נדרים | דף פו | הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד

המשנה בדף פה ע"א דנה באישה שאסרה בקונם את מעשי ידיה על בעלה, והתנאים נחלקו בשאלה אם הבעל צריך להפר או שמא הנדר כלל אינו חל. הגמרא הביאה את פסיקתו של שמואל, שהכריע שיש צורך בהפרה, וניסתה להסביר אותה בדרכים שונות, לאור העובדה שמעשי ידי האישה משועבדים לבעל ולכאורה אין היא יכולה לאסור אותם עליו, ולבסוף הסיקה:

"אלא אמר רב אשי: שאני קונמות, דכי קדושת הגוף דמי, וכדרבא, דאמר רבא: הקדש, חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד".

הגמרא מסיקה שנדר, בדומה להקדש ולפעולות הלכתיות נוספות, חל גם על חפצים משועבדים. מלשון הגמרא משמע שכלל זה נאמר דווקא ביחס ל"קדושת הגוף" ולא ביחס ל"קדושת דמים", ורק משום שקונמות נחשבים כקדושת הגוף הם מפקיעים מידי שעבוד. על הבחנה זו הקשה רבנו תם (בשטמ"ק כאן, וכן בתוספות גיטין מ ע"ב):

"וקשה לר"ת, דאי חשיב ברשותו של לוה כל זמן שלא הגיע הזמן – אפילו קדושת דמים נמי תפקיע מיד שעבוד, ואי לא חשיבי ברשותו – אפילו קדושת הגוף נמי לא, ד'כי יקדיש את ביתו כתיב' – מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו".

רבנו תם מקשה קושיה פשוטה: מה שמונע מן ההקדש לחול הוא הגדרת החפץ המשועבד כ"אינו ברשותו", הגדרה המונעת את הקדשתו בשל הדרשה שנאמרה בדיני הקדש "מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו". בהקשר זה לא אמור להיות הבדל בין סוגי הקדושות השונים!

הראשונים התמודדו עם הקושיה בדרכים שונות, כפי שאפשר לראות למשל בדברי הרא"ש בסוגייתנו:

"ודוקא הקדישו קדושת הגוף, אבל קדושת דמים פקע על ידי טריפה כי היכי דפקע על ידי פדייה, ואף על פי שהיה ברשות הלוה עד שעת טריפה לא היה יכול להקדישו כקדושת דמים אלא עד זמן שתצא מרשותו, מידי דהוה אשדה מקנה שמקדישה עד היובל ואז חוזרת לבעלים".

הרא"ש מסביר שדווקא קדושת הגוף מונעת מבעל החוב לטרוף את החפץ ולהשיב אותו לעצמו, משום שאין אפשרות להפקיע אותה, ואילו קדושת דמים יכולה להיות מופקעת על ידי בעל החוב.

נבקש לעמוד על הנקודה העקרונית המבדילה בין רבנו תם לרא"ש (ושאר הראשונים) בקריאת הסוגיה. רבנו תם הוטרד מן השאלה שסביבה נסובה כל סוגיית הגמרא: כיצד יכול הנדר או ההקדש לחול על חפץ משועבד, שאינו נמצא ברשות הנודר או המקדיש. מנקודת מבט זו באמת קשה למצוא הבדלים בין קדושת דמים לקדושת הגוף (ועי' בקרן אורה כאן).

הרא"ש, לעומתו, דייק בלשון הגמרא – "הקדש... מפקיעין מידי שעבוד". השאלה שנידונה בדבריו אינה שאלת היכולת של ההקדש לחול אלא שאלת הפקעת השעבוד: ברור בשלב זה שההקדש יכול לחול, ובנקודה זו ייתכן שגם קדושת דמים תחול. הבעיה היא שהשעבוד עדיין נותר בעינו, והוא יכול להשיב את הגלגל אחורנית ולהפקיע את ההקדש. על כך אומר רבא שקדושת הגוף מפקיעה את השעבוד ואינה מאפשרת לו לשוב ולחול. סברה זו נכונה דווקא בקדושת הגוף, המשנה את מהות החפץ, ולא בקדושת דמים, שהיא פעולה ממונית הפיכה.