כי תשא | תורה שבעל פה

בסוף פרשתנו מצווה הקב"ה את משה לכתוב את הלוחות השניים: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל:   (שמות ל"ד, כז)

מפסוק זה לומד רבי יוחנן שעיקר הברית בין עם ישראל לבין הקב"ה היא בתורה שבעל פה: "אמר רבי יוחנן: לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל-פה, שנאמר: "כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל"."   (בבלי גיטין ס:)

וכן לומד מכאן רש"י: "את הדברים האלה – ולא אתה רשאי לכתוב תורה שבעל פה." (רש"י שמות ל"ד, כז)

בפרשות האחרונות אנו עוסקים בשני נושאים מרכזיים: בניית המשכן וקבלת התורה, הן זו שבכתב והן זו שבעל פה. נושאים אלו מעורבים זה בזה; קבלת התורה ע"י משה והעם מסופרת במקביל לציוויי המשכן. עם ישראל גם מקבל תורה וגם בונה את המשכן: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ--לֹוהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה..."   (שמות ל"א, א-ב)

מדרש רבה מחבר בין פסוקים אלו לבין תיאור בריאת העולם. ככלל, ניתן להשוות בקלות בין תיאור בריאת העולם לתיאור בניית המשכן.[1]

 

ננסה לקשר בין שלושת אירועים מכוננים אלו – בריאת העולם, בניית המשכן וקבלת התורה.

 

לכאורה, היה מקום לחשוב שלאחר בריאת העולם אין לאדם לעשות כל דבר מה. הרי היצירה האלוקית בוודאי טובה בהרבה מכל מה שיוכלו בני האדם לעשות. וכן שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: "איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם?".

 

אלא שעלינו להפנים שהעולם נברא במכוון כעולם הדורש תיקון ושיפור, כיוון שהקב"ה רוצה בכך שהאדם יהיה שותף איתו בבניין ושכלול העולם. הקב"ה ייעד את האדם לשימור העולם ושכלולו: "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ."  (בראשית ב', טו)

ללא ספק, העולם השתנה מקצה לקצה מאז בריאת העולם עד ימינו אנו בעקבות פעולות האדם. העולם הבתולי שנברא בששת ימי הבריאה עבר שינויים ללא היכר על ידי האנושות שפיתחה אותו לטובה, ובדורות האחרונים אף פגעה בו לצערנו. לכן נאמר הציווי: "תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

 

הקב"ה ברא את העולם פעם אחת, ולא עוד. כך מתואר: "וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם". חז"ל הסבירו שכל מה שלא נוצר ע"י הקב"ה בששת ימי בראשית נברא בערב שבת בין השמשות, בדמדומי השקיעה בין היום השישי של הבריאה לבין השבת. הקב"ה סיים בבריאת העולם את מלאכתו, ומעתה והלאה על האדם מוטלת משימת פיתוחו.

 

אך בעולם ללא ערכים ואידיאלים, כל פיתוח לא יועיל כלל. עם ישראל קיבל מהקב"ה יצירה אלוקית, התורה שבכתב. בה מצויים כל העקרונות היסודיים לדרך בה עלינו לעבוד את הקב"ה. מאז ואילך, תפקיד האדם הוא לפתח את התורה ולשכללה – התורה שבעל-פה היא תורת האדם, וכשם שעליו לבנות את העולם הגשמי כך עליו לעמול לבניית העולם התורני.

 

חמישה חומשי התורה שבכתב ניתנו למשה והוא הנחיל אותם לעם. אך לאחר מיתת משה, נחתמה תורה זו לחלוטין. העקרונות האלוקיים המצויים בה יהיו נכונים בכל זמן ולא ישתנו לעולם, אך עלינו מוטלת האחריות לפתחם ולהתאימם למציאות בה אנו חיים על ידי שכלול התורה שבעל-פה.

 

גם המשכן, כמו העולם והתורה, נבנה ע"י בני האדם. אמנם ישנם מדרשים שבית המקדש השלישי יהיה מעשה אלוקים, אך בבסיסו בית המקדש הוא יצירה אנושית שנעשית על פי תכנית אלוקית. הקב"ה רוצה שעם ישראל יבנה לו מקום שיצוק תוכן רוחני לפעולותיהם בעולם, ויוכל לשכון בתוכם.

 

לסיכום, האדם הוא נזר הבריאה, ושותפו של הקב"ה במעשה הבריאה. העולם נברא כדי שבני האדם יפתחו אותו, וכדי שיהודים ישכללו את התורה בלימודם ויקיימו אותה. בנוסף, עם ישראל בונה את בית המקדש כדי להתקרב לקב"ה וכדי שתשרה שכינה בתוכנו.

 

 

אך יש להקשות – מהו הצורך בתורה שבעל פה, ומדוע התורה שבכתב אינה מספקת? מדוע הפליג רבי יוחנן עד כדי כך באמירתו, שכרת הקב"ה ברית עם ישראל בשביל התורה שבעל פה?

 

ראשית כל, חכמינו מתאימים את התורה שבכתב לחיינו בעולם הזה, המשתנים תדיר. קודם כל ברמה הכי בסיסית – מציאת פתרון ההלכתי להתפתחויות טכנולוגיות חדשות. המהנדס בונה מכונה משוכללת, והרב עובד לצדו כדי שנוכל להשתמש בה תוך שמירה על ההלכה. רוצים כעת לבנות רכבל לכותל, ונוסף על המתכננים והבונים קיימים רבנים שדנים בשאלות של טומאת מת ועוד.

 

ואף מעבר לכך, גם ברמת השינויים הסוציולוגים והחברתיים המתרחשים בעולמנו כל רגע ורגע, יש צורך באנשי הלכה שיוכלו לתת מענה תורני לסוגיות המעוררים שינויים אלו. התורה שבעל פה, על פי העקרונות שבתורה שבכתב, מנחה את האדם בכל מציאות חדשה כיצד לפעול.

 

שנית, התורה שבעל פה מאפשרת את יישום האידיאות האלוקיות, הנשגבות, בעולם המוגבל שלנו. היא מפרשת את העקרונות האלוקיים שבתורה שבכתב ומורה מהו הביטוי הראוי להם במציאות בה אנו חיים. בכך יש יתרון לאמירת הדברים בעל-פה: הדברים הרלוונטיים נשארים בהתאם לדור, והדברים שלא שייכים ממילא אינם מועברים הלאה. לדוג', האמירה התלמודית "יישרפו דברי תורה ואל יימסרו לנשים" הייתה משתכחת במשך הדורות, כיוון שאינה רלוונטית למציאות בימינו. לכן אין אנו רשאים לכתוב את התורה שבעל פה, ורק משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך" אנו כותבים אותה. מאידך גיסא, התורה שבכתב שכוללת את ציוויי ה' צריכה להישמר בדיוק כפי שהיא, ללא שינוי. היא מלמדת אותנו את האידיאות, בעוד התורה שבעל פה מנחה אותנו את יישומם במציאות.