יש לברך את הברכה על פי הנוסח המובא בשל"ה.[16] הרב אשרי מצטט שהרב אלחנן וסרמן, שנהרג על ידי הנאצים, לימד את בנו הרב נפתלי וסרמן שהחפץ חיים קיבל את נוסח השל"ה.
על כל פנים, תשובת השל"ה חשובה מאוד, שכן הוא קובע בדבריו שנידון למוות המקבל על עצמו לקיים את מצוות קידוש השם, מקיים את המצווה גם אם הוא לא נהרג בפועל. הבנה זו פותחת פתח לאפשרות שניתן לקיים את מצווה זו בכל תקופה, גם ללא איום ממשי של מוות.
יהי רצון שלימוד התורה הזה יעמוד לזכותם של מיליוני היהודים שמתו על קידוש השם.
[1] רבי אליעזר בן נתן ממגנצא (1090–1170), בן דורו של רבינו תם וסבא רבה של הרא"ש.
[2] ראו רשימה של כל העדויות הידועות מתקופת מסע הצלב הראשון שמובאת על ידי פרופ' שרגא אברמסון ב"נוסח ברכה על 'קדושת השם'", בתוך "תורה שבעל פה" יד, 156–164.
[3] 1250–1310, איטליה. מקובל ותלמיד של הרשב"א. פסקי ריקאנטי ע.
[4] רבינו אשר בן יחיאל (1250 או 1259–1327). רא"ש, קידושין א, מא.
[5] רבי מנחם המאירי (1249–1315, פרובנס). בית הבחירה, ברכות ד ע"ב.
[6] רבי משה איסרליש, 1530–1572. שולחן ערוך אורח חיים מו, ו.
[7] הט"ז (רבי דוד הלוי) על אתר מסביר שאם אמירת הברכה היא מנהג מבוסס, ניתן לברך את הברכה גם אם אין לה מקור תלמודי.
[8] רבי ישעיהו בן אברהם הורוויץ (1555–1630 בקירוב), הידוע בכינויו השל"ה הקדוש, מקובל ופוסק מרכזי.
[9] עם זאת, השל"ה מסביר שהרקנאטי לא ציין את הנוסח המדויק של הברכה. לפי השל"ה, הנוסח הנכון הוא: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקדש את שמו ברבים". ישנו דיון בראשונים סביב לניסוחן של ברכות אלו: האם יש לנסח אותן באמצעות פועל ("לעשות X") או שם פעולה ("על עשיית X")? לא נעסוק בשאלה זו במסגרת השיעור. עיינו בדברי הרב מרדכי פוגלמן, "הברכה במצוות קידוש השם", בתוך "תורה שבעל פה" יד, 97–100.
[10] שו"ת הרשב"א ג, רפג. אבודרהם, השער השלישי.
[11] השגת הראב"ד, הלכות אישות ג, כג.
[12] בשיעור הראשון בסדרה זו, הבאנו סיפור (שהוזכר בבית יוסף), שבו אב הרג את ילדיו ואחר כך הגזירה בוטלה.
[13] "הברכה במצוות קידוש השם", בתוך "תורה שבעל פה" יד, 97–100.
[14] 1570–1637.
[15] יוסף אומץ, תפג.
[16] שו"ת ממעמקים ב, ד.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)