קידושין | דף לו ע"א | סמיכה בנשים

א. גדר דין סמיכה

הגמרא ביומא לו. מביאה תוספתא המתארת את תהליך הסמיכה:

כיצד סומך? הזבח עומד בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב, ומניח שתי ידיו בין שתי קרנות של זבח, ובלבד שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין הזבח. ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם ועל עולה עון עולה...

מדברי התוספתא משמע, כי הסמיכה הִנָּהּ חלק מן הווידוי שצריך המקריב להתוודות כדי להתכפר. הבנה זו מתחזקת לאור הברייתא המובאת בזבחים ו.:

'וסמך... ונרצה' (ויקרא א', ד) - וכי סמיכה מכפרת? והלא אין כפרה אלא בדם, שנאמר 'כי הדם הוא בנפש יכפר' (שם י"ז, יא)! ומה תלמוד לומר 'וסמך... ונרצה'? שאם עשאה לסמיכה שיירי מצוה [רש"י: שלא נחשבה בעיניו ולא עשאה], מעלה עליו הכתוב כאילו לא כיפר וכיפר.

הגמרא (שם ו:) ממשיכה ומסבירה כי "לא כיפר וכיפר" היינו שאמנם העברה עליה בא הקרבן נתכפרה, ואין צורך בקרבן נוסף, אך "קמי שמיא" לא כיפר; ומבאר רש"י, שלא עשה נחת רוח לקונו ולא מצוה מן המובחר. גם מסוגיה זו משמע, שהסמיכה קשורה לכפרה שרוצה המקריב להשיג, והיא חלק ממצוַת הבאת הקרבן המוטלת עליו.

אמנם מן הסוגיה במנחות צב: משמע אחרת. הגמרא שם מצריכה לימודים מיוחדים לכך שהבכור, המעשר והפסח אינם חייבים בסמיכה. אם נבין כי הסמיכה היא חלק מתהליך הווידוי והכפרה, אזי בקרבנות אלו כלל אין מקום לחשוב שיהיה צורך בסמיכה, שהרי אין בהם וידוי וכפרה; הוה אמינא זו של הגמרא במנחות מניחה אפוא, כי הסמיכה אינה דין בתהליך הכפרה של המקריב, כי אם חלק מעבודות הקרבן, וממילא היא שייכת בכל קרבן, כשאר עבודות הזבח (כמו שחיטה, קבלה, זריקה, הקטרה וכדומה).

ב. סמיכה ביורש

שני צדדים אלו - סמיכה כדין במקריב וסמיכה כדין בקרבן - עולים בסוגיית סמיכה ביורש. הגמרא בזבחים ה: דנה אם יורשו של אדם שהפריש קרבן ומת קונה את בהמת הקרבן, וההקרבה עולה גם עבורו. כראיה מביאה הגמרא את הדין שיורש יכול להמיר, ממנו מוכח שהוא קונה את הקרבן, שכן רק בעלים ממיר. והנה, הדין שיורש ממיר נאמר במשנה במנחות צב., ובאותה משנה נאמר גם שיורש סומך; מדוע, אם כן, הביאה הגמרא ראיה מהמרה, אך לא מסמיכה?

נראה, שלוּ דנו בחיוב הסמיכה מצד המקריב בלבד, לא היה היורש סומך, שהרי לא הוא המתוודה והמתכפר, כי אם המוריש לו. הווה אומר: חיוב היורש לסמוך המובא במשנה במנחות אינו מצד המקריב, כי אם מצד הקרבן, שיש לסמוך עליו; בהיותו המטפל בפועל בקרבן, צריך היורש גם לסמוך עליו, אך זאת לא מצד חיוב עצמו, כי אם מצד חיוב הקרבן. ממילא לא ניתן להביא מן החיוב לסמוך ראיה לקניינו של היורש בקרבן.

הבנה זו תתרץ גם את קושיית הגרי"ז סולוביצ'יק על התוספות בזבחים עה.. התוספות שם דנים מתי ניתן להביא קרבן על אף שידוע מראש כי לא תהיה בו סמיכה, וכראיה לכך שבמקרים מסוימים ניתן לעשות זאת, הם מביאים את דעת רבי יהודה, החולק על המשנה שראינו לעיל וסובר כי יורש אינו סומך, ובכל זאת מביא הוא את קרבן מורישו. על ראיה זו של התוספות הקשה הגרי"ז: הלוא לשיטת רבי יהודה, קרבן יורש כלל אינו מחויב בסמיכה, ואם כן, אין מכאן ראיה לדיונם של התוספות, העוסק במקרים בהם יש חיוב סמיכה אך הוא אינו מתקיים! אמנם על פי דברינו התירוץ פשוט: אף על פי שהיורש אינו יכול לסמוך - שכן לדעת רבי יהודה, אין אדם סומך אלא על קרבנו שלו - מכל מקום, הקרבן עצמו לא הופקע מחיוב סמיכה; לפיכך ראיית התוספות מיורש מדויקת - אף על פי שהקרבן מצד עצמו מחויב בסמיכה, ואף על פי שלא ניתן יהיה לסמוך עליו, בכל זאת מקריבים אותו.

ג. זהות הסומך

הראשונים נחלקו מיהו הסומך: בעל הקרבן או המתכפר. בדרך כלל זהו אותו אדם, אך ישנם מקרים בהם הבעלים על גופו של הקרבן הוא אדם אחד, והמתכפר - אדם אחר. התוספות בקידושין נה: (ד"ה ודילמא) דנים במי שמביא קרבן עבור חברו, ואינו יודע אם עליו להביא אשם או שלמים. התוספות מציעים שיביא בהמה אחת ויַתְנֶה עליה, שתהא לאיזה קרבן שצריך חברו; והם מוסיפים, כי העובדה שאין סומכים על אשם אך סומכים על שלמים אינה מהווה בעיה, שכן ניתן שלא לסמוך, ואף אם הקרבן הוא שלמים - אין הסמיכה מעכבת.

הרש"ש על אתר מקשה: וכי מניין להם לתוספות שסמיכה אינה מעכבת? והוא מדייק שעצם האפשרות להביא שלמים עבור חברו מוכיחה שסמיכה אינה מעכבת, שהרי פשוט כי המתכפר, שהוא המתוודה, הוא שצריך לסמוך, ולא הבעלים שהקריב עבורו, ואם כן יש כאן הקרבה בלא סמיכה.

לעומתו, החזון יחזקאל דייק מן הרמב"ם כי בעל הקרבן הוא שסומך, ולא המתכפר. בהלכות פסולי המוקדשין פ"ו ה"ד כתב הרמב"ם כי מי שנתערבו שלמיו בשלמי חברו, ייקח כל אחד בהמה, ויַקנו זה לזה, ויסמוך כל אחד על הבהמה שהוא מקריב. והקשה ר' עקיבא איגר (תוספות רע"א זבחים פ"ח מ"ב), שהלוא הרמב"ם עצמו כתב בהלכות מעילה (פ"ד ה"ח) כי המוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום. וכתב החזון יחזקאל (על התוספתא תמורה פ"א ה"א), שכוונת הרמב"ם שם היא שלא ניתן למכור את הכפרה, אך את בשר הבהמה ניתן למכור, ומוכח מדברי הרמב"ם שסמיכה היא חובת הבעלים, ולא חובת המתכפר.

ובפשטות מקבילה מחלוקתם לחקירתנו: מצד דין הסמיכה שבמתוודה, ודאי שהמתכפר הוא שצריך לסמוך; מצד דין הסמיכה שבקרבן, ניתן להבין כי בעל הקרבן הוא שיסמוך, וכשם שהוא מטפל בבהמה ומביאה להקרבה.

נראה אפוא לומר שאלו ואלו דברי א-לוהים חיים, ועל כן לכתחילה יסמוך המתכפר, שבו מתקיים הן הדין של סמיכת המתכפר הן הדין של סמיכה בקרבן, ובדיעבד יסמוך הבעלים, המקיים לכל הפחות את דין הסמיכה שבקרבן.[1]

ד. סמיכה בגוי

קודם שנבוא לדון בסמיכת נשים, נבחן את הפקעתם של נכרים מסמיכה. הגמרא בתמורה ב. מדייקת מהפסוק "וסמך ידו על ראש קרבנו" (ויקרא ג', ב) - "'קרבנו' ולא קרבן עכו"ם". התוספות על אתר (ד"ה קרבנו) מקשים, שהגמרא במנחות צג. מביאה מיעוט אחר כמקור לכך שגוי אינו סומך: "דבר אל בני ישראל... וסמך ידו על ראש העֹלה" (ויקרא א', ב-ד) - "בני ישראל סומכין ואין עובדי כוכבים סומכין". והם מתרצים, כי לוּ למדנו רק מ"דבר אל בני ישראל", היינו סוברים שהנכרי אינו סומך על קרבנו אך הכוהנים יסמכו, ולכך בא הלימוד השני, לומר שדווקא "קרבנו" של ישראל חייב בסמיכה, אך קרבנו של נכרי אינו חייב בסמיכה כלל.

ונראה לבאר, ששני הלימודים באים למעט את שני הדינים שראינו בסמיכה: "דבר אל בני ישראל" מלמד שאין לעכו"ם חובת גברא לסמוך, ו"קרבנו" מלמד שגם דין סמיכה בקרבן עצמו אינו שייך בקרבן עכו"ם. התוספות העלו נפקא מינה אחת לכך: לולא המיעוט "קרבנו", היינו סוברים שתתקיים הסמיכה בקרבן על ידי הכוהנים. נפקא מינה נוספת עשויה להיות אם הגוי יתגייר, שאז יכול הגר לסמוך עליו, לוּ היה הקרבן חייב סמיכה מצד עצמו.

ה. סמיכת נשים

לאחר שראינו כי התורה מיעטה עכו"ם משני הדינים, יש לשאול מהו אופי המיעוט בנשים: האם נתמעטו מפעולת הסמיכה בלבד, או שמא גם קרבנן מופקע מחובת סמיכה? בשאלה זו חקר המנחת חינוך (מצוה קטו, אות ו):

ולכאורה יש ספק, הא דיורש סומך אפשר דוקא שירש הקרבן מאותו שהיה בן סמיכה, כגון מאביו או משאר יורשים, אבל אם ירש מאמו שלא הייתה בת סמיכה... אם כן הקרבן הזה לא נתחייב בסמיכה כלל... אך מפשט הלשון משמע שסומך בכל עניין.

כלומר: אם נשים נתמעטו מסמיכה כגברא בלבד, הרי שקרבנן חייב בסמיכה, והיורש יסמוך עליו; אך אם גם קרבנן הופקע, אין היורש סומך.

ונראה שניתן לדייק בעניין זה מן התוספות על משנתנו (לו., ד"ה הקבלות וההזאות), הטורחים להוכיח כי סמיכה היא מצות עשה שהזמן גרמא, ולאור זאת מקשים מדוע נדרש לימוד מיוחד למעט נשים. משאלתם נראה, כי הם הבינו שמיעוט נשים הוא פטור בגברא, ועל כן עניינו לפטרן מן המצוה, אף שהקרבן בפני עצמו עדיין חייב בסמיכה.

למסקנה דומה הגיע כנראה גם המאירי (חגיגה טז:, ד"ה סמיכה בנשים), והוא אף מוציא ממנה חידוש הלכתי מרחיק לכת:

מן הסתם נראה שנשתתפה עם אי זה איש באותו קרבן, שאין אשה נודרת לבדה קרבן הצריך סמיכה הואיל ואינה סומכת...

כלומר: מאחר שהקרבן כשלעצמו חייב בסמיכה, אלא שנשים הופקעו מכך, אין לנשים לידור - לפחות לכתחילה - קרבן הצריך סמיכה, שהרי סוף סוף, לא יוכלו לסמוך עליו. זאת בניגוד לקרבן עכו"ם, שנתמעט אף הוא מסמיכה, אך כיוון שאצלו הופקע גם הקרבן עצמו, אין כל בעיה בכך שאינו סומך, ויכול הוא לידור לכתחילה.[2]

אמנם מצינו בין הראשונים מי שחולק על הבנה זו, וסובר כי קרבן הנשים מופקע מסמיכה בחפצא. כך כותב הרמב"ן על משנתנו (לו. ד"ה הא דתנן הסמיכות והתנופות):

אבל סמיכה ליתא פטור מצוה, אלא מידה היא שנוהגת באנשים ולא בנשים, אשר קרבן של אנשים בסמיכה ושל נשים בלא סמיכה, ובכי האי גוונא ממעטינן נשים.

מפורש בדבריו, כי קרבן הנשים - ולא הנשים עצמן - הוא שהתמעט מדין סמיכה!

כמובן, ניתן להשוות נשים לעכו"ם, ולטעון כי הן מופקעות משני הדינים. התוספות במנחות סא: (ד"ה מצינו) תמהים: מדוע אין אנו צריכים למיעוט נוסף, שילמדנו כי לא רק שאישה אינה סומכת על קרבנה, אלא שאף אחרים אינם סומכים עבורה? והם מציעים: "שמא יש מיעוט; אי נמי, כיון דגלי בעכו"ם, הוא הדין באשה".

באופן דומה, גם הרמב"ם מביא את מיעוט נשים מסמיכה פעמיים. פעם אחת ביחס לקרבן:

עולות הגויים אין מביאין עמהן נסכים... ואינן טעונות סמיכה, שאין סמיכה אלא בישראל באנשים ולא בנשים (הלכות מעשה הקרבנות פ"ג ה"ה).

ופעם שנייה - ביחס לאישה עצמה:

הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה וסומא ונכרי (שם ה"ח).

ומשמע מלשונו שמדובר בשני פטורים שונים.

ו. מחלוקת התנאים

ייתכן כי בשאלה זו - האם נשים מופקעות מן הסמיכה רק כגברא, או שמא גם קרבנן מופקע מעבודת הסמיכה - נחלקו כבר התנאים. הגמרא בחגיגה טז: מביאה ברייתא מתורת כוהנים:

בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות. רבי שמעון[3] ורבי יוסי אומרים: בנות ישראל סומכות רשות.

מלשון הברייתא נראה (וכן מפורש בגמרא בעירובין צו:), כי תנא קמא (שבתורת כוהנים הוא רבי יהודה) חולק על רבי שמעון ורבי יוסי וסובר כי סמיכת נשים אסורה. מאחר שהישענות סתמית על קרבן נחשבת (כפי שמדגישה הגמרא בחגיגה טז:) עבודה בקודשים ואסורה, צריכים רבי שמעון ורבי יוסי, הסוברים כי נשים סומכות רשות, להניח שתי הנחות: א. יש משמעות לסמיכה בקרבן נשים; ב. יש משמעות לסמיכתה של האישה. כלומר: עליהם לסבור כי המיעוט אינו בחפצא של הקרבן, כי אם בגברא של האישה - ואף זאת בגדר פטור בלבד, ולא בגדר הפקעה.[4] רבי יהודה, החולק עליהם, יכול לחלוק על כל אחת מן ההנחות: הוא יכול להסכים כי המיעוט הוא באישה, אך לסבור כי התורה חידשה הפקעה גמורה של הנשים מפעולת הסמיכה; או לגרוס כי קרבן נשים הופקע לחלוטין מדין סמיכה, ועל כן אין לסמיכה זו שום משמעות.

ז. נחת רוח לנשים

לסיום נעיר, כי אף בשיטת רבי יוסי ורבי שמעון אין ברור שאכן יש משמעות לסמיכת נשים. הגמרא בחגיגה מביאה את המשך הברייתא:

אמר רבי יוסי: סח לי אבא אלעזר, פעם אחת היה לנו עגל של שלמים, והביאנוהו לעזרת נשים, וסמכו עליו נשים. לא מפני שסמיכה בנשים אלא כדי לעשות נחת רוח לנשים.

הגמרא ממשיכה ואומרת כי מובן שלא היו מתירים לנשים לעבוד עבודה בקודשים רק כדי לעשות להן נחת רוח, והנשים באותו סיפור לא נשענו על השלמים, אלא רק שמו את ידיהן מעליהם, כלומר: לא הייתה כאן סמיכה כלל. הראב"ד על תורת כוהנים (דיבורא דנדבה פרשתא ב אות ב) מביא שני פירושים לעניין: על פי פירוש אחד, העגל היה שייך לנשים, ואף על פי כן לא התירו לנשים לסמוך בכל כוחן - ואם כן, נמצא שגם רבי יוסי מודה כי נשים כלל אינן יכולות לסמוך; על פי הפירוש השני, העגל לא היה של הנשים, ועל כן הן לא סמכו, שהרי אף גבר אינו סומך על עגל שאינו שלו - אך לוּ היה העגל שלהן, היו מותרות, לדעת רבי יוסי, לסמוך עליו סמיכה גמורה.

ח. סיכום

ראינו שיש בסמיכה שני דינים: דין בקרבן, הקשור לסדר עבודות הזבח, ודין במקריב, הקשור לווידוי וכפרה. בין שני הדינים יש מספר נפקא מינות, שמוקדן בהפרדה בין הקרבן לבין המתכפר; הפרדה כזאת יכולה לקרות כאשר המתכפר אינו לפנינו, כגון ביורש או במפריש קרבן עבור חברו - מצב בו בעל הקרבן והמתכפר הם אנשים שונים.

לאחר מכן בחנו את מיעוט עכו"ם מסמיכה, והסקנו כי מדובר בהפקעה כפולה: הן מצד המקריב הן מצד הקרבן. בשלב הבא בחנו את פטור הנשים מסמיכה, וראינו כי מסתבר שזוהי מחלוקת ראשונים, ואולי אף מחלוקת תנאים, בהתאם להסברים השונים. נפקא מינה ליסוד פטור הנשים ראינו במנחת חינוך, שנסתפק אם איש שירש את קרבן אמו סומך עליו אם לאו.

מקורות לשיעור הבא: תנופה בנשים

א. מנחות סא: "ואימורי שלמי יחיד... ואין הנשים מניפות"; רש"י על אתר, בעיקר ד"ה שהתנופה בכהנים. האם דברי רש"י פשוטים? ניתן להיעזר ברש"ש על אתר.

ב. גרי"ז שם; מקדש דוד סימן יח אות ב (מצורפים). מה יסוד המחלוקת בין הרש"ש, הגרי"ז והמקדש דוד?

ג. רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות פ"ט הט"ז; תורת כוהנים צו פרשתא יא אות ב, ובפירוש הראב"ד שם (מצורף). מה המחלוקת בין הפירושים ביסוד הפקעת נשים מתנופה?

ד. מנחות צג: "לתנופה לכפר... דכפרה בדם היא"; חולין קל. "ויהיו חולין חייבין בחזה ושוק" עד קל: "פטור מלשלם". האם שתי הסוגיות עולות בקנה אחד בעניין תפקיד התנופה?

ה. מנחות צד. "תנו רבנן קרבנו... ולא תנופות", וברש"י כת"י ד"ה נתמעטה בחוברין. מדוע מחלק רש"י בין בעלים לכהן?

ו. השווה את האמור בהנפת שלמים (ויקרא ז', כח-ל) לאמור בהנפת מנחת סוטה (במדבר ה', כה). האם ייתכן שיש לשוני בתיאור המניף משמעות להפקעת נשים מתנופה?

גרי"ז מנחות סא: על רש"י ד"ה שהתנופה בכהנים

"וצ"ע מאי עניין שליח הכא, הא המיעוט הוא רק על תנופתן אבל הקרבן מצד עצמו הא בעי תנופה דעל זה לא קאי המיעוט והכהן יניף אותו".

מקדש דוד סימן יח אות ב

"והנה זה דאמרינן בשולח קרבנותיו ממדינת הים כהן מניף על ידו, והיינו בשליחותו כמו שכתב רש"י ז"ל, נראה דהיינו דצריך ב' כהנים להניף, דבעלמא בעינן תנופה בבעלים וכהן... והכא דליכא בעלים צריך עוד כהן שיניף בשביל הבעלים... וזה דלא סגי באותו כהן עצמו שיהיה גם כן במקום הבעלים יש לומר דדין הוא דלעולם בעינן תנופה בשניים".

תורת כוהנים צו פרשתא יא אות ב ובפירוש הראב"ד שם

תורת כוהנים: "בני ישראל מניפים ואין בנות ישראל מניפות. אמר רבי [יוסי]: אם מצינו שלא חלק הכתוב בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה, לא נחלוק קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה. מה לי לא חלק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לסמיכה שאין הסמיכה אלא בבעלים, לא נחלוק בין קרבנות עכו"ם לקרבנות נשים לתנופה, [ש]התנופה בכהן? ומה תלמוד לומר 'בני ישראל' - בני ישראל מניפים ואין בנות ישראל מניפות".

ראב"ד: "...זאת הדרך לגירסא דמנחות. אבל לזאת הגירסא דומה כי היא דרך אחרת, וסבירא ליה לרבי יוסי דקרבן נשים וקרבן גויים לא בעו תנופה כלל".