זבחים | דף צט | החולקים בבשר הקרבן

המשנה בדף צח ע"ב מלמדת אותנו כי כהן שאינו ראוי לעבודה אינו אוכל בקדשים. המשנה אף מביאה לכך מקור – "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה".

והנה, סוגיית הגמרא מתעלמת מן המקור המפורש במשנה, פותחת בשאלה 'מנא לן', ומביאה מקורות שונים לאיסורם של כהנים שאינם ראויים לעבודה לאכול. וצ"ב, מדוע הגמרא אינה מסתפקת בפסוק שהובא במשנה.

שאלה נוספת המתעוררת מתוך הסוגיה היא לגבי גודל הקבוצה אשר בין חבריה מתחלקים הקרבנות. בגמרא נאמר בפירוש כי 'משמרה כולה, אין מחטאין ואוכלים'. כלומר – כל המשמר מתחלק בבשר הקרבן. אמנם, בתורת כהנים (צו פרשה ד פרק י) נאמר בפירוש – "יכול לכולן? תלמוד לומר לכהן המקריב אותה, הא כיצד זה בית אב המקריבים אותה". כלומר – רק הכהנים העובדים באותו היום, ולא למשמר של השבוע כולו. וכן פסק הרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות (י, יד), שרק אנשי בית אב חולקים. ואם כן צ"ב מדוע נקטה סוגייתנו לשון אנשי משמר.

התוספות ביבמות (מ ע"א ד"ה רצה) מציעים כי פשט הפסוק, הדורש שהכהן המקריב את הקרבן יאכלנו – נשמר, ואכן לכהן המקריב יש מצוה לאכול. בית הלוי (שו"ת חלק א, סימן ב, אות ז) הציע לכך נפקא מינה מעניינת. לדעתו, כהנים רגילים האוכלים מן הקדשים אינם חייבים לאכול כזית, מכיון ש"מצות אכילת קדשים הא לא הוי המצוה כלל על אדם מיוחד, דהא לא הוי חיובא אקרקפתא דגברא רק המצוה דבשר קדשים יהיו נאכלין... ואם כן הרי גם באכל כל אחד פחות מכזית מכל מקום הא הקדשים נתאכלו".

בית הלוי עצמו, בהמשך הקטע, מתייחס לדברי התוספות ביבמות מ ע"א שהובאו לעיל, ומעיר כי על פיהם מתחדש שעל הכהן המקריב לאכול כזית, שהרי המצוה מוטלת עליו לאכול.

יתכן שיש להרחיב את דברי בית הלוי על פי התוספות, וזאת לאור הספרא שהבאנו לעיל. בספרא נאמר בפירוש ש'הכהן המקריב' אינו רק הכהן המקריב בפועל, כי אם בית האב כולו נחשב כ'מקריב'. אנשי המשמר, לעומת זאת, זכאים באכילה, אך לא מכח מצווה המוטלת עליהם לאכול את הקרבן, אלא מצד מצוות הקרבן שיֵאָכֵל, וכפי שחילק בעל בית הלוי.

אמור מעתה: יש צורך בשני מיעוטים על מנת ללמדנו שכהן שלא היה ראוי לעבודה בעת ההקרבה, אינו משתתף באכילת הקרבן. הלימוד הראשון נועד לצמצם את מצות האכילה המוטלת על הגברא, כמצוה המוטלת רק על הכהנים הנחשבים כמקריבים, כלומר – כל כהני בית האב אשר היו ראויים לעבודה בעת ההקרבה. הלימוד השני נועד למעט את פסולי העבודה לא רק ממצות הגברא לאכול, כי אם גם מן האפשרות לקיים את מצות הקדשים שיֵאָכְלוּ.

המשנה הביאה את הפסוק "המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה". פסוק זה מלמד שמצות האכילה חלה דווקא על המקריב, ולאור הספרא – דווקא על הכהנים מבית האב, הראויים להקריב.

הגמרא הקשתה מנא לן כי אף אנשי המשמרת, שאינם מקריבים בפועל באותו היום, ומכל מקום חולקים בקרבנות ואוכלים מכח מצות אכילת קדשים, פסולים אפילו מאכילה זו, כאשר אינם ראויים לעבודה. על כך מביאה הגמרא כמקור את הפסוק 'הכהן המחטא אותה יאכלנה', שאינו עוסק בכהן כי אם בקרבן, כפי שעולה מהמשך הפסוק – במקום קדוש תאכל וכו'.