דילוג לתוכן העיקרי

ביצה שנולדה ביו"ט - מחלוקת שמאי והלל

הרב אביעד ברטוב
11.08.2014

חובת הכנת האוכל מבעוד יום

 

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם".

 

תלונתם של ישראל במי מריבה אודות טוב ארץ מצרים, זימנה להם את ניסיון המן - ניסיון שתכליתו הייתה לברר לישראל את היחס בין השתדלות לביטחון. כאשר בוחנים מה היו המניעים לתלונה אנו מגלים כי המניעים נבעו מהגעגועים לביטחון והשלווה הסוציאלי שהיו לישראל במצרים. נראה כי על אף הקשיים הרבים שהיו לישראל בתקופת השעבוד, היו לישראל גם ימים בטוחים שכן מזונם היה מוכן להם. חשוב להדגיש כי הדאגה לביטחון הסוציאלי, לא מנעה מישראל לצאת ממצרים וללכת בעקבות משה אל ארץ לא זרועה, אולם בבואם למי מריבה כוחות הנפש לא עמדו להם ולכן זימן להם הקב"ה את ניסיון המן.

זיכרון לניסיון המן, נשאר לדורות לישראל באיסורי מוקצה השונים[1], המחייבים את האדם להכין את צרכיו מעוד יום ואוסרים שימוש בדברים ש'נולדו' בשבת. אחד מן המוקצים המפורסמים הוא המוקצה של ביצה שנולדה ביום טוב, בו עוסקת המשנה בריש מסכת ביצה, ובמוצקה זה יעסוק שיעור זה.

מחלוקת התלמודים בין מוכן למוקצה

"ביצה שנולדה ביום טוב בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל..."         (פ"א, משנה א).

בפרשנות נקודת המחלוקת בין הלל ושמאי, נחלקו התלמודים[2]. התלמוד הירושלמי מסביר כי הלל ושמאי נחלקו בשאלת 'מוכן', ואילו התלמוד הבבלי מסביר כי הלל ושמאי נחלקו בשאלת 'מוקצה' - בה נחלקו רבי שמעון ורבי יהודה במסכת שבת[3]. בשורות הבאות ננסה להבין מהו משמעותו של כל אחד מן המושגים 'מוכן' ו'מוקצה', ונראה כיצד השימוש בכל אחד מן המושגים מצביע על תפיסה שונה של הבעיה ההלכתית בביצה שנולדה ביו"ט.

מוקצה 

בלשון חכמים 'מוקצה' היא מילה המתפרשת לשני פנים: פעולה של הפרשה, או שם של מקום. כך, המשנה במסכת ע"ז ובמסכת זבחים עוסקות בדינה של בהמת מוקצה - הלא היא בהמה שיועדה לפולחן של ע"ז. אופן אחר של מוקצה מופיע במשניות במסכת זרעים שם המוקצה הוא המקום בבית בו משטחים את הפירות.

במהלך הדורות נטלו חכמים מונח זה ככינוי לדברים שנאסרו באכילה או בטלטול בשבת משום בעיית הכנה או סרך מלאכה:

"ומוקצה דאורייתא הוא? אמר ליה: אין, דכתיב 'והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו' (שמות ט"ז), ואזהרתה מהכא: מ'לא תעשה כל מלאכה' (שם כ')".

איסור מוקצה מורכב משתי חובות: חובה פוזטיבית לפיה על האדם להכין את מאכליו ליום השבת, וחובה שהיא לאו לפיה על האדם למעט במלאכתו.

מדוע הכנה מבעוד יום תביא למעט במלאכתו? נראה כי התשובה לכך הינה כי כל הכנה שעושה האדם מבעוד יום, תביא בסופו לדבר לכך כי ביום השבת הוא לא יצטרך לטרוח ובכך יוכל להרבות במנוחה.

בנוגע לרמת המוכנות הנדרשת מן האדם קודם השבת, נחלקו התנאים: הגמרא במסכת שבת מביאה את מחלוקתם של רבי שמעון ורבי יהודה אודות היקף איסור מוקצה. רבי שמעון המקל - ממעט את איסורי מוקצה וסבור כי רמת ההכנה הנדרשת מבעוד יום היא מינימאלית. לעומתו, רבי יהודה מרחיב את האיסור, וסבור כי רמת הכנה צריכה להיות מקסימאלית.

ביטוי לרמת הכנה השונות ניתן למצוא במחלוקת הלל ושמאי בריש מסכת ביצה. התלמוד הבבלי מסביר כי הלל ושמאי נחלקו האם ביצה שנמצאת במעי אמה ולא יצאה החוצה ביום השבת נכללת בתוך איסורי מוקצה. הלל שנקט בעמדה מרחיבה של איסורי מוקצה ודורש רמת הכנה גבוהה, אוסר את הביצה שכן היא לא יצאה לאוויר העולם. שמאי לעומתו הדורש רמת הכנה נמוכה – מתיר את  הביצה, שכן סוף כל סוף הביצה מוכנה אגב אמה.

לסיכום הדברים נראה מדברי התלמוד הבבלי כי המדד לקביעה מעמדה של הביצה שנולדה ביו"ט כמוקצה, הוא מדד אובייקטיבי לפיו שעת יציאת הביצה ממעי התרנגולת קובעת את רמת הכנתה.

מוכן

הירושלמי תולה את מחלוקת הלל ושמאי בשאלה מידת מוכנותה של הביצה. לאמור, בשונה מהבבלי שתולה את מחלוקת הלל שמאי במחלוקת הכללית באיזו מידה יש להחריב או לצמצם את איסור מוקצה, הירושלמי מבין כי מחלוקת שמאי והלל היא בשאלה העקרונית מהי ההכנה הנדרשת על מנת להחשיב דבר כמוכן לשבת ויום טוב.

ע"פ התלמוד הירושלמי, ביצה במעי אמה היא כמו 'מוקצה שיבש'. כשם שאדם המניח את התאנים שלו במוקצה לצורך ייבוש ואינו יודע מתי יסתיים תהליך הייבוש, מקצה אותם מדעתו ו'שוכח' אותם, כך גם ביצה הנמצאת במעי אמה. שמאי לעומת זאת סבור כנראה שביצה מוכנה אגב אמה, ומאחר שמבחינה פיזיולוגית האדם יודע שהתרנגולת עתידה לצאת ממעי אמה אין הוא מקצה היא מדעתו והוא מחשיבה ומזמנה לשבת ויום טוב. במילים אחרות המדד לקביעת מוכנות הביצה הוא מדד סובייקטיבי התלוי במחשבת האדם.

תרנגולות המיועדת לביצים שבעליה זימנו את הביצים ליו"ט

ביטוי חריף יותר להבנת בעיית הכנה בביצה, מצויה במחלוקת הראשונים אודות ביצה שמקורה בתרנגולות העשויה לביצים. מהי תרנגולת העשויה לביצים? בלשוננו תרנגולת זו מכונה תרנגולת מטילה. ע"פ תפיסת הגמרא ביצים המופקים מתרנגולת זו הם בבחינת מוקצה דנולד, וזאת בניגוד לביצים שמקורם מתרנגולת המיועדת לאכילה, שם הביצה נחשבת כחלק מן התרנגולת ואינה מוקצה.

הראשונים נחלקו האם ביצי תרנגולת המיועדת לביצים שבעליה זימנו במחשבתם את הביצים שיוולדו ביו"ט, יהיו מותרות באכילה. יש הסוברים[4] שהזמנה של הבעלים אינה מעלה ואינה מורידה, ותרנגולת מטילה ביצה אסורות כשם שחלב גדי אסור בשבת. החולקים[5] סוברים שהזמנת הבעלים יכולה להתיר את השימוש בביצה.

במה נחלקו הראשונים?

נראה כי האוסרים סברו שבעיית מוקצה דנולד אינה נובעת מהעדר הכנה של האדם, אלא בשל ההגדרה האובייקטיבית שביצה שטרם יצאה ממעי אמה אינה נחשבת אוכל. המתירים סברו שכל הבעייתיות בביצה היא סובייקטיבית, והאדם באמצעות כוונתו יכול לתקן את הביצה ולהכשירה באכילה. נראה כי חיזוק לשיטת המתירים ניתן למצוא בהסבר התלמוד הירושלמי למחלוקת הלל ושמאי הממקד את בעיית מוקצה בביצה שנולדה ביום טוב, כבעייה סוביקטיבית של האדם שלא הכניס את הביצה לעולמו מבעוד יום. 

כיצד מכינים לשבת  

מעניין לעיין במחלוקת השקפתית בין הלל ושמאי, לאור הסברנו למחלוקתם לעיל:

"אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה - מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר 'ברוך ה' יום יום' (תהלים ס"ח). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום".

שמאי הזקן היה יהודי של שבת, כל יהבו ועמלו היה למען השבת, הדבר היה בא לידי ביטוי כי את מזונותיו הטובים היה מייעד תמיד לשבת. הלל לדידו היה יהודי של יום יום, את מזונותיו הטובים היה צורך במהלך השבוע ומודה לה' על טוב שגמלוהו כל יום. במילים אחרות שמאי הזקן היה רואה את ששת ימי החול כמציאות שכל תכליתה להכין אל הקודש 'מחד שביך לשבתיך', הלל לעומתו ראה כל יום כעומד בפני עצמו[6] 'ברוך ה' יום יום'.

נראה כי ניתן לקשר בין מחלוקת השקפתית זו של הלל ושמאי, למחלוקתם ההלכתית אודות ביצה שנולדה ביום טוב[7]. לדעת שמאי ביצה שנולדה ביום טוב מותרת באכילה, מאחר שמזנותיו של אדם הטובים כולם מיועדים לשבת קודש וימי החול מכינים לימי המעשה. האדם נותן דעתו גם על הביצים הפוטנציאליות הנרקמות במעי התרנגולת ועתידים לצאת בשבת. הלל הסבור של כל יום בימות השבוע עומד בפני עצמו, סבור כי ביצה שתיולד בשבת קודש אינה יכולה להיות מוכנה ביום השישי.

.


[1]   המאירי בהקדמתו למשנה בביצה מונה כחמישים סוגים שונים של מוקצה. סוגיית הפתיחה של מסכת ביצה עוסקת בסוגים המכונים נולד. סוג נוסף של מוקצים הם המוקצים השייכים 'לגזרת כלים' עליה מספרת התוספתא בשבת והנזכרת בדברי הנביאים ירמיה (יז: כא-כב) המזהיר מפני נשיאת משאות בשבת.

[2] חוקרי התלמוד התלבטו ביחס שבין סוגיית הבבלי לירושלמי. ליברמן בתוספתא כפשוטה (מסכת יום טוב פרק א הלכה א) הצביע על שוני בין גישה הבבלי לירושלמי בפרשנות הסוגיה, בעיקר סביב השימוש במונחים מוכן ומוקצה. יואל קצ'מר רזיאל בעבודת MA  מחלוקת ר' שמעון ור' יהודה ב'מוקצה' בתלמוד בבלי (המחלקה לתלמוד האוניברסיטה העברית תשס"ה) הציג כיוון אחר לפיו הסתמא בבבלי שואבת את השראתה מן התלמוד הירושלמי בסוגיה זו. אנו בדברינו נקטנו בגישתו המקודמת של ליברמן.

[3] למעשה התלמוד בסוף דבריו מביא את דברי רבא שמשך את מחלוקת הלל ושמאי לסיטואציה מורכבת ביותר של ביצה שנולדה בשבת הסמוכה ליום טוב, הראשונים קבלו את דברי רבא ופסקו לפיו ראה רמב"ם בפרמ"ש וכן בהלכות יו"ט פרק א הלכות יז-יט

[4] ר"ן ביצה עמ א בדפי האלפס, רמב"ן מלחמות שם ע"מ ב

[5] רש"י ותוספות ביצה ב. רש"י שבת קכא:

[6] במצוות המן בה נצטוו ישראל היה שילוב בין שיטת הלל ושמאי, מחד נצטוו ישראל ללקוט את המן יום ביומו ולומר ברוך ה' יום יום מאידך ביום השישי נצטוו ישראל לייעד את מזנותיים לכבוד השבת.

[7] המשנה בריש מסכת ביצה מביאה מחלוקת מעניינת בה הלל הרך כקנה ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות מציג עמדה הלכתית 'מקדשת' האוסרת אכילת ביצה שנולדה ביום טוב, לעומתו שמאי התקיף הקשה כאמת בניין מציג עמדה הלכתית 'מקבלת' לפיה ניתן לאכול ביצה שנולדה ביום טוב. המשנה במסכת עדויות מכנה את הלכה זו כאחת מן הלכות המיוחדת שהיא מחומרי בית הלל ומקולי בית שמאי, ללמדך על גישתם הלכתית של השניים הלל בעמדתו 'המקבלת' נתפס כמקל ואילו שמאי בעמדתו המקדשת נתפס 'כמחמיר'.

 

תא שמע - נודה לקבלת תגובות על שיעור זה (כולל תקציר קולע לשיעור, המלצות לשיוך לתחומים וכל הערה או שאלה)