בבא מציעא | דף צה | פשיעה בפטורי שמירה

בסוגייתנו נחלקו רב אחא ורבינא אם פושע בבעלים חייב. הגמרא תולה את מחלוקתם בשאלה אם מקרא נדרש לפני פניו, אך הדבר אינו פוטר אותנו מלהבין את הסברות שהמחלוקת משקפת. נראה שכדי לחייב פושע בבעלים יש לאמץ שתי הנחות:

א. הנחה בעניין שמירה בבעלים: גם שומר בבעלים נחשב לשומר (ולא לסתם אדם המחזיק בחפץ 'במקרה'), אלא שהתורה פטרה אותו מחיובי התשלום הכרוכים במעמד זה.

ב. הנחה בעניין חיוב פושע: חיוב פשיעה שונה משאר חיובי התשלום של שומר. לעניין זה אפשר להסתייע בהבחנה שהעלו כמה ראשונים (ראה רמב"ם שכירות ב, ג; רשב"א לעיל צד ע"א; מהר"ם חלאוה פסחים ו ע"א בשם רבנו תם), ולפיה פושע אינו חייב מדיני שומרים אלא מדין מזיק: מאחר שהוטלה עליו חובת שמירה, נחשבת פשיעה בחיוב זה לסילוק שמירה מהחפץ, דהיינו להיזק (ואף שזהו נזק בגרמא, התורה חייבה על גרמא זו, וראה עיונו של הרב אביהוד שורץ לדף צ"ג).

אם כן, הדעה הפוטרת פושע בשמירה בבעלים יכולה לחלוק על כך בשתי דרכים. דרך אחת היא לדחות את ההנחה הראשונה ולטעון ששומר בבעלים כלל אינו נחשב שומר. לפי דרך זו, לפנינו מחלוקת יסודית ביותר בגדרי פטור בבעלים, וייתכן ששורשה בהבנת יסוד הפטור. ספר החינוך (מצווה ס') נימק פטור זה כך:

"שהתורה לא חייבה השואל אחר שבעל הכלי או הבהמה עמו, דמכיון שהוא לשָם, ישמור הוא את שלו. ואף על פי שהשואל פטור אף לאחר שהלכו הבעלים מכיון שהיו שם בשעת שאלה, אפשר לתרץ בזה שלא רצתה התורה לתת הדברים לשיעורין ולומר אם ישהו לשם הבעלים הרבה יהא פטור השואל ואם מעט יהא חייב, וציותה התורה דרך כלל, דכל שהבעלים לשם בשעת שאלה יהא פטור".

על פי כיוון זה, מסתבר שאין כאן שמירה כלל: הבעלים הוא זה ששומר על רכושו (וכך בוודאי מסתבר בשיטת רב המנונא המובאת בהמשך סוגייתנו).

הרלב"ג (בפירושו לשמות כב, יד) הציע נימוק אחר:

"מפני שבעליו הם תחת ידו בשעת שאלה, הנה לא יתכן שישתעבד לו זה אז בשמירת הבהמה, כי מן השקר שיהיה האדם עבד ואדון יחד לאיש".

סברתו אינה נהירה לי כל צורכה, אך בהחלט ייתכן שמה שנגזר ממנה הוא פטור מחיובי השומר, ולא מעצם המעמד. ויש לעיין עוד ביסוד הפטור, ואכמ"ל.

כאמור, הדעה הפוטרת פושע בבעלים עשויה גם לדחות את ההנחה השנייה דווקא ולטעון שפושע אינו כמזיק, וחיובו הוא מדיני השומרים הרגילים. ונראה שנחלקו הראשונים בדבר. הרמב"ם, שפסק (שכירות א, ג) שפושע בבעלים פטור, יישם כזכור את סברת פושע כמזיק בהקשר אחר – פטור שומר מתשלום על עבדים, שטרות, קרקעות והקדשות (הלכות שכירות ב, ג; וראה המשנה לעיל נו ע"א):

"יראה לי שאם פשע השומר בעבדים וכיוצא בהן, חייב לשלם, שאינו פטור בעבדים וקרקעות ושטרות אלא מדין גניבה ואבידה... אבל אם פשע בה חייב לשלם, שכל הפושע מזיק הוא, ואין הפרש בין דין המזיק קרקע לדין המזיק מטלטלין; ודין אמת הוא זה למבינים, וכן ראוי לדון".

הרמב"ם צריך אף הוא להניח שתי הנחות כדי להגיע למסקנתו:

א. גם למי ששומר על עבדים, שטרות, קרקעות או הקדשות יש מעמד של שומר, אלא שהתורה פטרה אותו מחיובי השומרים.

ב. פושע חייב מדין מזיק.

כדי לחלוק על הרמב"ם די אפוא לחלוק על אחת משתי ההנחות. התוספות (נז ע"ב ד"ה שומר) חלקו על ההנחה הראשונה: "דאפילו שומר שכר אם פשע נראה דלא משלם... והיינו טעמא, דמכל דין הפרשה אמעיטו". מדברי הראב"ד (בהשגתו שם), לעומת זאת, נראה שחלק על ההנחה השנייה: "ואין פושע מזיק, שאם היה כן, פשיעה בבעלים למה פטור?". כמובן, דרכו של הרמב"ם להתמודד עם קושיית הראב"ד סלולה: את המחזיק בחפץ בבעלים פטרה התורה מעצם מעמדו כשומר, מה שאין כן בעבדים, שטרות, קרקעות והקדשות (ומעין זה העלה הברכת שמואל, בבא קמא סימן ל"ב, בשם הגר"ח מבריסק; והשווה ש"ך סו, קכו).

לסיום נזכיר שיטה מעניינת שהביא הרא"ש בשבועות (ו, כד) בשם הרמב"ן והראב"ד, ולפיה שומר חינם בקרקעות פטור גם בפשיעה, ואילו שומר שכר חייב בפשיעה. הבחנה זו אומרת דורשני: אם פושע כמזיק ויש מעמד של שומר גם בקרקעות – מדוע שומר חינם פטור?

והנראה בזה, שלפי דעה זו יש בקרקעות הפקעה כפולה משמירה: פטור מחיובי תשלום והפקעה מעצם המעמד של שומר. מאחר שעצם המעמד הופקע, אי אפשר לחייב שומר חינם, שהרי הגדרת פושע כמזיק תלויה בהגדרתו כשומר. ואולם על שומר שכר אי אפשר לומר שאין לו מעמד אישי של שומר, שהרי הוא נוטל שכר על כך, וזו מלאכתו. שומר שכר בבעלים נהנה, אם כן, רק מהפטור מחיובי תשלום, ולפיכך הוא פטור בגנבה ואבדה, אך חייב בפשיעה, משום שיש לו מעמד של שומר, ואם פשע – הריהו כמזיק.